נשיא ארצות-הברית ברק אובמה נואם, אתמול (צילום: פיט סוזה, הבית-הלבן)

67'

"זה היה מארב מתוכנן מראש. ספין של 'עסקים כרגיל' פוזר במשך ימים על-ידי כל אנשי הנשיא, עד הבום המהדהד אתמול בערב. עכשיו אנחנו בעיצומה של דרמה מדינית", כותב בן כספית בפתח תמצית טורו על שער "מעריב". הנשיא הוא ברק אובמה, נשיא ארה"ב, הבום הוא הנאום שנשא אתמול, המארב הוא החישוק המכונה "גבולות 67'" שהטיל לעבר מי שהמארב היה מיועד לו: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

האירוניה היא שמי שהזהיר את נתניהו מפני המארב, מפני הספין של "עסקים כרגיל", הוא העיתון שאויב לו ומתעב אותו, "ידיעות אחרונות", שביום שלישי פירסם בכותרתו הראשית ידיעה של שמעון שיפר על תוכן נאומו העתידי של אובמה, כפי שהופיע בטיוטת הנאום: "כן לנסיגה לגבולות 67', לא להכרזה חד-צדדית". הבית הלבן הכחיש שלשום בכל תוקף את הפרסום (אמנם לא את תוכנו, אלא את העובדה כי טיוטות של הנאום דלפו), ואתמול הקדיש "ישראל היום" ידיעה נפרדת להכחשה ולהתקפה על "ידיעות אחרונות", ואילו "ידיעות אחרונות" עצמו התעלם ממנה. היום מלאים שערי העיתונים כולם בספרות 6 ו-7 ובצ'ופצ'יק הקטן המתלווה אליהן, וב"ידיעות" יכולים לחגוג סקופ שהתממש.

וב"ידיעות אחרונות" אכן חוגגים. "הפרסום ב'ידיעות אחרונות' היה מדויק", נכתב בכותרת הגג לידיעה של ראובן וייס בכפולה הפותחת. הכותרת עצמה היא "ההכחשה המביכה של היועץ לביטחון לאומי". "בתחילת השבוע, כאשר חשף 'ידיעות אחרונות' את עיקרי הנאום הצפוי של נשיא ארה"ב ברק אובמה, הזדרז ראש המועצה לבטחון לאומי, יעקב עמידרור, להתראיין בכלי תקשורת שונים ולהכחיש מכל וכל את הדברים. אמש התברר שהפרסום היה מדויק", נכתב בפתח הידיעה.

אמנם עמידרור הכחיש בעיקר את ההשתמעות כאילו הוא מי שהדליף את הסיפור, אבל המסקנה של "ידיעות" בכל זאת הוגנת: "האם היועץ החדש לביטחון לאומי לא ידע על פרטי השיחות שהתקיימו בין ישראל לארה"ב לקראת הנאום, או שמא הוא ידע את האמת ובחר לומר דברים אחרים. לא ברור איזו אפשרות יותר מביכה". מה שברור הוא שב"ישראל היום" לא מדפיסים היום ידיעת תיקון לידיעה שפירסמו אתמול. אמנם בעמוד הפותח נכתב "לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן" ("ישראל היום", "העקרונות שלנו", עיקרון מס' 4), אבל כנראה שזה מספיק.

האם נתניהו אכן נתפס לא מוכן? נראה שכן. בכ' רבתי. "שעות לפני צאתו לארה"ב שמע נתניהו את המלים המפורשות שלא רצה לשמוע: 'קווי 1967'. בתגובה פירסם הודעה חסרת תקדים שחשפה את עומק המחלוקת. אובמה קבע סדר חדש: המו"מ יתחיל מהחלטה על גבולות – ורק אחר-כך יידונו סידורי הביטחון וסוגיות כמו פליטים וירושלים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות". "שעות לפני יציאתו של ראש הממשלה לפגישה עם הנשיא האמריקאי בוושינגטון: מחלוקת חריפה בין נתניהו לאובמה מאיימת להעיב על הפסגה. 'הקמת מדינה פלסטינית לא תבוא על חשבון קיומה של ישראל', אמר ראש הממשלה בתגובה לנאומו של אובמה, בו פירט את חזונו למזרח התיכון", נכתב בזו של "מעריב". גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" מדפיסים אותה כותרת ראשית: "עימות".

ב"ישראל היום" תמונה דומה, גם אם מרופדת. "חילוקי דעות מדיניים ערב פגישת ראש הממשלה עם נשיא ארה"ב", נכתב בכותרת הגג לראשית, "נתניהו לאובמה: לא לגבולות 67'". "אכזבה בלשכת ראש הממשלה מנאומו של נשיא ארה"ב אמש", פותחת כותרת המשנה, "אובמה קרא למו"מ על בסיס גבולות 67' ולא פסל במפורש חזרת פליטים לתחומי ישראל". עוד בכותרת המשנה, ציטוט של "ח"כ חוטובלי (ליכוד)", ולפיו נאום אובמה הוא "תמצית הצביעות האמריקאית". האם ל"ידיעות אחרונות" מקורות טובים יותר בבית הלבן מאשר לראש הממשלה של ישראל? "מה שהתגלה אמש, כבר במהלך הנאום, הוא שלשכת ראש הממשלה היתה בערפל, בלימבו מוחלט באשר לתוכן הנאום", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "בירושלים קיוו לנאום נוח יותר", נדפס בכותרת טורו של דן מרגלית ב"ישראל היום". נו, תקווה היא דבר חשוב.

אבל עזבו אתכם מחגיגות על חשיפות עיתונאיות; "הארץ" חוגג באמת, את המציאות עצמה ולא את ההשתקפויות שלה. "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית בגבולות 1967" היא הכותרת הראשית המתמוגגת, המודפסת לצד תצלום תקריב גדול של פניו של אובמה בעת הנאום. מעל לכותרת הראשית מודפס, עטור מרכאות כחולות חגיגיות, ציטוט מהנאום: "מדינה יהודית-דמוקרטית אינה יכולה להתקיים במצב של כיבוש מתמיד. כעת על הישראלים והפלסטינים לעשות מעשה. הבחירה הניצבת בפניהם היא בין שנאה לבין תקווה".

האם הדביקות הזו של "הארץ" מוצדקת? "לא משנה מה יהיה בפגישה, ומה ייאמר בנאום – שלום, חס וחלילה, לא יתרגש עלינו", כותב ורטר בטורו, והדברים משוכפלים בשער העיתון, בעמודי החדשות ובמוסף השבועי. בכפולה הפותחת כותב גדעון לוי טור פסימי המבקר את הנאום משום שאין בו פירוט של הסנקציות שיטיל אובמה על מי שימרה את פיו, ומשום שיש בו התנגדות לאיחוד הפלסטיני בין פתח לחמאס ולהכרזה חד-צדדית על מדינה ואין בו אמירות כגון התחייבות לבטחונם של הפלסטינים.

"אובמה הבטיח שלא יכפה הסדר ולממשלת הימין בירושלים אין מה לדאוג", כותב אלוף בן בטור פרשנות שלישי באותה כפולה, וחוזר על תובנות דומות לאלו של לוי ביחס לתוכן הנאום. מה שהשתנה אינו התוכן אלא "הטון", קובע בן, וגם זה מרוכך יחסית למה שהיה יכול להיות. אז על מה החגיגה? אם התוכן אינו מספק והדברים הם ריקים? על המנגינה, על הסגנון, על האיפור.

"מיכל רובנר, כנראה האמנית הישראלית הנודעת והמצליחה ביותר בעולם כיום, הציבה השבוע בלב הממסד האמנותי הבינלאומי, מוזיאון הלובר בפריז, יצירות מונומנטליות העשויות בין השאר משרידי בתים ערביים שנהרסו בארץ" (כותרת המשנה לראשית על שער "מוסף "גלריה" של "הארץ").

עוד חדשות

"רוני רון הורשע ברצח הילדה רוז פיזם, האם מארי פיזם הורשעה בשידול לרצח", מדווחת כותרת על שער "הארץ". ההרשעה: פה אחד. על-פי פסק הדין, האם שידלה את בן-זוגה, סבה של הילדה, "להיפטר מרוז לצמיתות", וזה הרג את הילדה. "הפרקליטות ביקשה מבית-המשפט לגזור על שניהם מאסר עולם". בית-המשפט לא קבע כיצד בוצע הרצח, והאם הושלכה הילדה לירקון, בתוך תיק, כשהיא עדיין בחיים. הנה הגיעה לסופה (אחד מהם) הפרשה שהסעירה את העיתונים בזמן אמת יותר מכל הסכם שלום (למעוניינים להיזכר: "כוכבת נולדה", "זו לא פורנוגרפיה", "תיקים באפלה", "כולנו לימונים", "פרסומות במקום עובדות", "נו, באמת").

מתחת לכותרת ידיעה זו, כותרת נוספת: "צה"ל צפוי לדרוש עונש מוות לרוצחי המשפחה באיתמר". "זהו שינוי מדיניות בצבא", כותב חיים לוינסון, "שזנח בשני העשורים האחרונים את התביעה לעונש מוות, גם ביחס לרצחניים שבמחבלי האינתיפאדה השנייה". ככל הנראה, הוא מוסיף, "מדובר בפעולה הצהרתית, מכיוון שלמרות שניתנו בעבר כמה גזרי דין מוות, הם מעולם לא הוצאו לפועל, ואין בתחיקת הביטחון הקיימת פרוצדורה לביצוע עונש מוות".

"רוסיה: נספח צה"ל נעצר בעת שקיבל מידע סודי", נכתב בכותרת ידיעה של יוסי מלמן בעמ' 11 של "הארץ". הוא מצטט את העיתונות הרוסית שהביאה מפיהם של מקורות רוסיים את הטענה כי הנספח, ואדים ליידרמן, עסק בריגול תעשייתי, "כלומר", כותב מלמן, "הוא גורש בשל הכובע האחר שהוא חובש כנציג משרד הביטחון ובעקיפין – התעשיות הבטחוניות של ישראל".

"האישום: פינקשלטיין שילם מאות אלפי שקלים לתוקפים", נכתב בכותרת ידיעה של עפרה אידלמן בעמ' 14 ב"הארץ" (300 אלף שקל על-פי "ישראל היום"). "כתב אישום הוגש נגד עו"ד גור פינקלשטיין בשל ניסיון לרצוח את בן הזוג של גרושתו, לתקוף ולהטיל נכות במהנדס עיריית תל-אביב ולהצית את מרכז הסיינטולוגיה" (שאותו ייצג). המשטרה, מדווחת הידיעה, ביקשה לעצור את פינקשלטיין ואת הנאשמים האחרים, בני משפחת בכר מיפו, כדי שלא יוציאו לפועל תוכניות לפגוע זה בזה.

על אדונים ועבדים

"הם כולאים את המנהלים, מטרידים את בני משפחותיהם ומחבלים בציוד של החברה. הוועדים האלימים נלחמים בהנהלה, פשוטו כמשמעו", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף "עסקים" של "מעריב". "ועד העובדים ששיתק בשבוע שעבר את תנועת הרכבות הוא לא הראשון לעורר מהומות כדי להוכיח להנהלה מי הבוס", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, של רותם סלע. "המנכ"לים נרגמו באבנים, ננעלו במשרדים וספגו תעלולים שישיגו סיקור תקשורתי – הכל כי הוועדים משחקים על-פי כללים שונים לחלוטין. גם הפוליטיקאים שרוצים למצוא חן בעיניהם לא מונעים מהם לשתק מדינה שלמה".

"לא חייבים להישאר סריסים מסורסים של [נוחי] דנקנר. אם שטייניץ בחר בזה או אטיאס, זה עניין שלהם", כותב עו"ד אלדד יניב (אחד ממקימיה של אחת מתנועות השמאל החדשות) בעמוד שניתן לו במוסף "הארץ". "תקלטו: כשדנקנר מהתל בפקידי בנק הפועלים, שמזמן צריך לשנת את שמו לבנק האדונים, אנחנו הראשונים שמשלמים את המחיר. כשמוחקים לדנקנר חוב של 64,000,000 שקל (ובמלים: שישים וארבעה מיליון), סתם כי הוא ביקש, או ציפה, או פילבל בעיניו, או שסתם התחשק לו לקנות עיתון, אנחנו אלה שסותמים את החור בבנק. בכל מיני דרכים".

"השבוע נפל דבר בתחום יחסי העבודה בישראל", נכתב בכותרת המשנה לטור של חיים ביאור בפתח "דה-מרקר". "לא, אין זו שביתת הסטייקים המוזרה של עובדי נמל אשדוד, אלא האנשים שקולם כמעט לא נשמע: עובדי הקבלן. ההחלטה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון לשבות היא מהלך היסטורי אמיץ של המגזר החלש ביותר במשק". "אני סובלת כבר שנים מתנאי העסקה מחפירים ויחס מזלזל ופטרוני", מצטט ביאור את מרי וסנובסקי, אחת המנקות. "אנו מקבלות שכר מינימום ולעתים כמה אגורות יותר. רצינו לחתום על הסכם שכר מסודר עם הקבלנים, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע את דרישותינו, ואף צעקו עלינו: מי אתן שתבקשו תוספות שכר?".

"מאות תרופות יוזלו ב-33%", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר": "משרד הבריאות הורה לקופות-החולים להוריד את דמי ההשתתפות העצמית על תרופות גנריות מ-15% לפחות מ-10%, לאחר שגילה כי לא ניצלו את מלוא התקציבים לתרופות" (רוני לינדר-גנץ).

"פיגורי המשכנתא עלו ב-8% בשנה", מצטטת כותרת ידיעה בעמ' 54 ב"דה-מרקר" מנכ"ל חברת ייעוץ לחייבי בנקים. "גודל המשכנתאות שלוקח הציבור הולך וגדל", נכתב בידיעה עצמה.

בל נבלבל

"כשמארק סטרנד המציא מחדש את השיר, הוא התחיל בהשאירו את העולם בחוץ", מצטט משה דור במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" את המשוררת לינדה גרגרסון. "העצמיות שהמציא כדי שתככב בשירים המשיכה בעבודת ההתנערות: היא השליכה מהסיפון את המקום, היא התנערה מחברים, היא נפטרה מכל סימני הזיהוי הפיזיים, להוציא את היופי לבדו. מעולם לא הניחה לאישיות לחסום בעדה. אך בל נבלבל בין הדחייה הזאת ובין הצניעות או הסגפנות. העצמיות תיכננה לרכוש קהל קוראים והפגינה כישרון מושלם בעיצובה של הפסקה המוזיקלית".

"בנקודה מסוימת אתה מבין שזה לא ראוי שחייך והעניינים האישיים שלך יהיו הבידור של מישהו אחר", אומר פול סיימון בכתבה מתורגמת מה"רולינג סטון" במוסף "הארץ", "זו טעות של תחילת הדרך. אני רואה את אמינם מדבר על משפחתו, על ילדיו, ואני חושב שבעוד 10–15 שנים הוא יתחרט על כך".

"אומרים שהעיניים הן ראי הנפש, אולי בגלל זה תעשיית האיפור מגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה" (ציטוט קטוע ממדור האופנה של "גלריה").

"אם תקראו את הספר הזה, תיאלצו להיות אנשים טובים יותר. עמכם הסליחה", כותבת רונה קופרבוים במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על תרגום ראשון לעברית של הספר "של עכברים ואנשים" מאת סטיינבק. "וכיוון שרק כאב דוחף אותנו להשתנות – מה עוד יגרום לאדם לזוז ממקום מוכר ונוח? – לקרוא את 'של עכברים ואנשים' פירושו לשאת כאב מן הדף הראשון עד פסקת הסיום. זאת העסקה. תמורת הכאב הזה, שבו הלב מתכווץ ומתרחב כל-כך עד שתנענעו בראשכם ותשאלו למה בכלל לטרוח, תקבלו את הזכות לחמול".

"הו, הביטי, הספינה מפליגה בלעדינו! והרוח נושבת ממזרח, והספינה הבאה יוצאת בעוד שנה" (מארק סטרנד, בתרגום משה דור, "הארץ").

בועה

"חגיגת האינטרנט חוזרת לוול-סטריט", נכתב בכותרת הגג של "דה-מרקר", "לינקדאין זינקה ב-100% בדקה", נכתב בראשית. "המשקיעים התנפלו על מניית לינקדאין, הרשת החברתית הראשונה שהונפקה בבורסה – והזניקו את שווי החברה אל יותר מ-10 מיליארד דולר", מתארת כותרת המשנה. "הנפקת האינטרנט הגדולה ביותר מאז זו של גוגל מבשרת טובות לחברות כמו פייסבוק, גרופון וטוויטר". "חיכינו לך כמעט עשור, בועה יקרה", כותב אמיר טייג בטור פרשנות המקבל הפניה בשער.

"גוגל תשלם 17 מיליון שקל עבור הפטנטים של מודו", נכתב בכותרת ידיעה על חברת הסלולר הישראלית פושטת הרגל של דב מורן, בעמ' 18 ב"דה-מרקר". "גוגל זכתה בהתמחרות אחרי שבוטלה התמחרות קודמת, שבה זכתה חברת קינגסטון. הסכום יספיק לכיסוי החובות לנושים, בהם דיסקונט והעובדים".

ענייני תקשורת

"מפקד גל"צ שמע על הדחתו באמצע מסיבה", מדווחת כותרת על שער "ישראל היום". "יצחק טוניק הופתע לשמוע על כוונת שהב"ט להחליפו תוך כדי אירוע פרידה מאבי בניהו". במשבצת הסמוכה, דיווח: "הבמאי שהצהיר 'אני נאצי' גורש מפסטיבל קאן"; "לארס פון-טרייר הדני ניסה להתנצל אתמול על דבריו: 'כל חיי חשבתי שאני יהודי'". אורי קליין מראיין את פון-טרייר בעמוד האחורי של "הארץ". "בדיחה מטופשת", "אני מצטער מעומק לבי שפגעתי באנשים", "חוש הומור שהוא אופייני לדנים אך לא מובן לרוב", אומר פון-טרייר, "אבל בעיני להתנצל על מה שאמרת הוא [מעשה] מטופש מאוד שאינו משנה שום דבר ממה שאמרת", הוא מוסיף.

"למרות תקציב של יותר מ-100 מיליון שקל בשנה, הטלוויזיה החינוכית משיגה רייטינג מזערי והשפעה שולית. במשך שמונה שנים נאבקה המנכ"לית יפה ויגודסקי להשאיר את הערוץ בחיים – עד שקיבלה נזיפה על הטבות בניגוד לתקנון", נכתב בכותרת המשנה לראיון של אופיר בר-זהר עם ויגודסקי ב"דה-מרקר". "האם זו הסיבה לפרישה? לפי נציבות שירות המדינה, כן, אבל היא טוענת: 'אין קשר. מי שטוען כך – אגיש נגדו דיבה'".

עוד מדווחת בר-זהר ב"דה-מרקר" כי "'ישראל היום' שוקל לגבות ממנוייו תשלום", "מקורבים לעיתון: יש רשימת המתנה של כ-75 אלף קוראים שמבקשים לקבל את העיתון לביתם – התשלום אמור לכסות את הוצאות החלוקה. הגבייה תתבצע רק ממנויים חדשים".

בכפולה הפותחת של "7 לילות" ("ידיעות אחרונות") מתלונן רענן שקד על סרט זיכרון לחייל צה"ל ששודר ביום הזיכרון בטלוויזיה, ובו מתואר כיצד יחידת חיילים שהשתלטה על בית של משפחה פלסטינית אוכלת ממלאי האוכל של המשפחה: "ומכיוון שזה בכל זאת שודר, וגם עבר בדממה, אין אלא להניח שהציבוריות הישראלית מקבלת ללא הינד עפעף גם את רעיון תפיסת הבתים והשימוש במזון שנמצא בהם". עוד בכפולה: "האופנה החדשה בטלוויזיה היא סדרות פנטזיה" (רונה קופרבוים) ו"הציבור כבר לא מעוניין לצפות בכדורגל ישראלי. ברשות השידור מתעקשים להמשיך להוציא את הכסף שלנו על זה" (רז שכניק).

"כמה גילויים נאותים. יוסף סידר הוא חבר שלי. עם השנים נהיינו קצת כמו משפחה. אני עצמי אמנם משחק תפקיד בסרט 'הערת שוליים', אבל זהו תפקיד כל-כך קטן [...]", פותח ג'קי לוי את הפסקה השלישית במדורו הקבוע במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום", שאותו הוא מקדיש ל"הקרנה המוצלחת של 'הערת שוליים' בפסטיבל קאן".

לקראת ל"ג בעומר, על השער האחורי של "ידיעות אחרונות": הוראות מאוירות לצליית מרשמלו ("כך תכינו מרשמלו מושלם"). "החזיקו את המרשמלו כ-10 ס"מ מעל הלהבה. רק 90 שניות נדרשות כדי לקבל את המרשמלו המושלם: רך ונוזלי מבפנים, פריך מבחוץ. הרטיבו את השיפוד לפני הנעיצה במרשמלו. ניתן להרטיב את מעט גם את המרשמלו עצמו, כך הציפוי שלו ייצא קריספי יותר".

כזכור, וונקו השפוי בנה מקלט עבור העולם אחרי שגילה הוראות שימוש על חבילת קיסמים. כדי לזכור ולא לשכוח את הסיבה שאישפז את העולם במקלט, קבע וונקו את ההוראות בביתו שמחוץ למקלט: "קיסמים – אחוז במקל סמוך לאמצע אורכו. לחלח את הקצה המחודד בפה. הכנס אל החלל שבין השיניים, הקצה הקהה סמוך לחניכיים. בצע תנועות עדינות פנימה והחוצה" ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", דאגלס אדמס, תרגום חופשי).

"את מקומם של הגוונים הילדותיים של האביב הקודם תופסים כעת כתמי צבע עזים והדפסים ססגוניים" (כותרת משנה לכתבה מ"הניו-יורק טיימס" ב"גלריה"). שבת שלום.