הר-הבית בירושלים (צילום: לע"מ, אריק מטסון, באדיבות אמריקן-קולוני; רישיון CC BY-NC-SA 2.0)
חצי הכוס המלא
בראש שער "ישראל היום" מתנוססת הבוקר כותרת חגיגית, לבן על רקע תכול: "45 שנים לאיחוד ירושלים". כל הכפולה הפותחת מוקדשת לסיקור יום ירושלים ועידוד הקוראים למחשבה כי לחג יש חשיבות רבה.
"45 שנים לאחר איחוד בירת הנצח של עם ישראל במלחמת ששת-הימים, יחגוג היום עם ישראל את יום ירושלים", נכתב במשפט הלא ייאמן שפותח את הידיעה החדשותית המובילה בעיתון הנפוץ ביותר בישראל. המציאות שמצטיירת מקריאת הידיעה [יורי ילון, שלמה צזנה, מתי טוכפלד, זאב קליין ולילך שובל] טבולה בסוכר: ירושלים היא העיר הגדולה במדינה; תיירות הפנים והחוץ "בעלייה מתמדת"; גם החינוך בבירת ישראל נמצא "במגמת תנופה"; 89% מתושבי הבירה מרוצים מחייהם לעומת 87% בישראל ו-86% בתל-אביב. בסיום הידיעה מוזכר כי ארגוני שמאל רואים במזרח העיר שטח כבוש.
"אין ציונות בלי ציון", מבהיר דרור אידר ברשימה נלווית. אידר פותח את רשימתו באזכור חורבן ירושלים על-ידי הרומאים ובהמשך כותב: "בכ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) פרצו חיילי צה"ל, צאצאי אותם תנאים, צאצאי גולי בבל, רומא וספרד, ברכב אש וברזל בשערי ירושלים והשיבו אותה לבעליה החוקיים [...] יום ירושלים שמח!".
"חג שמח, יהודים", מאחל גם נדב שרגאי בטור נוסף שמתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. להבדיל מאידר, שרגאי מזכיר בטורו שהחגיגה אינה מושלמת וכי הערבים בירושלים אינם חוגגים היום. אך הוא עושה זאת כדי להשיב לטענות שמעלים מבקרי איחוד העיר ובעצם כדי להדגיש כי החיובי עולה על השלילי. "יש בעיר צדדים של חלוקה ויש בעיר צדדים של איחוד, אבל בעיקר יש בה סוג של נורמליזציה, שחלוקה מחודשת, ברוח מתווה קלינטון או ברוח 'אוסלו', תמוטט בקול רעש גדול", כותב שרגאי. "היהודים והערבים בירושלים חולקים וצורכים היום יחדיו שירותים מתחום הבריאות, התחבורה הציבורית, הכבישים, תשתיות חשמל, ביוב, מים, טלפונים, מסחר, מלונאות ואקדמיה. והעיקר: ליגיונרים ירדנים כבר לא צולפים עלינו, חומות החלוקה נפלו, ירושלים פתוחה לכל, ובני כל הדתות נהנים בה מחופש דת ופולחן".
"מהי ירושלים בשבילך?", תוהה השאלה היומית של "ישראל היום", שמפנה שלומי דיאז לתושבי ראשון-לציון. הדעה, פחות או יותר, אחידה. "ירושלים היא הדבר הכי חשוב בשבילנו, לב העם שלנו", משיב אמין שירזי. "ירושלים זה הלב שלנו. המרכז של חיינו. זה הדבר הכי חשוב", אומר משה מור. "ירושלים היא עיר הקודש – זה אומר הכל", מסבירה אורלי כהן. "ירושלים היא עיר בירתנו על כל המשתמע מכך", אומרת לי טורסטון-עדני. "ירושלים היא מה שמסמל אותנו כישראלים ויהודים. לפעמים אנשים שוכחים מה הסיבה שהם כאן – אז היא אחת הסיבות להיותנו כאן כעם וכאומה", אומר דורון אליעזר. "ירושלים היא המקום הקדוש של העם היהודי. ביום חגה חשוב להדגיש כמה חשוב שהיא תישאר שלנו כמות שהיא. היא הכוח המאחד את עמנו כאן", משיבה קרן אברהם.
במרכז כפולת העמודים מתנוסס תצלום של חומות העיר העתיקה ולצדו ציור של חומות העיר העתיקה, שצייר לאחרונה בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. לפי הכיתוב שמספק שלמה צזנה, "לכבוד יום ירושלים, הקדיש [נתניהו] כמה דקות של מחשבה לעיר מגוריו, צייר את חומות העיר העתיקה וחתם במלים 'ירושלים לעד'".
כפולת העמודים הזו אינה עיתונות ודומה כי אינה מתיימרת להיות עיתונות. היא אינה מוקדשת לדיווחים אלא למסע שכנוע, מהסוג שנדרש ככל הנראה כדי לשמר את המורל של אזרחים החיים במדינה שנמצאת זה עשרות שנים בסכסוך מזוין. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המצוטטים בידיעה הפותחת, בירושלים כ-800 אלף תושבים, כ-400 אלף מהם יהודים. "ישראל היום" מתמקד ב"חצי הכוס המלא".
אגב, עיון בהודעה לעיתונות שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת יום ירושלים, ההודעה שממנה נשאבו נתונים לידיעה המרכזית בכפולת העמודים, מלמד על פערים. כמה נתונים נראים כטעויות שהשתרבבו לידיעה בתום לב (לפי נתוני הלמ"ס, כ-500 אלף יהודים חיים בעיר, ולא כ-400 אלף כפי שנכתב), אחרים נראים כהתעלמות מכוונת ממידע שעלול לפגום בשמחת החג – עוני, צפיפות, לכלוך ואבטלה:
"אחוז המשתתפים בכוח העבודה האזרחי בירושלים ב-2011 היה 45.7%, בעוד הממוצע הארצי היה 57.4%"; "צפיפות הדיור בירושלים גדולה מזו שבחמש הערים הגדולות האחרות"; "אחוז התלמידים בפיקוח החרדי מתוך החינוך העברי בעיר עולה בהתמדה"; "אחוז התלמידים בחינוך הערבי בעיר עולה בהתמדה"; "אחוז התלמידים הלומדים בפיקוח הממלכתי מתוך החינוך העברי בעיר יורד"; "תושבי ירושלים פחות מרוצים מתושבי שאר הארץ מרמת הניקיון באזור מגוריהם"; "בירושלים אחוז הבעלות הנמוך ביותר על רוב מוצרי החשמל, התקשורת והבידור".
מחרבי מסיבות
בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" דוחקים את חגיגות יום ירושלים פנימה. עמ' 18 דומה למדי לכפולה הפותחת של "ישראל היום", כולל הציור של נתניהו ("לנתניהו גם תואר באדריכלות, ומכאן כשרונו בשרטוט", מסביר איתמר אייכנר), אך ללא מאמרי הדעה. כל מוסף "24 שעות" מוקדש לתצלומים של ירושלים. "ירושלמים בהווה ובעבר בוחרים וכותבים על התמונה שמייצגת בעיניהם את העיר", נכתב בשער. מאיר שלו כותב על הר הזיתים, נחום ברנע כותב על גרפיטי שצויר על ספסל, אורי מלמיליאן כותב על שכונת ממילא. אין תצלומים של חיי מאות אלפי הפלסטינים המתגוררים בירושלים.
אחרי חמש כפולות עמודים של תצלומי חובבים וסיפורים אישיים של ידוענים מסוגים שונים, בכפולה השישית והאחרונה של המיזם ניתנת זכות הדיבור לצלם העיתון עטא עוויסאת. "בחג הסוכות עליתי על מסוק לצילום אווירי", הוא מספר. "מלמעלה העיר כולה נראתה קטנה וצפופה. והכל כל-כך דומה, מזרח למערב. [...] ככה נראית ירושלים בעיניהם של אנשים שמתבוננים בה מרחוק. הם רואים סמלים. אבל כשמתקרבים, ויורדים מטה לאדמה, חוזרים פתאום למציאות [...] בירושלים שלי יש אפליה: בזמן שבכנסת מדברים על ירושלים המאוחדת, בפועל יש שתי בירות. האחת טורפת את השנייה. האחת מקבלת הר שלג ביבוא מיוחד, ובשנייה לא טורחים אפילו לאסוף את הזבל מהרחובות".
בעיתון "הארץ" מקדמים את קולות הערבים בירושלים מעמוד אחורי במוסף היומי אל שער קונטרס החדשות. "יום ירושלים: צעדת ימין במזרח העיר", נכתב מעל ידיעה של ניר חסון ועוז רוזנברג. כותרת המשנה מבליטה את השלילי בעיר: "דו"ח: 78% מתושבי העיר הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני, עלייה חדה בתוך חמש שנים".
בעמ' 5 מתפרסמת הידיעה המלאה על הדו"ח, שערכה האגודה לזכויות האזרח. לפי ממצאיה, 360 אלף התושבים הפלסטינים של העיר הגיעו "לנקודת השפל הקשה ביותר מאז כיבוש העיר, מבחינת נתוני העוני והאבטלה". חסון מזכיר בין היתר כי במזרח ירושלים אזור תעשייה אחד בלבד, שלוש לשכות רווחה (לעומת 18 במערב העיר) וגדר הפרדה שניתקה את העיר מכפרי הגדה.
בשני חלקי מדור הדעות של "הארץ" מתפרסמים מאמרים לרגל יום ירושלים. שניהם בלתי חגיגיים. מוחמד עווידה כותב על "ירושלים שלא הכרתם": "ירושלים שלי היא כפרים ששורר בהם חורבן, עם בנייה מכוערת, בלי תשתיות וללא ביטחון. בירושלים שלי אין די בתי-ספר, אין ילדות ואין בגרות. [...] אנחנו משלמים מסים של עיר ישראלית, אבל זה נראה כאילו אנחנו חיים במחנה פליטים פלסטיני". לדברי עווידה, "אילו היינו רואים מרחוק איך אתם חיים ואיך אתם בונים – אולי לא היינו מקנאים. אבל כשאין גבול שמפריד בינינו, רק כביש, וכשההבדלים כל-כך חריפים, שום מכונת תעמולה לא יכולה למחוק אותם".
יצחק לאור מגדיר במאמר פרי עטו את יום ירושלים כ"חג החשוב ביותר של מערכת החינוך [של הדתיים הלאומיים]". לפי לאור, "העיר הזאת נעקרה מתוך הגדה בעזרת מערכת של סיסמאות, מחסומים, התנחלויות, גדרות, הריסות, ערימות אשפה ואחר-כך החומה החדשה בלבה. אפילו ההבטחה 'ישראל תכבד את חופש הפולחן' נהפכה לפרודיה. בימי שישי שוטרים ממיינים את המתפללים. העיר המזרחית היא גטו מבודד, שהדרכים ממנה לגדה הרוסות".
ב"מעריב" הסיקור המעניין ביותר של יום ירושלים, לא משום שהוא חושף דבר מה שלא נודע קודם, אלא בגלל השילוב בין חגיגיות נמלצת להבלטת הטענה כי איחוד העיר נכשל. כפולת האמצע בקונטרס החדשות של העיתון דומה לכפולה הפותחת של "ישראל היום" ולעמ' 18 ב"ידיעות אחרונות". "ירושלים, חיים סביב לה", נכתב במרכז הכפולה, בין תצלומים ייצוגיים של העיר. גם לציור חומות העיר העתיקה שצייר בנימין נתניהו נמצא מקום בכפולת העמודים.
הכותרת הראשית והכפולה הפותחת, לעומת זאת, מוקדשות לראיון שערך יוסי אלי עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לרגל יום ירושלים. "נצטרך להגיע להסדר בעיר העתיקה – כולל בהר-הבית" הוא הציטוט שנבחר להידפס בראש עמוד השער של העיתון.
"הגעתי למסקנות עצובות מאוד לגבי עתידה של ירושלים כעיר מאוחדת, כשראיתי שממשלות ישראל לא מסוגלות ואולי גם לא רוצות להשקיע בירושלים את המשאבים הדרושים כדי שהאיחוד של העיר לא יהיה סיסמה, אלא מציאות. אף ממשלה ישראלית מאז 67' לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי", אומר מי שכיהן, נזכיר, כראש ממשלת ישראל. בהמשך הראיון מודה אולמרט כי גם הממשלה שלו לא השקיעה במזרח ירושלים (פרט להתנחלויות של יהודים).
"יש משהו שמפריע לך בעיר?", שואל אלי את ראש הממשלה לשעבר, שנאלץ להתפטר מתפקידו ועומד בימים אלה למשפט בגין חשדות למעשי שחיתות, ואולמרט משיב: "החלוקה האנושית היא אחד הנושאים שמפריעים לי בירושלים. אני מרגיש שחיות פה אוכלוסיות שלא מתחברות זו לזו. זה נכון לא רק לגבי יהודים וערבים, אלא גם לגבי חרדים-חילונים ודתיים-חרדים".
"השכונה שבה אני גר בירושלים זה שמונה שנים – הגבעה-הצרפתית – מתחרדת", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "[...] האוכלוסייה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהפך. מתישהו, אני חושש, הקהילה החרדית תאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את החופש להשמיע מוזיקה בשבת, או לא לשמור כשרות בפסח. [...] מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה-גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיי היומיום יכול להוציא מהדעת".
"מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי
"המינוף שמרעיד את הפירמידות של דנקנר ובן-דב", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. אמיר טייג מדווח בהרחבה על החובות הכבדים של סלקום ואורנג', חלק מסדרת כתבות על הצרות הכלכליות של נוחי דנקנר, שתופסת את כל התוכן המערכתי בשלוש הכפולות הפותחות בעיתון.
"הכשל הסלולרי", נכתב מעל טורו של סבר פלוצקר בפתח "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "מה שבולט לרעה בסלקום ופרטנר אינו מבנה התעריפים", כותב פלוצקר, "אלא מבנה המאזן. שתי החברות ממונפות בטירוף, בשיעורים שאין דומה להם בעולם. בנק ההשקעות האמריקאי ליהמן-ברדרס 'הצטיין' במינוף שכזה ערב פשיטת הרגל שלו. המספרים מדהימים. ההון העצמי של סלקום הוא 74 מיליון שקל בלבד, כ-3% ממאזנה. בשנות פעילותה הרבות הרוויחה סלקום מיליארדי שקלים, אך לא השתמשה בהם כדי לעבות את הונה העצמי. היא חילקה אותם כדיבידנד לבעלי המניות". פלוצקר מגדיר את מצבה של סלקום "לא יציב ואף מסוכן" וטוען כי "המאזן של פרטנר לא הרבה יותר טוב".
ב"מעריב", לעומת זאת, העיתון שבשליטת בעל השליטה בסלקום, נשמעים קולות אחרים. "מוקדם להספיד את הסלולר", לשון כותרת מאמר מאת יהודה שרוני, המתפרסם במוסף "עסקים" של העיתון. שרוני מזכיר כי רבים מלקוחות חברות הסלולר הישנות כבולים אליהן בהסכמים של קבלת מכשירים "חינם" תמורת התחייבות לדקות שיחה, ועל כן אינם יכולים לאיים עליהן בעזיבה מיידית.
"מוקדם אם כן להספיד את חברות הסלולר הוותיקות ולשלוח את מניותיהן לעזאזל, כפי שחלק מהאנליסטים בשוק ההון מיהרו לעשות", כותב שרוני. "רווחיות החברות המסורתיות תיפגע בעיקר בטווח הקצר. בעתיד הן יוכלו להגדיל את עוגת ההכנסות באמצעות שירותים נוספים כמו אינטרנט וטלוויזיה".
מתחת לרשימה של שרוני לא מופיע הגילוי הנאות המצהיר כי "מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי, בעלת השליטה בסלקום. גם לו היה מתפרסם גילוי נאות שכזה, לא היה בו כדי להכשיר את מסע יחסי-הציבור שעורך העיתון, זה חודשים, למען המטרות העסקיות והפוליטיות של בעל הבית שלו.
ביום שישי האחרון, בתגובה לחלק מטורו של דן מרגלית ב"ישראל היום", שעסק בסיקור "מעריב" את עו"ד אליעד שרגא, נמסר מלשכת עורך "מעריב" כך: "מערכת העיתון עצמאית לחלוטין ולמו"ל העיתון אין שום קשר ושום מעורבות בשיקולים ובתכנים המערכתיים". זו טענה שאינה עומדת במבחן המציאות, כפי שהיא נשקפת מעל דפי "מעריב". גם אם דנקנר אינו מדבר על בסיס קבוע עם עורך העיתון, ניר חפץ, ומורה לו כיצד לפעול, התוצאה הסופית נראית כאילו זה בדיוק מה שמתרחש. פרסומה של ההכחשה הזו ב"ישראל היום" מעורר גיחוך, שהרי גם ל"ישראל היום" מערכת עיתונאית עצמאית לחלוטין שבינה ובין לשכת ראש הממשלה אין שום קשר.
הנזק המצטבר של סיקור "מעריב" את עסקי דנקנר וסיקור "ישראל היום" את מפעלי נתניהו (תוך הכחשת המניעים הזרים) הוא אדיר – חוסר אמון הולך וגובר בתקשורת ככלי לביקורת התנהלותם של בעלי הכוח והשררה. בלא אמון מהציבור, גם תקשורת ביקורתית ועניינית אינה יכולה לבצע את התפקיד שנועד לה.
הכותרות הראשיות
"ארה"ב ואיראן בדרך להסכם על הגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".
"ארה"ב עלולה להסכים להמשך העשרה באיראן", נכתב (בין מרכאות) בכותרת הראשית של "ישראל היום".
"התקרבות במגעים בין איראן למעצמות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".
"דרום-אפריקה הודיעה כי תסמן מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".
כל החשק
כל כפולת העמודים השנייה ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לזרים החיים בישראל בלא רשות. תלם יהב, איתמר אייכנר ודניאל אדלסון מבקרים את הממשלה על שאינה מיישמת את הבטחותיה לעצור אותם במתקן כליאה בנגב, לגרש אותם, לקנוס את מעסיקיהם ולסגור את הגבול. "מדוע לא מגרשים את הסודאנים והאריתריאים שהסתננו לארץ?", שואל תלם יהב את מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן-עמי. "הממשלה נתנה להם אשרת שהייה זמנית כאשר אימצה חוות דעת של האו"ם שלא ניתן להרחיק אותם", מסביר בן-עמי, בלי לפרט בנוגע למניעי האו"ם והמצב בסודאן ואריתריאה.
אלי ברדנשטיין מדווח ב"מעריב" כי המדיניות הזו עומדת להשתנות. לפי דיווחו, ראש הממשלה בנימין נתניהו יתמוך בגירוש 2,000 נתינים דרום-סודאנים חזרה לארצם. "מוסדות בינלאומיים, ביניהם המשרד לעניינים הומניטריים של האו"ם, קבעו כי אסור לכפות חזרה של אזרחי דרום-סודאן למדינתם בשל המצב הקשה במדינה", מוזכר לקראת סיום הידיעה. לא נכתב מהו בדיוק "המצב הקשה".
יובל גורן מדווח בכפולה השנייה של "מעריב" כי ח"כ מיכאל בן-ארי יוביל בימים הקרובים שורה של הפגנות מחאה בדרום תל-אביב, "על רקע הדיווחים המתרבים על מקרי אלימות מצד מסתננים כלפי תושבי שכונות דרום תל-אביב". לפי גורן, ביום שלישי יוביל בן-ארי צעדת מחאה שתצא משוק התקווה ותסתיים מול משרדי ארגון מסיל"ה, מרכז הסיוע לקהילה הזרה. "בשעה שהממשלה ריקנית ופחדנית היא הולכת שולל אחר ארגוני הסיוע האלו, שמוליכים אותה בזדון", אומר בן-ארי.
בעוד שבן-ארי נתפס ומוצג בכלי התקשורת כקיצוני, עיתוני הזרם המרכזי פועלים דרך קבע על-פי תפיסת עולמו. די להביט בסיקור המוגבר של קורבנות האונס שביצעו ערבים וזרים בימים האחרונים. די לעיין בכותרת הראשית המזעזעת שהתנוססה בשער "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון.
"כשאי-אפשר להשאיר כביסה על החבל בדרום העיר, או כשבחורה שחוזרת הביתה בלילה צריכה להביא בחשבון את כל החשק שהצטבר במסע במדבר, אז זה בסדר, אין ברירה, צריך לארח את כל אפריקה, רק שיישארו בדרום העיר", כותב בלשון סגי נהור גלעד שרון במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".
"מבקשי מקלט כותבים לישראל: 'לא כל האפריקאים הם אנסים'", נכתב בכותרת ידיעה [טלילה נשר] המתפרסמת הבוקר בראש עמ' 4 של "הארץ".
נעם ברקן מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי עו"ד רוני אלוני-סדובניק פנתה לפני כשבועיים לשר הביטחון בבקשה שיכיר בשבע נשים ישראליות שנאנסו על-ידי פלסטינים כנפגעות פעולות איבה, וזאת לצורך קבלת תמלוגים מהמוסד לביטוח לאומי. עו"ד ידידיה אורון, סגן היועץ המשפטי למשרד הביטחון, השיב לה כי כל מקרה ייבחן לגופו. בעיקרון, הסביר, ניתן להכיר בתקיפה מינית כפעולת איבה במקרים שבהם יש ראיות המוכיחות שהמעשה בוצע על רקע לאומני.
בתיבה נפרדת מספרת אחת הקורבנות על האירוע שעברה – אונס על-ידי ארבעה גברים פלסטינים ליד פסגת-זאב. "אני מקווה שיכירו בי כנפגעת פעולת איבה כדי שאוכל להשתקם", היא אומרת. "[...] אני בטוחה שאם הם היו פוגשים בדרך ערבייה, הם לא היו נוגעים בה". באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית מזכירים לקוראי "ידיעות אחרונות" כי 87% ממקרי האונס מתרחשים על-ידי אדם מוכר, בסביבה הקרובה.
ידיעת תקשורת אחת
משה גורלי מדווח ב"כלכליסט" על ערעור שהגישה פרקליטות המדינה על פסק דינה של השופטת מיכל רובינשטיין, מבית-המשפט המחוזי בירושלים, שבו נאסר על המשטרה לחסום את הגישה ברשת לאתרי הימורים בלתי חוקיים.