חלוקת סרטים צהובים למען שחרור גלעד שליט, ספטמבר 2009 (צילום: מרים אלסטר)

דליקטס

ההתגייסות המוחלטת של עיתון "מעריב" למען צעדת שליט נמשכת גם הבוקר. במובנים מסוימים היא מתמתנת מעט, אולי לקראת השיא הצפוי בגליון יום שישי ובגליונות השבוע הבא, כאשר האירוע שלמענו התגייס העיתון בשבוע האחרון יתרחש במציאות ולא רק מעל עמודיו. במובנים אחרים ההתגייסות מחריפה.

חציו העליון של שער "מעריב" הבוקר הוא העתק כמעט זהה של גליון יום אתמול – שטח שמופקע ממערכת החדשות של העיתון לטובת מודעה שנועדה לקדם את צעדת המחאה, כולל חזרה מלה במלה על הכותרת הראשית "למען גלעד" והוראות ההפעלה ("על היד. במכונית. במרפסת. כולם קושרים סרט צהוב. עד שגלעד יחזור"). גם הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווח על ההכנות לאירוע.

במקביל, העיתון מתחיל להסביר את צעדיו, לעובדיו ולציבור קוראיו. "קבוצת 'מעריב' מתגייסת למען צעדת המחאה של משפחת שליט", קראה שורת הנושא בדואר אלקטרוני שנשלח אתמול לכל עובדי הקבוצה. "כפי שבוודאי קראתם ושמעתם", נכתב בהודעה, "קבוצת 'מעריב' נרתמת ומתגייסת למען הצלחת מסע המחאה של משפחת שליט".

במכתב שהגיע אל עובדי "מעריב" לא נכלל הסבר להתגייסות מקום עבודתם ל"צבא החברים של גלעד", ובכל זאת התבקשו לשתף עימו פעולה. "חשוב שכולנו, עובדי הקבוצה, נירתם לטובת המהלך החשוב", כתבו להם מנהליהם. "קיימים ברשותנו סרטים צהובים נוספים, אותם נשמח לחלק לכולכם – ניתן לקבלם בדלפק הקבלה בלובי הכניסה". ומי שיגיע לעבודה בלא סרט צהוב על ידו? האם התירוץ "תליתי במרפסת" יספק את הממונים עליו? ומי שמתנגד לצעדה? האם יוכל להביע אותה בקול? האם יוכל לתת לה ביטוי מעל דפי העיתון שבו הוא עובד? האם יוכל לדווח על אחרים החושבים כמותו?

עורך "מעריב", יואב צור, משיב בחיוב. בטור שתמציתו מופיעה על שער העיתון וגרסתו המלאה בכפולה הפותחת מסביר צור את המניע להתגייסות העיתון לטובת המיזם ומבטיח חופש עיתונאי. "ההחלטה לרתום את עיתון 'מעריב' למסע הצעדה למען שחרורו של גלעד שליט לא התקבלה בלב קל", כותב צור. "למשוואה הזו שני צדדים. הצד של שליט, והצד השני של הרוצחים עם הדם על הידיים, שאותם תיאלץ הממשלה לשחרר אם העסקה תצא אל הפועל".

על-פי צור, "החלטנו ב'מעריב' להתגייס למען הצעדה והתביעה לשחרור שליט בשל ההבנה שהזמן כאן אינו פועל לטובתנו. פרטי העסקה ידועים פחות או יותר. הם לא יהיו טובים יותר בעתיד". נוסף על כך מצהיר צור כי "אנחנו ב'מעריב' לא מנסים להעלים את המחיר הכבד של השחרור. אנחנו רק אומרים שאין ברירה. שהגיע זמן ההחלטה הקשה".

הצהרה אחרונה זו, על כך שהעיתון אינו מנסה להעלים את מחיר השחרור, מבורכת. אך יש לבחון אם היא מוצאת אל הפועל. הטור של צור, למשל, אינו פתוח לתגובות באתר nrgמעריב. מי שמתנגד לעמדה זו אינו יכול לצרף את דעתו לעמדת העורך הראשי של העיתון. נזכיר כי בתחילת הדרך, "מעריב" צירף לכיסוי השוטף של ההכנות לצעדה ציטוטי טוקבקים שהופיעו באתר nrgמעריב. מקצתם ביקרו את המהלך והזהירו מפניו. למחרת לא הופיעו עוד בעיתון ציטוטי הטוקבקים מהאתר. הבוקר, כאמור, גם באתר לא ניתן להגיב על הטור של צור.

בשעת בוקר מוקדמת עוד ניתן היה להוסיף טוקבקים. אדם שחתם בכינוי "מחשבות" הביע בשעה 05:50 תהייה: "לפי הערכת 'מעריב', כמה יהודים יירצחו בעקבות שחרור המחבלים?

"כתבת, 'אנחנו ב'מעריב' לא מנסים להעלים את המחיר הכבד של השחרור'. ובכן עמוד בדיבורך, 'אל תעלים'. תן לנו את ההערכה של העיתונאים המומחים שלכם, כמה יהודים יירצחו בעקבות חולשת הדעת? מה ההערכה הפסימית ומה האופטימית, האם מדובר בעשרות? במאות? אולי באלפים. האם אתם מבחינים בין דם לדם. בין דם של סלב שמאלני עתיר רייטינג לבין של סתם יהודי נטול תמיכת סרקוזי? קצת יושר בבקשה".

הטוקבק הזה נמחק.

בעיתון "ידיעות אחרונות", שאף הוא מקדם במרץ את הצעדה למען שחרור גלעד שליט, מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה בתחתית הכפולה הפותחת [צביקה ברוט ואתי אברמוב], ונותנת פתחון פה למתנגדי המהלך. בין המצוטטים בידיעה חברי-כנסת מן הימין ואנשים פרטיים. "הצעדה הזו היא מניפולציה ציבורית. זה לא הפתרון", מצוטט אדם בשם אדוארד שרמן מגני-אביב, למשל.

ידיעה דומה אינה מופיעה ב"מעריב".

ב"ישראל היום" מופיעה ידיעה קצרצרה מאת אפרת פורשר המדווחת כי הורים שכולים מהארגון אלמגור פנו לראש הממשלה בבקשה שלא להיכנע לקמפיין של משפחת שליט. עוד מדווח בידיעה כי הארגון פנה גם אל נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, במחאה על ההתגייסות התקשורתית למען צעדת שליט. "יישור קו של ערוצי התקשורת בישראל מעלה חשש כבד להטיה של דעת הקהל ולפגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת", כתבו לדורנר, "תוך סכנה מוחשית להשתקה או להחלשה מודעת של העמדה האחרת".

ידיעה דומה אינה מופיעה ב "מעריב".

למשפחת שליט מלוא הזכות לפעול במרץ להשבת בנה, כמובן. גם לעיתון הזכות לנקוט עמדה מערכתית, אך יש לצפות מכלי תקשורת חופשי ועצמאי שיספק דיווח גם על בעלי עמדות מנוגדות. "מעריב", בינתיים, אינו עומד במשימה זו.

ובכל זאת, נקודת אור מסוימת נמצאה באתר nrgמעריב, שבו עלה אתמול טור ביקורת התקשורת השבועי, "חמש שאלות לתקשורת העוינת", כשהשאלה הראשונה מופנית מעלה, אל ראשי "מעריב", ועוסקת בגיוס כלי התקשורת למען צעדת גלעד שליט.

"למערכות העיתונים הגיעו בימים האחרונים כמה טלפונים זועמים של נפגעי טרור שמתנגדים לעסקת שליט ושל ארגונים שמנסים לעצור שחרור מחבלים", נכתב בטור (שאינו חתום על-ידי איש). "אף אחד מהם לא הצליח לצלוח את מזכירת המערכת. ככה זה, כשהתותחים רועמים למען שליט – קולות אחרים מושתקים. רבים תוהים אם מה שהם מקבלים בימים אלה ליד הוא עיתון או מודעת פרסום של המטה למען שליט. האיזון מת. אין נגד, יש רק בעד. כולנו כמובן רוצים לראות את גלעד בבית, השאלה היא מה המחיר. וכן, מותר גם להתנגד לעסקה. נראה שעוד מעט מחלקת המנויים גם תצלצל לכל מנוי לברר אם הוא יצא כבר לצעדה". נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הטור עודנו נגיש לכל גולש באתר של "מעריב".

נקודת אור נוספת – מהמודעה שתופסת את חציו העליון של שער "מעריב" הוסרו שמות החברות שתורמות למיזם של העיתון, כך שנעלם מעט מהריח הממוסחר שעלה ממנה. כעת שמות החברות המסחריות מופיעים בתחתית הכפולה הפותחת (לשלוש החברות הצטרפה הבוקר חברה רביעית – דליקטס בע"מ).

לעומת זאת, תצלום של רמי לוי, העומד בראש אחת החברות המממנות המקוריות, מופיע הבוקר בכפולה הפותחת של העיתון. הוא מצולם עם עובדיו, מניף שלט למען שליט. סרטים צהובים קשורים על פרק ידו ופרקי ידי הקופאיות שעומדות לצדו. ועוד בכפולה הפותחת: דיווח דמוי עיתונאי נוסף מאת אלי לוי, על ההכנות לצעדה (פעיל למען שליט העניק סרטים צהובים לסבו וסבתו של החייל השבוי; נועם שליט לא מפסיק לקבל שיחות טלפון והודעות טקסט מהציבור המבקש לחזק אותו; יותר מ-20 אלף איש כבר הבטיחו את השתתפותם בצעדה; תיתכן שביתת רעב של שליט כחלק מהמחאה הצפויה בירושלים).

ניתן גם לסקר את פעילות משפחת שליט למען שחרור בנה מהשבי באופן אחר. בעיתון "הארץ" מתפרסם הבוקר ראיון קצר [ג'קי חורי] עם נועם שליט. בתשובה לשאלה, "אתה שומע כבר ביקורת מצד לשכת ראש הממשלה או מהמתווך חגי הדס שהפעולה שלכם תשרת את החמאס?", אומר שליט: "כרגע אין שום משא-ומתן שאנו יכולים לחבל בו". לדבריו, חגי הדס לא אמר לו דבר בקשר למאבק הציבורי שהוא מנהל.

חמרמורת

בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר דוגמה לאקטיביזם עיתונאי מסוג אחר. "מסמך", נכתב בהפניה שמופיעה על שער העיתון, "כתב 'ידיעות אחרונות' שתה בירה וערק והתיישב ליד ההגה". מדובר בניסוי בלתי מדעי בעליל שלקח על עצמו עיתונאי "ידיעות אחרונות" אסף וייס, שביקש לשחזר את ערב הבילוי שעבר על החשוד בדריסת בנו של השופט בדימוס מישאל חשין. על שער העיתון מובלט ציטוט מפי העיתונאי – "אחרי 8 דרינקים אני מאבד שליטה".

הכתבה, התופסת את מרבית הכפולה השנייה של העיתון, כוללת תיאור צבעוני של ערב השתייה, ושל הניסיון הכושל לנהוג עם תומו ("במגרש פרטי סגור, עם מורה נהיגה צמוד ששלט בברקסים"). עיתונאי הנשלח לביצוע משימה מסוכנת ראוי לכבוד, וכך גם העיתון שנוטל על עצמו את האחריות לחייו. העיתונאי עשוי להגיע למקומות שרגלם של הקוראים לעולם לא תדרוך בהם, ולהביא עימו עדויות בלעדיות, תובנות חדשות ומידע שהיה נמנע מהציבור אלמלא לקח על עצמו את הסיכון.

אפשר לדמיין עיתון ששולח את אחד מכתביו לעזה, כדי להתרשם בעצמו אם יש או אין ברצועה מצוקה הומניטרית. אפשר לדמיין כלי תקשורת ששולח עיתונאי לגבול ישראל-מצרים, כדי לתעד את נסיונות ההסתננות של פליטים ומהגרי עבודה. אפשר לדמיין כתבה המספקת עדות בגוף ראשון מפינה נחבאת קרובה יותר, למשל שכונת עוני בלוד או התנחלות חרדית מבודדת.

ניסוי השתייה של וייס ו"ידיעות אחרונות" הפוך בתכלית. אין צורך שעיתונאי ישתה בירות וערק ויעשה פרצופים של שיכור למצלמה כדי לדעת שצריכת אלכוהול מעבר לסף מסוים משפיעה על יכולת התגובה והנהיגה של בני-אדם. וייס ו"ידיעות אחרונות" אינם מגישים לקוראים כל תובנה חדשה. לכל היותר העיתון סיפק לקוראיו המחשה של הידוע. נכון, גם זה משהו, אבל זה מעט מאוד. ההבלטה של המעט כל-כך עם הכותרת "מסמך" רק מדגישה את הפער בין היומרה העיתונאית למציאות הטבלואידית (אגב, ציינו לעיל כי הניסוי אינו מדעי בעליל וזאת מפני שעל-פי הכתבה, וייס לא שיחזר את ערב הבילוי של החשוד בדריסה באופן מדויק. מריחואנה, למשל, הוא לא עישן לפני שהתיישב מאחורי ההגה, בניגוד למה שמיוחס לנהג).

כל היום הוי בידי בידי בום

ארי שביט פונה הבוקר מעל עמודי מדור הדעות של "הארץ" אל המיליונרים של מדינת ישראל, בעקבות הדיווח כי מספרם גדל בשנה שעברה במידה משמעותית. "בעוד ש-8,419 מיליונרים עושים הון מההון האנושי הישראלי, הנדיר באיכותו, מיליוני ערבים ומוסלמים תוהים האם המדינה היהודית תאריך ימים", הוא כותב ובהמשך מוסיף: "הציבור בישראל לא ייצא לרחובות. הוא מותש ומבולבל ואכול ייאוש. ואולם האליטה הכלכלית יכולה לנהוג אחרת. 8,419 הישראלים שכל-כך התעשרו בשנה האחרונה יכולים לחולל את השינוי. אם בעלי המאה ובעלי הדעה יתבעו מנתניהו-ברק-לבני לשלב ידיים, טובים הסיכויים שיצליחו. הגיעה השעה שאלה שהחיים כאן כל-כך היטיבו עימם ייקחו אחריות. במצב הקשה שבו ישראל נתונה, ההון אינו רק זכות. ההון הוא גם חובה".

בעוד שביט דורש מבעלי ההון להפעיל לחץ על הפוליטיקאים למען הקמת ממשלת אחדות, שי ניב כותב בטורו שב"גלובס" על הצביעות והכנות של חברת מריל לינץ', שהציגה השבוע את דו"ח העושר שלה.

ניב הפנה לסיגל שפירא, מנהלת חטיבת הבנקאות הפרטית במריל לינץ' ישראל, שאלה על הקשר בין גידול מספר המיליונרים לגידול הפערים בחברה והרחבת העוני. "הדו"ח לא עוסק בפערים חברתיים ועוני", השיבה לו. ניב לא הסתפק בכך. אי-שוויון, הוא מסביר, נמדד באמצעות מדד ג'יני, "מדד כלכלי מובהק, לא סיסמה בחוג לעבודה סוציאלית או בסדנה לחיבוק עצים".

שפירא השיבה לו כי "אין למריל לינץ' מה להגיד על זה". לדברי ניב, "ההתבטאות של שפירא אולי אינה תקינה פוליטית, אבל צריך להעריך לפחות את הכנות שלה. [...] הגישה של שפירא מבטאת את גישתם של רוב קובעי המדיניות הכלכלית: יש כלכלה, ויש חברה. לפעמים השתיים נפגשות, אבל הן בהחלט יכולות לחיות בנפרד. כל עוד יש צמיחה יפה, יחס סביר של חוב מול תוצר ושמירה על מסגרת התקציב, יש לנו כלכלה לתפארת. אבל אם בדרך, העוני והאי-שוויון בשיא – 30% מהעובדים משתכרים שכר מינימום ואכיפת חוקי העבודה היא סוג של בדיחה – אלה הן כבר 'בעיות חברתיות', לא כלכליות, חלילה".

את חלקו השני של טורו מקדיש ניב לעיתון המתחרה, "דה-מרקר", בעקבות ידיעה [חיים ביאור] שהופיעה בו השבוע. "רוב הישראלים בטוחים: השכר לא יירד השנה", נכתב בכותרתה. ניב כותב כי תוצאות הסקר שעמד בבסיס הידיעה הגיעו ל"גלובס", אך העיתון בחר שלא לפרסמן משום שהסקר נעשה בקרב "מדגם אקראי מייצג של יהודים עובדים בני 18 ומעלה.

"כלומר", מסביר ניב, "כשאתם קוראים ידיעה באותו עיתון כלכלי על 'כל עובד ישראלי שני', אתם צריכים לדעת שהכוונה למעשה לכל עובד יהודי שני. הערבים בישראל הם 20% מאזרחי המדינה, ולכן מקומם שמישהו החליט שאין צורך לכלול אותם בסקר. אבל עוד יותר מקומם שגוף תקשורת, דווקא כזה שהציג סדרת מאמרים על אפליית המגזר הערבי בשוק העבודה, מחליט 'לדלג' על העובדה הקטנה הזו, שהערבים פשוט סוננו בסקר" [הקישורים אינם במקור].

ובינתיים, על שער עיתון "גלובס" מתפרסמת הכותרת "אין פסול בשכר גבוה". היא שאובה מרב-שיח שחלקו הראשון מתפרסם ככתבת השער במוסף היומי של העיתון, אף היא תחת כותרת בעלת רוח דומה ("בוודאי שאפשר לשלם למנהלים מיליון שקל בחודש, למה לא?"). הרב-שיח [אלה לוי-וינרב] הפגיש ארבעה מומחים לדיני תאגידים לשיחה על ענייני השעה, בין היתר שכר הבכירים. מומלץ לקרוא את הדיווח המלא, המציג תמונה מורכבת יותר מאשר הכותרות שצוטטו לעיל.

בדיוק התפנה לנו אסון טבע

עוד לפני האסון האקולוגי החמור ביותר שידעה ארה"ב, התנהל במדינה זו דיון ציבורי על קידוחי נפט בלב ים והסכנות שהם מציבים לסביבה. מאז שהנפט החל לזרום אל מי האוקיאנוס (לפני למעלה מחודשיים), הדיון בארה"ב רק מחריף.

בישראל אפשר רק לקנא בשיח האמריקאי. אמנם עד היום לא היינו מעצמת אוצרות טבע, אך התגליות האחרונות בלב ים מעלות את האפשרות כי בעתיד הקרוב נוכל להפיק אנרגיה מקידוחים. דיון ציבורי על הסכנות של התהליך בקושי נשמע.

"ועכשיו: תשובה יחפש גם נפט", מכריזה הכותרת הראשית במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". עמיר בן-דוד מדווח בכפולה הפותחת כי יצחק תשובה מתכנן לבצע קידוח לחיפוש נפט, וזאת במסגרת הקידוח לווייתן, שאמור לחלץ מן הקרקע גם כמויות גדולות של גז. על-פי הדיווח, השותפות בלווייתן "נמצאות במגעים מתקדמים להחכרת אסדה שמסוגלת לקדוח לעומקים של 7,000–8,000 מטר" מתחת לפני הים.

בידיעה אין אף מלה על הסכנה לסביבה מקידוחים שכאלה. תיקון: יש משפט אחד בעניין. "כיום יש אסדות רבות פנויות בעקבות האיסור שהטיל הנשיא אובמה על קידוחים במפרץ מקסיקו לאחר הדליפה מהאסדה של BP". זהו. בכך מוצה הנושא. מה דולף? כמה דולף? למה גורמת הדליפה? נקווה שהעיתונות הישראלית לא תיאלץ להידרש לנושא רק בעקבות אסון.

ענייני תקשורת

חוק לפיד עבר אתמול בקריאה טרומית בכנסת. דיווח מצומצם למדי ניתן למצוא ב"מעריב" וב"ישראל היום". "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מתעלמים. (תיקון: ב"הארץ" מתפרסמת על כך ידיעה).

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי אגרת הטלוויזיה צפויה להתייקר בשנתיים הקרובות ב-10% כל שנה.

ב"הארץ" מדווחת נירית אנדרמן כי ניר טויב, במאי הסרט "ממלכת הסוד", צפוי להגיש ביום ראשון הקרוב עתירה לבג"ץ נגד החלטת הצנזורה הצבאית לאסור את הקרנת סרטו. "טויב טוען כי סרטו אינו חושף סודות של מערכת הביטחון או סודות המסכנים את בטחון המדינה", מדווחת אנדרמן. "פסילת הצנזורה, טוענים העותרים, נעשתה משיקולים לא ענייניים, בעקבות הביקורת שמותח הסרט על המלמ"ב".

מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי "משרד האוצר שוקל להעניק תנאי פרישה מוקדמים לפנסיה לעובדי רשות השידור, גם לאלה שגילם מתקרב לגיל הפרישה במשק, 67".

ב"העיר – תל-אביב" כותב חגי מטר על פקחי יחידת עוז. מטר, שהתלווה אליהם במהלך יום אחד, מציין בין היתר כי "כחלק מהנסיונות לשדרג את מערך היח"צ של עוז ולשוות לפעילותה צביון הומני יותר, קידמה סבין חדד, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה, מהלך שבמסגרתו עיתונאים יקיימו סדנאות לאנשי סגל היחידה ויכשירו אותם להתמודד כראוי עם התקשורת. לצורך כך הוקצבו עשרות אלפי שקלים, שכר טרחה לעיתונאים".

מטר מציין את שמותיהם של העיתונאים סמדר פלד, הדס שטייף, מירב בטיטו ואבי כהן וכותב כי על-פי בקשה (שאושרה) הוחלט להעביר לכל אחד מהם 10,000 שקל לפני מע"מ, נוסף לסכומים שכבר קיבלו בעבר, בעבור הרצאות שנשאו בפני אנשי היחידה. "מדובר במשרד שאינו נכלל בסיקור שלי", אמרה לו בתגובה כתבת הפלילים של "ישראל היום" וגלי-צה"ל. טענה דומה נשמעה גם מצד העיתונאים האחרים שהוזכרו.

במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי דב יודקובסקי תרם מיליון וחצי שקל לבית סוקולוב, וקומה בבניין תישא את שמו.