עיקרי הפסיקה
תביעה כספית של מקור כנגד עיתונאי, על בסיס הטענה כי חשיפת זהותה גרמה לה לנזקים כספיים.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט אבי זמיר, דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
כלל הוא, שכל אדם חייב להעיד או למסור כל ראיה לצורך בירור האמת ועשיית צדק. החריג לכלל זה הוא, שישנם מקרים שבהם אינטרסים מוגנים אחרים זוכים לעדיפות, כך שנוצר חסיון, אשר פוטר מחובת גילוי.
החקיקה בישראל הכירה במספר סוגי חסיונות, ובהם חיסיון לעורך דין, רופא ועוד. החיסיון העיתונאי לא זכה להכרה דומה. בהעדר עיגון חקיקתי, הגיעה סוגית החיסיון העיתונאי לפתחו של בית המשפט העליון אשר הכיר בחיסיון האמור בפרשת ציטרין אך הבהיר כי אין המדובר בחיסיון מוחלט אלא יחסי.
בפסיקה הודגש גם, כי שעה שהמידע שמדובר בו הוא זהותו של מקור, הזכות לחיסיון היא, בראש ובראשונה, של המקור, וכל עוד לא ויתר עליה, לא רשאי גם העיתונאי לעשות כן. בפסיקה מאוחרת אף הורחבה ההגנה, כך שתחול לא רק על זהות המקור, אלא גם על תוכן המידע שנמסר מפיו.
אי חשיפת פרטיו של מקור איננה רק זכות; היא גם חובה. בראש ובראשונה מדובר בחובה מתחום כללי האתיקה העיתונאית-מקצועית, כקבוע בסעיף 22 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.
בין עיתונאי לבין מקור, שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה; התנאים הבסיסיים בחוזה מסוג זה הם, שהמקור מוסר לעיתונאי מידע, והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי: לפרסמו לציבור, מבלי שימסור את זהותו של המקור. חשף העיתונאי את זהות המקור, עלול הוא להיחשב כמפר חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. במקרה כזה תהיה תחולה לחוקי החוזים.
בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסיים חוזיים, או מעין-חוזיים, אלא גם יחסי "שכנות", יחסי "קירבה", במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עשוי להיחשב כביצועה של עוולה נזיקית – רשלנות, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במקרה דנן, קובע בית המשפט, אין חולק כי התובעת עברה עבירה פלילית. היא הועמדה לדין והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גילוי והפרת חובה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין.
בבסיס הדוקטרינה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" עומדת התפיסה, כי במקרים מסוימים, נוכח מעשהו הבלתי חוקי של התובע עצמו, ראוי לשלול ממנו סעד, על סמך העיקרון שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו. במקרה דנן, קובע בית המשפט, פליליות מעשה הדלפת המידע לעיתונות שביצעה התובעת אינה בעלת עוצמה כזו המצדיקה את החלתה של הדוקטרינה האמורה.
אין חולק, שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום בנסיבות כאלה, לעמוד בהם. הפרת המוסכם או הפרת הבטחות ספציפיות תחשב להפרת חוזה. על העיתונאי מוטלת החובה הראשונית שלא למסור את שמו של המקור. על העיתונאי גם להימנע ממסירת כל פרט אחר, שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור.
יש לזכור עם זאת, שעיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים; יש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת.
במקרה דנן, קובע בית המשפט, לא הוכיחה התובעת כי הנתבעים פעלו בניגוד למוסכם ביניהם ביחס לפרסום מסמכים שהעבירה לרשותם. גם התנהגות התובעת בסמוך לפרסום הכתבות איננה מלמדת על תרעומת כלפי הנתבעים בנוגע להפרת הבטחה או סיכום כלשהם. להיפך. התובעת הודתה במשפט, כי הייתה מרוצה מן הפרסום. גם הפרסום הוויזואלי של המסמכים בערוץ 2, לא היה בו כדי לחשוף את זהותה של התובעת.
בנסיבות אלו, קובע בית המשפט, מתבקשת המסקנה כי מבחינה קונקרטית לא הפרו הנתבעים חובותיהם כלפי התובעת, ולכן דין התביעה להידחות.
מתוך פסק הדין
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א
1121-07
ליאורה גלט-ברקוביץ נ' ברוך קרא ואח'
בפני כב' השופט אבי זמיר
התובעת ליאורה גלט-ברקוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד צבי בר-נתן, רקפת פלד ומירב שגיא
נגד
הנתבעים
1. ברוך קרא
2. שמואל רוזנר
3. עמוס שוקן
4. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד זאב ליאונד, אלון נדב ודור ליאונד
מבוא
1. זוהי תביעה כספית, ייחודית מסוגה, של מקור כנגד עיתונאי.
התובעת, עו"ד גב' ליאורה גלט-ברקוביץ (להלן: "התובעת"), מי שהייתה בזמנים הרלוונטיים פרקליטה בכירה בפרקליטות, טוענת כי הנתבעים, כל אחד בתורו ולפי חלקו, הפרו סיכומים מפורשים ואת חובת הזהירות המוטלת עליהם, ולאחר שקיבלו מידיה מידע דרמטי ופרסמו אותו בעיתון "הארץ" (להלן: "עיתון הארץ" או "העיתון"), גרמו בהתנהגותם ובהתנהלותם לחשיפת זהותה, ומכאן - לנזקים כספיים ניכרים. התביעה הוגשה כנגד כתב עיתון "הארץ" אז, מר ברוך קרא (להלן: "הנתבע 1" או "קרא"), עורך עמודי החדשות באותה תקופה, מר שמואל רוזנר (להלן: "הנתבע 2" או "רוזנר"), החברה המוציאה לאור את העיתון (הנתבעת 4) ודירקטור ובעל מניות בחברה, מר עמוס שוקן (להלן: "הנתבע 3" או "שוקן").
[...]
התובעת ראתה עצמה כ"מתריעה בשער", וסברה שזכותו של הציבור לדעת בכלל, וערב בחירות בפרט, על קיומה של חקירה בחשד לשוחד נגד ראש הממשלה המכהן, המציב עצמו כמועמד לבחירות הקרובות. בנסיבות אלה החליטה התובעת לחשוף את הפרשיה בפני הציבור הרחב, ובחרה לעשות כן באמצעות עיתון "הארץ" וכתבו, הנתבע 1.
5. ביום 5.1.2003 נפגשו התובעת וקרא בחצר בית החולים איכילוב. השניים נועדו, והחליטו ללכת יחדיו. התובעת מסרה לקרא מידע בעל-פה בעניין פרשיית השוחד, וכן מספר דפים: עמודים אחדים מטיוטת הבקשה לחיקור דין ועותק מהמכתב לפרקליטת המדינה. חומר זה צולם במקום, בבית החולים, לטענת התובעת, תוך התנאה מפורשת כי אין לעשות שימוש באותם מסמכים על דרך הצגתם או מסירתם לאחר, אלא לאחסנם בכספת או להשמידם. מטרת המסירה הייתה לסייע בידי קרא לשכנע את העורכים בדבר אמיתות המידע. לגבי המכתב לפרקליטת המדינה, טוענת התובעת כי אסרה במפורש על כל שימוש בתוכנו או עצם אזכורו, בשל הסיכון העצום הכרוך בכך, ואף הוא נמסר לקרא רק לצורך מתן תוקף למהימנות המידע שמסרה התובעת.
6. ביום 7.1.2003 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה ראשונה, שחשפה את קיומה של חקירה משטרתית בפרשיית שוחד, שבה מעורב ראש הממשלה. מטבע הדברים, עוררה הכתבה ריגשה ציבורית עצומה. מיד לאחר הפרסום התקשר קרא לתובעת, ממכשיר הטלפון הקווי שבדירתו, והשניים החליפו רשמים אודות הפרסום.
באותו יום העבירו קרא ורוזנר, באמצעות הפקס, את ארבעת העמודים מטיוטת הבקשה לחיקור הדין שהתובעת מסרה בידם, לכתב הפלילי של ערוץ 2, מר משה נוסבאום (להלן: "נוסבאום"), וזה הציג את המסמך במהדורת החדשות של ערוץ 2 של אותו ערב.
למחרת, ביום 8.1.2003, פרסם עיתון "הארץ" כתבה נוספת, שהתבססה על המכתב האישי שכתבה התובעת לפרקליטת המדינה. לטענת התובעת, הכתבה דמתה לתוכן המכתב, עד כדי זהות; הואיל והמדובר היה במכתב אישי שכתבה התובעת ללא מכותבים נוספים, ברגע שהכתבה נתנה להבין כי המכתב עמד לנגד עיניו של הכתב, ניתן היה בנקל להפנות את האצבע המאשימה כלפי התובעת.
[...]
9. לטענת התובעת, חטאו אפוא הנתבעים בשלושה: עריכת שיחה של קרא לתובעת מהטלפון שבביתו ביום 7.1.03; מסירת העמודים מתוך הבקשה לחיקור דין לידיו של נוסבאום באותו יום (עמודים, שהוצגו כעבור מספר ימים בידי נוסבאום לשנדר, ואיפשרו בכך את קשירתם אל התובעת); פרסום הכתבה השנייה ביום 8.1.03 תוך התבססות על המכתב האישי לפרקליטת המדינה.
חסיון עיתונאי - הזכות שלא למסור פרטי מקור
10. הצדדים בתיק, מטבע הדברים, אינם חולקים על עצם קיומו של חסיון עיתונאי במשפט הישראלי והם אף שותפים להכרה בתרומתו הרבה לביסוס האינטרס הציבורי של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
[...]
חובה אתית
14. אי חשיפת פרטיו של מקור איננה רק זכות; היא גם חובה. בראש ובראשונה מדובר בחובה מתחום כללי האתיקה העיתונאית-מקצועית.
[...]
החובה האתית, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להקים חובה חוזית או נזיקית כלפי המקור, ואין הפרתה של אותה חובה יוצרת עילת תביעה בתחום דיני החיובים של המשפט האזרחי- הפרטי במערכת היחסים שבין המקור לעיתונאי. מנגד, אין גם לקבוע, שעיגונה של חובה אתית כאמור "פוטרת" את העיתונאי מחיוב כלפי המקור לפי דינים אחרים.
למעשה, מדובר במערכות דינים נפרדות, בעלות תכליות שונות, השוקלות שיקולים נפרדים; בידי בית המשפט כלים משפטיים מספיקים העומדים לרשותו בבואו לבחון אחריות אזרחית של עיתונאי כלפי מקור, אף מבלי להיזקק לכללי האתיקה. לצד זאת, אין משמעות הדבר, שבית המשפט לא רשאי להתחשב באמור בתקנון האתיקה לשם בחינת סבירות התנהלותם של עיתונאים.
[...]
דיני חיובים - עילה חוזית או נזיקית
[...]
17. יש לקבוע אפוא, כי בין עיתונאי לבין מקור, שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה; התנאים הבסיסיים בחוזה מסוג זה הם, שהמקור מוסר לעיתונאי מידע, והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי: לפרסמו לציבור, מבלי שימסור את זהותו של המקור. מובן, ששני הצדדים רשאים להוסיף או לגרוע, בהסכמה, תנאים מתנאים שונים, באותו חוזה שהם כורתים יחדיו.
ניסיון החיים מלמד, כי בדרך כלל מדובר בחוזה בעל-פה; אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של החוזה, אך במקרה ומתעוררת מחלוקת בדבר תנאיו, אזי בהעדר כתב עלול להיווצר קושי ראייתי בהוכחת אותם דברים שהוחלפו והוסכמו. חשף העיתונאי את זהות המקור, עלול הוא להיחשב כמפר חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. במקרה כזה תהיה תחולה לחוקי החוזים: חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970.
18. בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסיים חוזיים, או מעין-חוזיים, אלא גם יחסי "שכנות", יחסי "קירבה", במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עשוי להיחשב כביצועה של עוולה נזיקית - רשלנות, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").
בענייננו, דומה שהנתבעים כלל לא חולקים על קיומן העקרונית של עילות אלה; טענתם היא, שבנסיבות המקרה אין לראות בהתנהגותם משום הפרת חובה חוזית או נזיקית.
בטרם בירור העובדות ויישום הדין עליהן יש לברר עניין נוסף, שעשוי לשלול את קיומה של עילת התביעה העקרונית האמורה.
"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"
19. אין חולק כי התובעת עברה עבירה פלילית. כאמור, היא הועמדה לדין, בבית משפט השלום בתל-אביב והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גילוי והפרת חובה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין (סעיף זה קובע: "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים").
האם, בנסיבות אלה, ראוי להחיל את דוקטרינת ה- ex turpi causa non oritur action, הידועה בעברית בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"? (דוקטרינה שזוכה לעיגון גם ב"קודקס האזרחי" (הצעת חוק דיני ממונות), סעיף 3) (הצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב בנקודה זו, בהתאם להחלטתי מיום 25.10.11).
20. בבסיס הדוקטרינה עומדת התפיסה, כי במקרים מסוימים, נוכח מעשהו הבלתי חוקי של התובע עצמו, ראוי לשלול ממנו סעד, על סמך העיקרון שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, והרצון שלא לתת לאדם להינות מפרי חטאו.
[...]
שני שיקולים מרכזיים עומדים בבסיס הדיון בשאלת החלתה של הדוקטרינה במקרה נתון. האחד - קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין קרות הנזק; השני - עוצמת הפליליות או חוסר המוסריות בהתנהגותו של התובע, כך שככל שעולה עוצמה זו, תגבר הנטייה שלא לאפשר לתובע לזכות בפיצוי על נזקיו.
21. אצא מנקודת הנחה של התקיימותו של התנאי בדבר קשר סיבתי. האם עוצמת המעשה של התובעת היא בדרגה כזו, השוללת ממנה את זכות התביעה? לדעתי - לא.
אמנם, יש המבקרים באופן חריף (ובמידה רבה של הצדקה), את התופעה של הדלפות בידי גורמים שונים בקרב רשויות אכיפת החוק ושל "ניהול משפט בתקשורת".
[...]
23. מנגד, ניתן להפנות לדו"ח ועדת מעוז. הועדה סברה בזמנה, כי סעיפים 117 - 119 לחוק העונשין אינם ראויים להישאר בספר החוקים.
[...]
גישה זו, שהובעה לפני 17 שנים, מקבלת משנה תוקף לאחר חקיקתו של חוק חופש המידע, תשנ"ח - 1998. לזכות הציבור לדעת מספר תכליות; היא הכרחית לשם הגשמתו של חופש הביטוי, שהרי אין חופש ביטוי בלא זכות לדעת ואין זכות לדעת בלא חופש מידע.
[...]
24. אזכיר עוד, כי עיתון "הארץ" עצמו יצא בשצף-קצף, ובלשון נדירה בחריפותה, להגנתה של התובעת וכנגד ההליך הפלילי שננקט כלפיה.
[...]
25. לא הבאתי את הדברים הללו כדי להכריע כרגע בשאלה, האם ישנה תקומה לסעיף 117 לחוק העונשין או שמא ראוי אכן לבטלו, בטענה שהוא אנכרוניסטי ובלתי חוקתי. כזכור, התובעת עצמה בחרה בסופו של דבר להודות בביצוע עבירה זו, והורשעה בדין. עם זאת, ולאור הגישה הנ"ל (כמו גם עמדת העיתון בזמן אמת, ואף היום, עמדה שרואה במסירת המידע על ידי התובעת מעשה מוסרי וערכי, בוודאי לא פלילי), אני בדעה, כי פליליות המעשה אינה בעלת עוצמה כזו, המצדיקה את החלתה של הדוקטרינה של "אין חוטא יוצא נשכר" ואת הפקעת זכות התביעה מידי התובעת. יש לדון אפוא בתביעה לגופה.
כריתת חוזה והוכחת פרטיו
[...]
במקרה שבו החוזה הנטען אינו כתוב, מוטל על התובע הנטל להראות מה היו הוראותיו
[...]
יש לבחון מה הוכיחה התובעת שסוכם, באותו חוזה בעל-פה, שנכרת בפגישתה עם קרא. בנוסף, יש לבחון את טענותיה בנוגע לרשלנותם של הנתבעים.
רשלנות
27. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין השניים.
[...]
29. מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה פרטני מורה סעיף 36 לפקודת הנזיקין, כי זו נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם. מבחן הצפיות מורכב הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית, האם סביר או ראוי לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסויים, במובחן מהשאלה בדבר היכולת לצפותו.
[...]
אם כך, לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה; אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולי מדיניות כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע (ראו: ענין שתיל, בפסקה 18).
שיקולי מדיניות - הגנה על חופש הביטוי והעיתונות
30. כאמור, במסגרת קביעת היקפה של החובה שתוטל על נתבע במסגרתם של דיני הנזיקין, יש לשקול גם שיקולי מדיניות כללים ורחבים. בענייננו רלוונטי במיוחד השיקול של מניעת פגיעה לא מידתית, למעלה מן הצורך, בחופש הביטוי והעיתונות.
חופש הביטוי, שהעיתונות החופשית היא אחד הביטויים המובהקים שלו, הוא מנשמת אפה של כל דמוקרטיה. חופש הביטוי והעיתונות אינו מובן מאליו; יש לדאוג לשמור עליו כל יום מחדש, שמא רוחות רעות יפגעו בו קשות.
זכויות היסוד של האדם, כשמן כן הן - זכויות היסוד של האדם, באשר הוא אדם, יהיו לאומו, דתו, צבעו, מגדרו, נטייתו המינית, מצבו המשפחתי ודעותיו הפוליטיות אשר יהיו. הן מוקנות לאשה ולגבר, לערבי וליהודי, לדתי ולחילוני, לימין ולשמאל. הן שומרות על כולנו, ועלינו מוטלת החובה לשמור עליהן. מי שמבקש לפגוע מעבר למידה הראויה והמותרת בזכויות יסוד בכלל, ובחופש הביטוי והעיתונות בפרט, כורת במו ידיו את הענף שעליו הוא עצמו יושב.
[...]
31. יש להישמר אפוא, גם בכל הנוגע לעוולות המתבררות במסגרת דיני הנזיקין (כרשלנות, איסור לשון הרע ופגיעה בפרטיות) מפסיקה, כמו גם מחקיקה, שמשמעותן תהיה הטלת "אפקט מצנן" (chilling effect), מעבר למידה הראויה, על חופש העיתונות.
עלינו לראות זאת לנגד עינינו גם שעה שאנו באים לקבוע את היקף חובתו של עיתונאי כלפי המקור שלו.
חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור
32. כאמור, אין חולק, שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום בנסיבות כאלה, לעמוד בהם. הפרת המוסכם או הפרת הבטחות ספציפיות תחשב להפרת חוזה.
אם מדובר במצב שבו החוזה הוא כללי ולא מפורט, כלומר שהמקור לא מצייד את העיתונאי ב"מפרט" של "עשה ולא תעשה", אלא אך בהנחיה כללית של "אל תחשוף את זהותי", עדיין, מכוחם של היחסים המיוחדים הנוצרים באותו רגע בין השניים, חב העיתונאי חובת זהירות למקור.
33. מה היקפה של חובה זו? מהם אמצעי הזהירות שאותם חייב העיתונאי לנקוט?
ראשית, מובן, שעל העיתונאי להכיר באפשרות, שחשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק, לעיתים נזק דרמטי.
נשווה בנפשנו מקרה, שבו מקור מוסר לעיתונאי מידע רגיש מתוככי ארגון פשע, וזהותו מתגלה; בהחלט ישנו חשש, שאת תביעת הנזיקין כנגד העיתונאי לא ינהל המקור אלא עזבונו... גם במקרים פחות דרמטיים, לחשיפת הזהות עלולה להיות השלכה אישית וכלכלית קשה, כפי שקרה כאן. אין לזלזל גם במקרים פחות "נפיצים" לכאורה; כאשר פקיד זוטר במועצה איזורית נידחת מוסר מידע לכתב של מקומון, וכתוצאה מחשיפת זהותו הוא מאבד את מקום עבודתו ואת יוקרתו האישית, מעמדו וכבודו, יש להתייחס לכך במלוא הרצינות; מבחינת אותו מקור, עולמו חרב עליו.
שנית, ברור מאליו שעל העיתונאי מוטלת החובה הראשונית שלא למסור את שמו של המקור.
שלישית, על העיתונאי להימנע ממסירת כל פרט אחר, שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור.
כך, למשל, אין כל טעם לומר: "אני לא מוסר לכם את שמו של המקור שלי, אבל הוא יושב בבנין העירייה, בקומה חמישית, בחדר 527, השולחן שליד החלון...".
בהקשר זה אין גם לפרסם פרטי מידע, המצויים אך ורק בידיעת המקור, שכן אז יופנה הזרקור מיידית אליו.
34. יש לזכור עם זאת, שעיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים; יש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת
[...]
עוד יש לזכור, כי הן למקור והן לעיתונאי ישנה מטרה משותפת - פרסומו של המידע; המקור פונה מלכתחילה לעיתונאי על מנת שזה יפרסם את המידע, לא יכמוס אותו. על העיתונאי לא מוטלת חובה לנהל חקירה פרטית מטעמו ולברר מה מתוך המידע שנמסר לו אין לפרסם, כי הדבר עלול לחשוף את המקור. העיתונאי רשאי לצאת מנקודת הנחה, שכל המידע שנמסר לו ראוי ומותר לפרסום, כל עוד המקור לא מציין במפורש אחרת.
מטבע הדברים, לא ניתן לקבוע מראש מעין "מרשם" באשר להיקפם של אמצעי הזהירות; כל מקרה ייבחן לגופו, לפי נסיבותיו. אינני סבור גם שניתן לקבוע נהלים מפורטים בנושא זה, מעבר לשלושת כללי המסגרת דלעיל, שאמורים להיות מובנים לכל, אפילו לפי ההיגיון הבריא והשכל הישר.
אעבור כעת ליישום התשתית הנורמטיבית על המקרה.
על "כרונולוגיה של שבירה" וקשר סיבתי
35. התובעת קיוותה שלא תפתח חקירה בעקבות הפרסום. כשזו נפתחה, קיוותה שלא להיתפס. כשנחקרה לראשונה, הכחישה. בחקירתה השלישית נשברה והודתה. אין לקבוע נורמה שתאמר, שמי שמוסר אמת בחקירתו ומודה, מנתק בכך את הקשר הסיבתי בין התרשלות של אחרים לבין הנזק. אין גם לדרוש מהתובעת, שתנהג כאחרונת העבריינים ותמשיך לטוות שקרים נוספים לאורך כל חקירתה. אין מקום להתחבט בשאלה, האם אלמלא הודאתה, די היה בחומר הראיות כדי להרשיעה בפלילים
[...]
אף אם יוכח שהנתבעים כשלו בכך שפרסמו את הכתבה השנייה (ובכך אדון מיד), לא היה בכך כדי לגרום לתוצאה הסופית. מנגד, אם יוכח שכשלו בכל הנוגע לביצוע שיחת הטלפון ולמסירת המסמכים לנוסבאום, עשוי הדבר, בהיבט של הקשר הסיבתי, לבסס את אחריותם.
פרסום הכתבה השנייה
37. כאמור, הכתבה השנייה התבססה על תוכנו של המכתב לפרקליטת המדינה (המתאר את אירוע חיקור הדין בארה"ב). ניתן לקבוע, כי ההשוואה בין הנאמר בכתבה לבין תוכן המכתב אכן מצביעה על דמיון רב. חרף זאת, לא עולה פרסום הכתבה כדי רשלנות. ראשית, הכתבה לא מציינת כלל את קיומו של מכתב כזה. שנית, הגם שהמכתב נכתב על ידי כותבת אחת למכותבת אחת, סביר להניח שאנשים נוספים היו מודעים לו או החזיקו צילום שלו, במיוחד כשמדובר בנושא מקצועי, ובמערכות שבהן אנשים אינם עובדים או מקבלים החלטות לבד (התובעת עצמה העלתה בתחילת החקירה מספר אפשרויות בהקשר זה). שלישית, הכתבה מתארת אירועים מתוך פגישה, שבה השתתפו גורמים לא מעטים, ישראלים ואמריקאים, כך שתיאור מה שהתרחש בה יכול היה להגיע מאותם גורמים.
38. כל זאת תקף, רק במידה שהתובעת לא אסרה במפורש על עריכת שימוש כלשהו במכתב או בתוכנו. האם הוכיחה שעשתה כן? לדעתי - לא.
התובעת טוענת, כי סיכמה, כביכול, עם קרא, על השימושים הבאים במסמכים שהיא מסרה לו: מסמך הבקשה לחיקור דין - לטענת התובעת, היא התירה לקרא להשתמש בתוכנו, אך אסרה, כביכול, על הצגתו הויזואלית. המכתב לפרקליטת המדינה - לטענת התובעת, היא אסרה, כביכול, על שימוש כלשהו במכתב. לטענת התובעת, סוכם, כביכול, כי שני המסמכים יישמרו "בכספת של שוקן", כך שהם לא יגולו, למעט כהתגוננות בפני תביעת דיבה, או, לחלופין, יושמדו על ידי קרא, לאחר שישכנע את עורכיו לפרסם את הפרשה.
קרא טוען, כי בפגישה באיכילוב ביקשה התובעת, מיוזמתה, למסור לו את שני המסמכים לצורך פרסומם. לקראת סיום הפגישה, התובעת הציעה לקרא שיאתרו במקום מכונת צילום, כדי שתצלם לו מספר עמודים מתוך בקשת חיקור הדין. את המכתב לפרקליטת המדינה התובעת מסרה לקרא מיד, תוך שהיא מסבירה כי הדפיסה אותו ממחשבה האישי שם הוא שמור, ולכן אין לה צורך לצלם לו העתק ממנו. לאחר שקרא והתובעת איתרו מכונת צילום בבית החולים, שלפה התובעת מתוך מסמך בקשת חיקור הדין ארבעה דפים, אותם צילמה במכונה, והעבירה לקרא את הדפים המצולמים. קרא טוען כי כלל לא הפציר בה להעביר לו "צילום מהמסמכים", ולא טען בפניה כי הם נחוצים לו לצורך התגוננות מפני תביעת דיבה אפשרית. התובעת ביקשה בעצמה להעביר לו את המסמכים לצורך הפרסום, ולא ניכר כלל כי היססה או התלבטה בעניין זה. להיפך, התובעת הפגינה בטחון וכוונה מלאה למסור בידי קרא את המידע והמסמכים.
בחקירתה האחרונה במשטרה ביום 21.1.03 הודתה התובעת כי לא התאמצה להסתיר את זהותה כמדליפה:
"גלאט: כן. גם כנראה צילמתי לו את הכל, אני לא זוכרת, לא זוכרת. לא הסתרתי, לא אמרתי לו, זאת אומרת כמובן היה ברור שהוא לא כותב "דיברתי אתמול עם ליאורה גלאט ברקוביץ'", אבל לא התאמצתי להסתיר את זהותי, כפי שאתם רואים...". (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמ' 4).
[...]
39. גם התנהגות התובעת בסמוך לפרסום הכתבות איננה מלמדת על תרעומת כלפי הנתבעים בנוגע להפרת הבטחה או סיכום כלשהם. להיפך.
[...]
אין גם מחלוקת, כי התובעת לא באה בטענות כנגד קרא על שפרסם את דבר קיומה של הבקשה לחיקור הדין בדרא"פ או על שפרסם את העובדה שמסמך הבקשה חיקור הדין בדרא"פ מצוי בידי עיתון "הארץ". התובעת אינה מבקשת ליטול בחזרה מקרא את המכתב לפרקליטת המדינה או את מסמך הבקשה לחיקור הדין בדרא"פ, לנוכח "ההפרות" שכביכול בוצעו על ידי "הארץ". למחרת, ביום 8.1.03 מפרסמים הנתבעים גם פרסום ויזואלי ממסמך הבקשה חיקור הדין בדרא"פ; שוב, אין מחלוקת, כי התובעת לא באה בטענות כלפי קרא על כך. באותו יום, הנתבעים גם מפרסמים כתבה בעניין חיקור הדין בארה"ב, המתבסס על המכתב לפרקליטת המדינה. אין מחלוקת כי התובעת לא באה בטענות כלפי קרא על כך. מצופה היה, שלו אכן דובר במצב של הפרה כה בוטה של המוסכם, שהתובעת תיצור קשר עם מי מהנתבעים ותעמיד אותם על חומרת התנהלותם, תוך בקשה שיפסיקו לעשות כל שימוש נוסף בחומרים הללו.
לו אכן דובר בהפרת סיכום כה בוטה, כיצד זה טענה התובעת, בעצמה וכן באמצעות פרקליטיה, בהליך הפלילי והמשמעתי, כי מסרה את המסמכים והמידע לשימושו של קרא, במטרה ומתוך רצון מוצהר ובלתי מסויג להביא לפרסום ברבים של פרשת סיריל קרן, הבקשה לחיקור דין בדרא"פ, החשדות לשחיתות אישית של ראש הממשלה, לרבות החשד להשפעה על עד בחיקור הדין בארה"ב?
לא סביר גם, שקרא היה מסתיר מרוזנר או מהעורך הראשי את הסיכומים כביכול מול התובעת. מדוע שיעשה כן, תוך העמדתם בסיכון?
40. יתירה מזו - קרא מעיד, כי בבוקרו של יום 7.1.03, בשיחת הטלפון שבין התובעת לבינו, התובעת אף אישרה במפורש את פרסומו הויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ, ללא כל מגבלה או סייג. לאחר אישור זה, אכן בוצע פרסום ויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ, בערבו של יום 7.1.03, בכתבה בטלוויזיה בערוץ 2, וכן בוצע פרסום ויזואלי בכתבה ב"הארץ" ביום 8.1.03. קרא הסביר בעדותו, כי למרות שהתובעת לא הגבילה אותו בפרסום ויזואלי בפגישה באיכילוב, הוא ביקש, כמשנה זהירות, לוודא עניין זה איתה, ואכן קיבל את אישורה: "היה לי ברור שאני עושה את זה, שאני יש לי הרשאה לפרסם את המסמך ויזואלית. גם לא הייתה הגבלה כשנפגשתי עם התובעת, וגם היא אישרה לי את זה בשיחה שרציתי לוודא את העניין הזה וזה מה שהיה" (ע' 628 ש' 20 - 23). עדות זו מקובלת עליי. כאמור, התובעת אף לא באה בטענות ביחס לפרסום הויזואלי שביצע קרא, בזמן אמת. היא אף אישרה, בהודאתה במשטרה ביום 21.1.03, כי לא הייתה לה שום בעיה עם פרסומו הויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ. התובעת נשאלה: "כלומר, לא הפריע לך שזה פורסם גם בטלוויזיה?" והיא ענתה: "אם זה הפריע לי? בוודאי שלא הפריע לי, למה שזה יפריע לי?" (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמ' 5, פסקה 2).
במסגרת הסדר הטיעון בתיק הפלילי הודתה התובעת, בין היתר, בסעיף 18 לכתב האישום המתוקן בשנית, שלפיו: "את הדפים המצולמים מסרה לעיתונאי והתירה לו לפרסם את תוכנם" (נספח 8 לתצהיר קרא). כיצד ניתן היום לטעון את ההיפך?
41. ואם נשוב למכתב לפרקליטת המדינה - בבוקרו של יום 7.1.03, באותה שיחת טלפון בין התובעת לקרא, הוא שיתף את התובעת בדבר כוונתו להתייחס למכתב לפרקליטת המדינה, במסגרת ידיעת מעקב שתפורסם ב"הארץ" ביום 8.1.03. התובעת אישרה את פרסום תוכן מכתבה לפרקליטת המדינה, אך ביקשה שלא להציג את המכתב ויזואלית. לדברי קרא, האמינים בעיניי, זו הייתה הסתייגותה היחידה של התובעת לגבי פרסום המכתב. לאחר אישור זה, פורסמה ביום 8.1.03 ידיעה בעיתון "הארץ" המתבססת על המכתב לפרקליטת המדינה, וזאת ללא הצגה ויזואלית של המכתב. קרא נקט משנה זהירות, על מנת להגן על התובעת, לא איזכר בפרסום מיום 8.1.03 את דבר קיומו של המכתב לפרקליטת המדינה; לא ציטט מן המכתב; ייחס את האמירות של התובעת במכתב לפרקליטת המדינה, לחוקרים ולמשטרה. אמצעים אלו ננקטו מבלי שהתובעת דרשה זאת מן הנתבעים. כאמור, התובעת אף לא העלתה "בזמן אמת" טענות ביחס לפרסום מיום 8.1.03.
התובעת אישרה למעשה, בחקירתה במשטרה, כי לא אסרה לפרסם את תוכן המכתב לפרקליטת המדינה
[...]
42. יתרה מכך - התובעת גם לא העלתה בהליך המשמעתי שהתנהל כנגדה בלשכת עורכי הדין שום טענה בדבר הטלת איסור כלשהו ביחס למכתבה לפרקליטת המדינה, ולא הלינה על קרא כלל.
[...]
43. מהמקובץ עולה, כי התובעת לא הוכיחה את ה"סיכום" הנטען על ידה. ראוי לציין עוד, כי היועץ המשפטי לממשלה הורה על פתיחת חקירה בנוגע להדלפת חיקור הדין בדרא"פ, ללא כל התייחסות לחיקור בארה"ב. צוות החקירה כלל לא ידע על המכתב לפרקליטת המדינה, ולא ידע לקשר אותו לכתבה השנייה מיום 8.1.03, עד שהתובעת עצמה, במכתבה לשנדר מיום 9.1.03, הפנתה לדמיון התוכני בין אותה כתבה לבין המכתב, שאותו צירפה מיוזמתה לשנדר. אין לה לתובעת אלא להלין על עצמה בהקשר זה.
בכלל, אין חולק כי התובעת הייתה המעורבת היחידה בפרשה שסירבה לבדיקת פוליגרף, מה שהחשידה מיידית בעיניי צוות החקירה, כך שגם החשד הראשוני לא נפל עליה בעטיו של תוכן הכתבות.
44. מכל מקום, כפי שציינתי לעיל, אין כל קשר בין פרסומי שתי הכתבות, כולל הפרסומים הויזואליים, לבין התוצאה הסופית. זו התקבלה רק לאחר הודאתה של התובעת בחקירה השנייה של יום 21.1.03, לאחר שהוצגו בפניה פלט השיחות וחוו"ד מז"פ.
עריכתה של שיחה מהטלפון הביתי
45. האם התובעת דרשה מפורשות מקרא להתקשר אליה רק מ"קו מאובטח" או "טלפון בטוח"? הגעתי למסקנה כי גם כאן לא עמדה התובעת בנטל להוכיח זאת.
קרא הצהיר, בסעיף 20 לתצהירו, כי התובעת לא ביקשה כלל טלפון "בטוח" או "מאובטח", וגם לא ביקשה כלל שקרא לא יתקשר אליה שלא מטלפון רגיל, כדי שלא יוכלו לאתר את השיחה, כפי שהיא טוענת בכתב התביעה ובתצהירה. גירסתו של קרא לא נסתרה כלל, ובשים לב גם למכלול הראיות והנסיבות, נראית מסתברת והגיונית יותר. קרא התקשר אל התובעת מקו טלפון בדירתו, אשר שימש אותו לעבודתו, ללא כל חריגה מן הפרקטיקה המקובלת אצל עיתונאים, לרבות במסגרת התקשרויותיהם עם מקורות. גם לתובעת עצמה לא הייתה "פרקטיקה" של שימוש בטלפונים "בטוחים" (ע' 45 ש' 27 - ע' 46 ש' 6). זאת, לא בכלל, ולא בפרט בהתקשרות עם קרא.
בתחילה, התובעת התקשרה אל עיתון "הארץ", וביקשה את הטלפון הסלולרי של קרא, ולאחר מכן התקשרה אל הטלפון הסלולרי של קרא, וביקשה להפגש איתו באיכילוב (ע' 27, ש' 13 - 23). התובעת אף הודתה, בתשובה 40.2 בתצהיר תשובות לשאלון, כי היא איננה יודעת אם קו הטלפון בו עשתה שימוש, לצורך ההתקשרות הראשונה עם קרא, היה קו טלפון "מאובטח". הדבר אינו תומך בטענה שכביכול הנושא מאוד הטריד אותה. הרי בנסיבות שבהן יש חשש למעקב אחר שיחות טלפון (או, למצער, אין כל קושי לקבל פלט שיחות יוצאות ממשרדי המעביד, הפרקליטות), התקשרותה של התובעת אל קרא "מסבכת" את התובעת עוד יותר מהתקשרותו של קרא אליה, וזאת מאחר והתובעת הינה פרקליטה היוזמת קשר ראשון עם עיתונאי, בעוד שבמצב דברים רגיל אמור העיתונאי להתקשר אל הפרקליט, במטרה לקבל ממנו אינפורמציה. בעוד שהתקשרות עיתונאי אל פרקליט היא דבר מקובל וודאי שאין בה כדי להוכיח הדלפה, הרי שפניה טלפונית יזומה וראשונית של פרקליט אל עיתונאי קשה הרבה יותר להסבר, ודאי כאשר אותו פרקליט מצהיר כי מעולם לא דיבר עם העיתונאי.
בנוסף, כאשר מוסכם מראש על התקשרות אל התובעת במספר טלפון סלולרי ידוע, השייך לפרקליטות, הרי שממילא אין מדובר בהתקשרות טלפונית שלא ניתן להתחקות אחריה או לדעת על קיומה, מהטעם הפשוט שקצה אחד של התקשורת הינו מספר טלפון ניתן לזיהוי, אשר ידוע מיהו האדם אותו הוא משמש. לכן כאשר מוציאים פלט שיחות של מספר הטלפון הסלולרי של התובעת (המצוי בבעלות המעביד, גם אם בשימושה האישי), ממילא יופיעו בו שיחות הטלפון שבוצעו עם קרא.
46. לא זו אף זו - התובעת מבהירה, בחקירתה במשטרה, כי הייתה מודעת לאפשרות למסור לקרא טלפון שאינו רשום על שמה אך לא מצאה לנכון לעשות כן: "לא יכולתי להגיד לו תשמע, אתה אל תתקשר אלי?! או תתקשר לטלפון שאתם בחיים לא תגיעו אליו, כי הוא לא רשום בשום מקום?!" (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמי 10, פסקה 7). הדברים אינם מסתדרים עם הטענה בדבר סיכום על "קו בטוח".
סיכום כזה אפוא - לא הוכח.
47. האם היה על קרא, מיוזמתו, לנקוט באמצעי זהירות ולהתקשר לתובעת מטלפון אחר, למשל טלפון ציבורי או טלפון הממוקם במקום ציבורי? במילים אחרות, האם היה עליו לצפות כי תפתח חקירה פלילית, שבמסגרתה יתבקש צו לחשיפת פלט השיחות של הטלפון בביתו? לדעתי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
התובעת עצמה לא שיערה בנפשה כי פרסום המידע, בניגוד לפרקטיקה עד אותה עת במקרים דומים, יביא לפתיחתה של חקירה פלילית בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, לאיתור המקור שהדליף את בקשת חיקור הדין בדרא"פ שפורסמה בעיתון "הארץ" ביום 7.1.03, תוך צירופו של איש שב"כ לצוות, לא כל שכן כאשר לא מדובר כלל בהדלפת מידע הנוגע לבטחון המדינה, ושעה שהעיתונאי עצמו לא היה חשוד (אמיתי) בביצוען של עבירות פליליות.
בא כוחה של התובעת טען בשמה בהליך הפלילי, כי ההחלטה בדבר עצם קיום החקירה והשימוש בדרך שנבחרה, החלטות אלה מהוות סטיה בוטה ממדיניות היועץ המשפטי במקרים דומים וחמורים של הדלפות, ומהווה פגיעה קשה בחופש העיתונות ובדמוקרטיה הישראלית. אם כך, מה לה לתובעת כי תלין על קרא שלא צפה אפשרות כזו? מובן, שגם הנתבעים לא צפו שתפתח חקירה כזו ובוודאי שלא צפו, וגם לא סביר היה שיצפו, שיינקטו פעולות חקירה כה פולשניות.
[...]
כפי שציינתי, יש הבדל בין עיתונאי לבין בלש או סוכן סמוי או מרגל, או, להבדיל, ראש ארגון פשע, שגורמי אכיפת החוק בעקבותיו.
גב' רותי יובל ציינה, בחוות דעתה, כי התקשרויותיו הטלפוניות של קרא לא חרגו מכל חובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור (סעיף 21 לחוות הדעת). התובעת לא חקרה את גב' יובל על קביעה זו, ולא הציגה שום חוות דעת מומחה נוגדת.
מסירת מסמכים לנוסבאום
50. התובעת טענה, כי דרשה ששני המסמכים שמסרה לקרא, שמתוכם מסמך אחד הוא המכתב האישי שכתבה לפרקליטת המדינה, יישמרו ב"כספת של שוקן". היא הסבירה בעדותה, כי נחשפה שנים קודם לכן במסגרת תיק פלילי שניהלה למידע אודות הכספת של שוקן, ועל כן ידעה מיוזמתה להעלות דרישה זו ולהתנות כי המסמכים שתמסור יושמדו או יאוחסנו בכספת זו, הכל על מנת לוודא כי לא ייעשה במסמכים כל שימוש ולו בטעות, ולא יוכלו "להתגלגל" לאנשים אחרים.
לא ראיתי כל סיבה שלא לקבל את עדותו של שוקן, שלפיה אין לו כספת המשמשת לשמירת חומרי מערכת או מסמכים שנמסרו בידי כתבי העיתון על ידי מקורות שונים, מה גם שאין הוא נוהג לפקח על עבודתם של כתבים בעיתון (שזה תפקידו של העורך הראשי של העיתון).
קרא הצהיר והעיד, כי לא שמע כלל על "כספת של שוקן", לא במסגרת עבודתו בהארץ, וגם לא בשיחותיו עם התובעת לפני הפרסומים, וגם לא השתמש ב"כספת של שוקן" בעבודתו העיתונאית, ולכן ברור, כי הוא לא יכול היה לאשר, כביכול, שמירה בה. עדותו אמינה בעיניי.
[...]
גירסתו של שוקן אמינה, ואף לא נעשה נסיון לסתור אותה.
מכל מקום, אפילו נניח שהייתה כספת, או שראוי שתהיה כספת לשמירת מסמכים חסויים, ושקרא ורוזנר היו אמורים לשים את הניירת בתוכה, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אין טענה שהעותקים שהיו ברשותם אבדו או נגנבו.
51. נחזור לסוגית העברת חומר לנוסבאום.
העברת מסמך טיוטת הבקשה לחיקור דין לנוסבאום התבצעה באופן הבא: קרא שוחח טלפונית, במקביל, בשני קווים שונים, עם רוזנר ונוסבאום; בקו טלפון אחד הוא העביר לרוזנר את מספר הפקס שמסר לו נוסבאום, ובקו השני הוא וידא עם נוסבאום כי הוא אכן ניצב לבדו בסמוך למכשיר הפקס אליו שוגר המסמך על ידי רוזנר, עד לקבלת אישור ממנו כי קיבל לידיו את המסמך במלואו. הנתבעים מסרו לערוץ 2, באמצעות הפקס, העתק מן העמודים הרלוונטיים לחיקור הדין בדרא"פ, אשר לא כללו שום "טביעות אצבעות", ואף נגזרו מהם שורת הפקס.
52. בערבו של אותו היום, 7.1.03, הופיע נוסבאום בחדשות ערוץ 2, תוך שהוא מציג, ויזואלית, את המסמך. התובעת, לטענתה, ראתה את השידור בטלויזיה, "בזמן אמת" (סעיף 54 לתצהירה). בחקירתה במשטרה אמרה:
"גלאט: ... יכול להיות שברוך קרא, שהטלויזיה שילמה לו כסף תמורת האינפורמציה. העיתון כבר זכה בתהודה שלו, והוא מכר או לא מכר, לא יודעת, לטלוויזיה. איילון: אבל זה לא הפריע לך שזה פורסם גם בטלויזיה?
גלאט: אם זה הפריע לי?! בודאי שלא הפריע לי, למה שזה יפריע לי?!".
(נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמי 5, פסקה ראשונה, וראו גם נספח 5ג לתצהיר קרא, קלטת מס 10/03 דקה 41:35 - 41:40).
כפי שכבר ציינתי, אני מוכן להניח שהתובעת הייתה במצוקה קשה בעת חקירותיה במשטרה, אך ניתן להבחין בבירור כי הדברים האלו (כמו גם אמירות אחרות) נאמרים בטון ברור, ללא הסתייגות, לאחר מחשבה, ובמקרה זה הם אינם מתיישבים עם הטענה בדבר איסור כביכול על העברת המסמך.
[...]
53. הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת של העברת מסמכים בין כלי התקשורת, הוכחה בעדויותיהם של קרא, רוזנר ונוסבאום ובחוות דעתה של רותי יובל. התובעת לא סתרה זאת בראיה כלשהי.
בכל מקרה, הפרסום הויזואלי בערוץ 2, לא היה בו כדי לחשוף את זהותה של התובעת. הצגת המסמך בטלויזיה הייתה חלקית ביותר; כל שהוצג היה רק קטע טקסט מתוך העמוד הראשון למסמך, מבלי לחשוף חלקים נוספים של הדף; הטקסט עצמו שנלקח מתוך המסמך עוצב בגרפיקה של מערכת חדשות ערוץ 2. אי אפשר היה להבין מהשידור כי נוסבאום מחזיק רק בעמודים המסוימים מתוך בקשת חיקור הדין, אותם עמודים שמסרה התובעת לקרא. בפרסום שנעשה על ידי נוסבאום בחדשות ערוץ 2, היה דווקא כדי לטשטש את זהות המקור שמסר מידע ומסמכים שהובילו לפרסום בעיתון, וזאת מאחר והפרסום בערוץ 2 רק יצר את הרושם כי יש יותר ממקור אחד, וכי המקורות עובדים עם יותר מעיתונאי אחד.
מכל מקום, החוקרים לא טענו כלל בפני התובעת, כי הפרסום הויזואלי בערוץ 2 חשף, כביכול, את התובעת, ואין מחלוקת שהחוקרים לא ערכו דו"ח מז"פ על סמך הפרסום הויזואלי בערוץ 2.
54. אם כן, איסור מפורש - לא הוכח; שיתוף פעולה עם כלי תקשורת מהווה פרקטיקה מקובלת וסבירה, ובלבד שלא חושפים את פרטי המקור; ההצגה הויזואלית הייתה זהירה; נותר לשאול את השאלה, האם יכלו הנתבעים לצפות, שנוסבאום ייפגש עם שנדר, ויציג בפניו את המסמך עצמו. לדעתי יש להשיב גם על כך בשלילה.
מזכ"ד שכתב שנדר (נ/17) עולה, כי ביום 14.1.03, הוא נפגש עם מקור בשם "נשר", אשר הציג בפניו מספר דפים שנחזו להיות צילומים מהבקשה לחיקור דין בדרא"פ, והתיר לו לצלם אותם, לאחר שמחק מהם מספרים שנראו כמספרי פקס, וכי שנדר צילם את המסמכים. "נשר" סירב לשתף איתו פעולה בנסיונות להתחקות אחר זהות המקור, אך הסכים למסור את המסמכים, בכפוף להתחייבות כי זהותו תישאר חסויה לכל דבר ועניין. שנדר אכן התחייב בפניו לעשות זאת. על בסיס המסמך שקיבל שנדר מ"נשר", הוכן דו"ח מז"פ ביחס לסימני סיכות השדכן על גבי טיוטת הבקשה לחיקור דין בדרא"פ, תוך השוואת סימנים אלו לטיוטה שמסרה התובעת לחוקרים.
ביום 25.11.03 הוציא השר לביטחון פנים תעודת חסיון בנוגע לזהותו של "נשר". עתירת התובעת בעניין זה בהליך הפלילי נדחתה.
[...]
55. כך או כך, גם אם היה מוכח שנוסבאום מסר בידי שנדר את המסמך ששימש להכנת דו"ח המז"פ, אין לקבוע כי הנתבעים צפו או היו יכולים לצפות, כי עיתונאי בכלל, ועיתונאי ותיק ובכיר כדוגמת נוסבאום בפרט, יעביר, כביכול, מסמך כזה לידי צוות החקירה המיוחד, בשעה שהוא יודע שמתנהלת חקירה לגילוי מדליף.
הדרכה ונהלי עבודה
56. התובעת טוענת, כי הפרת חובת הזהירות על ידי "הארץ" התבטאה גם באי קיום נהלים, הדרכה, פיקוח ואמצעי זהירות מינימליים לשמירת חסיון מקורותיו של העיתון, ולמעשה שרר מצב שבו כל כתב יכול היה לנהוג ככל העולה על רוחו ולפי מיטב הבנתו.
[...]
אינני סבור כי היעדרו של "נוהל" ספציפי כתוב במערכת העיתון עולה כדי רשלנות. לעיתונאי "הארץ" מחולקת ספרות המקצועית, הכוללת את תקנון האתיקה (עי 395, שי 20 - 21); ספרו של משה רונן על האתיקה העיתונאית וקובץ חוקים שעיתונאי מחויב לדעת בעבודתו (עי 396, שי 1 - 8). בנוסף, מבוצע לימוד פרטני של כל עיתונאי, ביחס לאופן העבודה עם מקורות, תוך מתן דגש מיוחד על שמירה על חסיון המקורות, ובשוטף, נעשית עבודה יומיומית של העורכים עם הכתבים, על שמירה על חסיון מקורות, כאשר העורך מפקח על התוצאה הסופי, לפני פרסומה. במסגרת שיטת עבודה זו, כאשר עולה קושי עם מקור, פונים הכתבים לעורכים או לעיתים לעורכי הדין של העיתון (עי 397, שי 7 - 8). העיתון ערך גם השתלמויות בנושאים שונים, כאשר בכל כינוס ניתנה הרצאה של עורך העיתון או עורך משנה, ולפעמים אחד מראשי דסק הלילה (עי 396, שי 10 - 24). לעיתים ניתנו ההרצאות על ידי יועצים משפטיים, בסוגיות הקשורות לחסיון עיתונאי, לשון הרע ואיסור פרסומים (עי 396, שי 13 - 20).
נורמות אלו הן ראויות ומספקות; ככל שאין הן נוהגות בכלי תקשורת אחרים, ראוי לאמץ אותן.
במקרה הספציפי דנן, זהותה של התובעת כמקור למידע נותרה אך ורק בידיעתם של שניים: קרא ורוזנר, ולא גולתה לאף אדם, גם לא לממונים על רוזנר, שלהם דיווח רוזנר על המידע שהתקבל אצל קרא, והשניים האלה, כפי שפרטתי לעיל, לא הפרו התחייבות או חובה כלשהי.
מעמדו של שוקן והמגעים עמו
57. שוקן הוא בעל מניות ודירקטור בנתבעת 4, בעלת העיתון. הוא אינו עורך ראשי, סגן עורך ראשי, עורך חדשות או עורך מכל סוג שהוא. הוא אינו נוהג לפקח על עבודתם של כתבים בעיתון, ואין זה כלל מתפקידו לעשות כן, לנוכח ההפרדה הברורה הקיימת בין המערכת העיתונאית למערכת העסקית של העיתון.
אין מחלוקת, כי שוקן לא נפגש ולא שוחח עם התובעת לפני הפרסומים בעיתון. הוא נחשף אליהם, לראשונה, עת פורסמו בעיתון, כמו כל קורא אחר.
גירסתה של התובעת, בסעיף 86 לתצהירה, כי קרא הבטיח לה, כביכול, ש"כל צעדיו ייעשו בתיאום עם מר שוקן ותחת פיקוחו", לא רק שהוכחשה, היא גם אינה מתקבלת על הדעת. לגירסה זו אין זכר, לא בהודאתה במשטרה, לא בהליך הפלילי ולא בהליך המשמעתי; אין לה אפילו זכר בכתב התביעה, שבו נטען, כי קרא הבטיח לה, שטיפולו בידיעה ייעשה בפיקוחו של רוזנר (ראה סעיף 47 לכתב התביעה).
[...]
58. התובעת מנסה אף ללמוד על אחריותו האישית של שוקן, כמו גם על אחריות הנתבעים כולם, מעצם העובדה ששוקן נפגש עמה והציע לה סכום כסף. נסיון זה כמוהו כשמירת יין בחבית שבורה.
שוקן העיד בתצהירו, כי למיטב זכרונו הוא נפגש עם התובעת שלוש פעמים: פעמיים בביתה ופעם אחת במשרד ב"כ הנתבעים, כשלאותה פגישה אחרונה נלווה ב"כ התובעת, עו"ד בר נתן. הפגישה הראשונה עם התובעת הייתה ביוזמתה. התובעת התקשרה אל שוקן וביקשה להיפגש; בפגישה טענה התובעת לסיכום, כביכול, עם קרא, לפיו האחרון לא יעשה, לכאורה, כל שימוש במסמך שמסרה בידיו, וכי קרא לא עמד בו בכך שמסר את המסמך לערוץ 2, ואף טענה כי הובטח לה, כביכול, כי קרא יפקיד את המסמך "בכספת בעיתון" לצורך שמירתו לאחר הפרסום. שוקן, שלא ידע אז מהן עובדות המקרה אמר לתובעת, שיברר את הנושא עם הגורמים במערכת העיתון ויחזור אליה. מן הבירור שקיים שוקן עלה, כי לא זו בלבד שלא היה לקרא סיכום עם התובעת ביחס לאי שימוש במסמך ושמירתו ב"כספת" או השמדתו, אלא שהוא אף קיבל אישור מפורש מן התובעת לבצע פרסום ויזואלי של המסמך.
מהעדויות ברור, כי שוקן הציע לתובעת, ביוזמתו המלאה, לפנים משורת הדין ומבלי שביקשה דבר, כי עיתון "הארץ" ישתתף עמה בהוצאות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים בהם הייתה מעורבת בעקבות הודאתה בהדלפה, עד לסך של 10,000 דולר. לא דובר מעולם על פיצוי על התנהגות שלא כדין, כביכול, מצד הנתבעים, ואף התובעת לא ביקשה לעצמה פיצוי כלשהו.
שוקן הסביר, הן בתצהירו והן בעדותו, את הנסיבות החריגות שהובילו לפתיחת חקירה לגילוי המדליף, ואת הנסיבות החריגות שהובילו לחשיפת התובעת, מצב דברים שהוביל גם להצעה חריגה מטעמו להשתתפות בהוצאות משפטיות בהליך הפלילי. שוקן הסביר, כי ההצעה הכספית נעשתה על רקע של תחושת אי נוחות מן המצב אליו נקלעה התובעת, גם אם היא זו שהייתה אחראית לו, ובעיקר מכעסו על החקירה שהתנהלה בענין זהות המדליף, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. גם מכתב "הארץ" ליועץ המשפטי לממשלה מיום 14.5.2003 (נספח 1 לתצהיר שוקן), מדבר בעד עצמו, ומוכיח את עמדת הארץ באותה עת.
שוקן מדגיש בתצהירו, כי התובעת מסרה לו, כי התיעצה עם פרקליטה בנוגע להצעתו לסיוע כספי, וכי הם החליטו משיקוליהם שלהם שהדבר לא יהיה רצוי לה; התובעת הודתה לו ובזה הסתיים העניין. הדברים מדברים בעד עצמם, ונסיונה של התובעת לומר היום כי בסך הכל הייתה "מנומסת" כלפי שוקן (עי 320, שי 5 - 12), נראה תמוה, בלשון המעטה.
סוף דבר
59. התביעה נדחית.
מאחר והתובעת הביאה לבירור עניין לגיטימי, תקדימי ועקרוני, לא ראיתי לנכון, חרף דחיית תביעתה, לחייבה בהוצאות משפט. כל צד ישא בהוצאותיו.