החקירות בפרשיותיהם של נשיא המדינה, שר המשפטים וראש הממשלה זימנו לתקשורת חגיגה אמיתית. בבת־אחת חזרנו אל הימים הטובים שבהם היו מוכרי העיתונים צועקים את הכותרת הראשית בכל קרן רחוב, וכל שעה הניבה כותרת חדשה, מרעישה יותר מקודמתה.
החגיגה גדולה, גדולה כמעט כמו ההנגאובר שיבוא בעקבותיה. את הסיבות לחגיגה קל להבין: מדובר באנשים מפורסמים, רבי עוצמה, שהמעידות שמיוחסות להם הן בגובה העיניים. כל אחד יודע איך נראה סקס במקום העבודה; כל אחד יודע איך קונים ומוכרים דירה. כל אחד נהנה לחטט בתחתוניהם ובארנקיהם של מורמים מעם. אלה החומרים שמזינים שיחות סלון, שיחות מטבח, שיחות מיטה. תאווה, למין או לרכוש, עושה רייטינג. תמיד עשתה. עוד בזמן התנ"ך.
בקיצור: צהוב זה טוב. כל־כך טוב, שנדמה שהתקשורת הישראלית עברה בחודשים האחרונים משלב הצריכה המבוקרת לשלב ההתמכרות.
יושב מוישה נוסבאום, האיש והגבות, באולפן ערוץ 2, ומפרט באוזני המגיש התורן את כל העבירות שהחוקרים מייחסים לנשיא המדינה. הרשימה מרתקת: אינוסים ומעשים מגונים בכוח, האזנות סתר וחשיפת תיקי חנינות, שלוש מתלוננות, שבע מתלוננות, עשר מתלוננות. עיני המגיש נפערות בתדהמה: איי איי איי, מי היה מאמין. נשיא המדינה! נוסבאום מסיים את הקפת הניצחון שלו, ומוסיף, כבדרך־אגב, הערה קטנה, הערה לסדר: אלה חשדות. גם אם יש להם בסיס, לא בטוח שיימצאו להם ראיות, ושהראיות יהיו חזקות דיין להיכלל בכתב־האישום.
נוסבאום הוא רק משל: כל מי שמסקר את הפרשיות האלה, כתבי משטרה, כתבי פרקליטות, כתבים חוקרים, פרשנים, כולם נוסבאומים. ואין עורך שקם ואומר את מה שאמר הילד בבגדי המלך החדשים, אם אין ראיות, אם אין לנו כרגע יותר מהשערות שמופרחות לאוויר על־ידי גורם אינטרסנטי, אולי אין לנו כאן ידיעה.
▪ ▪ ▪
החוקרים – תמיד אנונימים, תמיד מוגנים על־ידי חסיון מקורות, תמיד מוצגים כאילו היו ישות אחת, כל־יכולה, כל־חכמה – אינם הספקים הבלעדיים של שמועות חקירה. עורכי־הדין מספקים חומרים לא פחות עסיסיים. בניגוד לחוקרים, עורכי־הדין לא מתכסים באנונימיות. להפך: שמותיהם ותמונותיהם מתפרסמים בגדול. כתבתי כאן פעם שכאשר אני רואה תצלום של עורך־דין בעיתון אני יודע שעוד פרקליט אחד בגד בלקוחו. עורכי־הדין יכולים להתענג על פרסומם העצמי משום שבניגוד לחוקרים, איש לא יבוא אליהם בטענות אם וכאשר יתברר שהחומרים שמסרו לכתבים נולדו במוחם הקודח. להם מותר לשקר.
למשחק הזה יש כמה נזקי לוואי. האחד, סיקור החקירות חייב לצאת מתוך הנחה, שכל מי שנחקר אשם. לא רק חזקת החפות מתה, אלא גם עצם זכותו של נחקר לחקירה הוגנת, נטולת משוא פנים, לדיסקרטיות, לפרטיות. כל מה שהוא אומר לחוקרים פתוח לפרסום, לעתים קרובות תוך עיוות עדותו. ברמיסת הזכויות אין אפליה: באותה התלהבות שבה רומסים את זכויותיו של מי שנחשד בעבירה רומסים גם את זכויותיו של הקורבן, של המתלונן או המתלוננת.
הנזק השני הוא חיסול המונופול של בית־המשפט על עשיית הצדק. המאבק מועתק אל בית־דין שדה של כותרות וכותרות־שכנגד. פרשת הנשיקה של חיים רמון סיפקה דוגמה מוחשית לתהליך הלא בריא הזה. לרמון נמאס לבלוע את ההדלפות נגדו מתוך (או תחת מטריית) החקירה. הוא יצא במקבץ הדלפות משלו, שנועד לגחך את ההאשמות. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לא השכיל להתאפק. הוא לקח את תיק החקירה, עקף את בית־המשפט והלך עם נאום התביעה שלו אל בית־המשפט של לונדון וקירשנבאום.
הנזק השלישי הוא מיסוד מערכת של עסקאות חשאיות, לא לגמרי אתיות, בין עיתונאים למקורותיהם. הכתבים לא בודקים את אמיתות המידע שמושתל אצלם. גם אילו רצו לבדוק, ספק אם יכלו. כמו ג'אנקים, הם קונים כל חומר. בתמורה הם מקדמים את מקורותיהם (או מענישים אותם, אם הדליפו חומרים למתחרים).
הנזק הרביעי נעשה לחקירה עצמה. החקירה חדלה להיות אמצעי לבירור העובדות, והפכה לאמצעי ענישה. ההנחה הסמויה היא שבית־המשפט חס על אישי ציבור. גם אם היועץ המשפטי מחליט להעמיד אותם לדין, גם אם הם מורשעים בערכאה ראשונה או שנייה, הם נחלצים בעליון. לא נותר אלא להרשיע אותם בחקירה.
הנזק החמישי הוא הוזלת המאבק נגד השחיתות הציבורית. קמפיינים כוללניים בנוסח "מושחתים נמאסתם" היו מאז ומתמיד לחם חוקה של העיתונות הצהובה. הקמפיינים האלה פונים אל המכנה המשותף הרחב ביותר: הם פופוליסטיים, דמגוגיים, צעקניים – כל מה שצריך.
עד שהגולם קם על יוצרו. מבקר המדינה הנוכחי, השופט מיכה לינדנשטראוס, פתח את כהונתו באימוץ גורף של תחקירים תקשורתיים בנושאי שחיתות. ידע צדיק נפש בהמתו: עיתונאים יעמדו בגבורה מול איומים וידחו בבוז מעטפות מלאות במזומנים, אבל מול חנופה הם נמסים כחמאה בשמש. המבקר היה ליקיר התקשורת.
אלא שהמבקר היה ספציפי מדי. כשהפך את דירותיו של ראש הממשלה לספינת הדגל במאבק לטוהר המידות התפלג ציבור הלוחמים בשחיתות לשניים: אלה שהמשיכו להילחם את מלחמתו של המבקר, ואלה שנזכרו פתאום שהאיש מכור לפרסומת. אם המבקר מכור, התקשורת היתה הפושר. שלא תתחפש פתאום למכון גמילה.
מעשה בעורך בכיר באחד מאמצעי התקשורת, שנוהג להעביר מסרים לאישי ציבור מותקפים: הידיעה נגדך פורסמה בלי ידיעתי. אני לא אחראי. זאת הדרך שלו ליישב את הסתירה בין ההאשמות הנוקבות, האישיות, הפליליות, שמטיח כלי התקשורת שלו באישי ציבור, לבין הערגה שלו להמשיך ולקיים איתם יחסי ידידות.
על כאלה כתב אוסקר ויילד לפני 115 שנה: "אשר לעיתונאים, הם תמיד מתנצלים באופן פרטי על מה שכתבו נגד אדם באופן פומבי".
▪ ▪ ▪
כאשר רזי ברקאי שידר את הסיפור־שלא־היה על ההתייעצות של שגרירנו המיועד בוושינגטון, סלי מרידור, עם המהרישי שלו, ידע כל מאזין מיומן: בגלי־צה"ל חסרים עורכים; כאשר ציטט "7 ימים", במסגרת ראיון עם בנימין נתניהו, דברים שאמר כביכול על החיילים הבריטים הענקיים שהיו מוצבים ליד ביתו, חיילים שלא היו יכולים להיות שם, משום שנתניהו נולד שנה וחצי לאחר שאחרון החיילים הבריטים עזב את ארץ ישראל, ידע כל קורא מיומן: ב"ידיעות אחרונות" חסרים עורכים.
בשנים האחרונות חל פיחות מדאיג במקצוע העריכה. אני לא מדבר על העורכים הראשיים, אלא על האנשים הצנועים, שיושבים מול מסך המחשב ומתמודדים עם מבול המלים שזורם אליהם, שמותיהם לא מופיעים בטורי העיתון, גם לא בטורי הרכילות, על האנשים שיושבים באולפן הרדיו ויוצקים תוכן לתוך ים הדברת מעבר לזכוכית, על האנשים בטלוויזיה שמזיעים על חיבור שאלות לראיון בזמן שהמראיין הנפוח־מעצמו יושב בחדר האיפור, ובודק את השתקפות כרסו במראה.
פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.
מי שיושב מול המחשב היום הוא לעתים קרובות סטודנט או סטודנטית שיש לו הרבה חלומות בחיים אבל אף לא אחד מהם משיק לעיתונות, ששכרו עולה רק במעט על שכר המינימום, שהעברית שלו עילגת, שהעניין שלו בנושאי החדשות מוגבל, והעיקר: לבו גס בחומרים שהוא אמור לטפל בהם. העיתונות לא עושה לו את זה.
מכיוון שכסף אין בעריכה וגם תהילה אין בה, העורכים מתחלפים מהר יותר מהחיילים המשוחררים בתחנות הדלק. הם לא רואים בעריכה מקצוע. לכל היותר הם רואים בה תחנת מעבר.
הצרה היא שחלק גדול מהכתבים ממשיכים לשגר את החומר שלהם למערכת במצב גולמי: לא בדוק, לא כתוב, לא ערוך. הכתבים פועלים כאילו מהצד השני של קו האדס"ל יושב עורך־קוסם שימציא את הידיעה שלהם מחדש. זה לא קורה. הידיעה שמתפרסמת באינטרנט או ברדיו או בטלוויזיה או בעיתון משובשת כמו הידיעה ששלחו, ולפעמים יותר.
עיתונאים, גם המכובדים שביניהם, זקוקים לעין וליד של עורך. בוב וודוורד, גדול העיתונאים החוקרים בארצות־הברית, האיש שחשף את פרשת ווטרגייט, את סודות בית־המשפט העליון ואת תככי ממשל בוש, מתקשה לכתוב סיפור עיתונאי מגובש. רביב דרוקר, הפרשן המדיני של ערוץ 10, שמתנסח היטב בטלוויזיה, פרסם ספר על ממשלת ברק שנזקק נואשות לעורך. דן מרגלית, שמחזיק על כתפיו כמה וכמה תוכניות טלוויזיה, כותב ב"מעריב" הגיגים כבדי לשון.
כתבים יהיו תמיד: אם לא בגלל הכסף, בגלל היצר. אבל בהעדר עורכים מיומנים, עורכים שאכפת להם, תרומתם להשכלת הציבור תהיה מזערית. אם יש בארץ אמצעי תקשורת שמכבד את עצמו הוא חייב להכריז על מדיניות חדשה כלפי מקצוע העריכה: להכשיר אותם; לשלם להם; לטפח אותם. מסעדה טובה נבחנת לא ביפי הדקורציה אלא בטיב האוכל, ואת האוכל מבשלים הטבחים.
גיליון 65, נובמבר 2006