שר החינוך גדעון סער. כנסת ישראל, 19.12.10 (צילום: דוד ועקנין)

משהו עם הילדים

שר החינוך גדעון סער הודיע בשבוע שעבר כי החופש הגדול יקוצר בשישה ימים, וימי החופשה יתווספו במהלך השנה. ההודעה עוררה, מן הסתם, עניין רב, ובצדק. היא נוגעת באופן ישיר לסדרי חייהם של מיליונים. טון הדיווח היה מעורב, ובכמה מהעיתונים נטה לשלילי. לצד טורי תמיכה ודיווחים אוהדים התפרסמו גם תלונותיהם של סוכני הנסיעות וגורמים אחרים בענף התיירות שהשינוי היה עלול לפגוע בעסקיהם, כמו גם תלונות של הורים ומורים שהתלוננו על ההתרעה המאוחרת.

"משרד החינוך הפתיע שלשום מיליוני תלמידים והורים בהודעתו על קיצור החופש הגדול", נפתח מאמר המערכת של "הארץ" ב-2.6.11. "ראוי היה להודיע על לוח החופשות בתחילת שנת הלימודים, ולא בסיומה [...] משרד החינוך נהג באטימות ביורוקרטית ולא הראה התחשבות בהורים בהודעתו המאוחרת [...] ההחלטה נומקה בדו"ח של ועדה מטעם, שהמליצה ליצור 'רצף משמעותי של למידה על חגי תשרי' לתלמידים בחינוך היהודי [...] שוב נראה שהשר גדעון סער, הלהוט לחזק את 'החינוך היהודי והציוני', מכפיף את מערכת החינוך לקידום מטרותיו הפוליטיות, והפעם מתוך התעמרות בהורים".

עוד במאמר: "לסער חשובים יותר החגים", "האידיאולוגיה של הימין", "הבלטת כל דבר 'יהודי'". המאמר מסתיים בקביעה: "פורום ההורים הארצי צודק בתביעתו לביטול ההחלטה".

אתמול קיבל "הארץ" את מבוקשו וסער הודיע כי הוא מבטל את החלטתו. גם הפעם "הארץ" לא מרוצה (אחרי הכל, מדובר בשר חינוך שמעוניין להבליט כל דבר יהודי, הנבלה): "שבוע אחרי שהכריז על קיצורה של החופשה השנתית וספג ביקורת ציבורית, הודיע השר סער על ביטול ההחלטה והאשים את הסתדרות המורים. המהלך ישפיע על הורים, מורים ומוסדות חינוך שכבר נערכו לשינוי", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון. הכותרת הראשית עצמה משתמשת בפועל שהפך כה אהוב על עורכי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בסיקורם את ראש ממשלתנו הנוכחי: "שר החינוך גדעון סער התקפל: החופש הגדול לא יקוצר השנה".

אם יופיע "התקפל", יצוץ גם תאומו, ה"זיג-זג". "הזיג-זג הגדול", לשון הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". גם כאן מופיעה החרב המתהפכת של הזעם הציבורי, כפי שהוא במציאות או לפחות כפי שהוא משתקף בזכוכית המגדלת העיתונאית. זעם שאין לחמוק ממנו, לא בהחלטה ולא בהיפוכה: "שבוע אחרי שקיצר את החופש הגדול והרגיז את כולם: שר החינוך ביטל הכל והודה: טעיתי. הורים זועמים: ביטלנו חופשות, ואיך נחדש עכשיו?".

האם התלונה הכפולה של העיתונים מוכיחה שהביקורת שלהם קנטרנית? לאו דווקא. בתחילה נסבה הביקורת על התזמון הלא מוצלח של ההודעה, שאילץ רבים לשנות את תוכניותיהם, ובשנית על כך שלאחר פרק זמן של שבוע, שבו אכן שונו התוכניות, באה הודעה המחזירה את לוח הזמנים הקודם על כנו ומסכלת את התכנונים המחודשים.

מתחת לכותרת ב"ידיעות" מתפרסם טור של ענת מידן (עם כותרת משלו, "בלתי מספיק"). הטור נפתח במלים: "זה נשמע כמו בדיחה". תלונתה של מידן נשמעת מוצדקת: על סער היה לחכות שהוועדה המקצועית, בראשותו של שמואל סלבין, תסיים את עבודתה, ולא להודיע על הקיצור סמוך לחופש הגדול עצמו. בידיעה המרכזית ב"הארץ" מצטטים גילי כהן ואסף שטול-טראורינג "גורם בוועדת סלבין" שאומר כי כוונת הוועדה היתה ליישם את השינויים רק בשנה הבאה. על-פי סלבין עצמו, הוועדה "לא הציגה תאריך כזה או אחר".

בשבוע שעבר, יש לציין, נשמעו מכיוונה של הוועדה זמירות אחרות: "בתגובה לטענה כי ההחלטה התקבלה בשלב מאוחר יחסית – חודש לפני סוף שנת הלימודים – אמר סלבין כי 'שלושה חודשים (עד תחילת שנת הלימודים) זה זמן סביר. אם מישהו הזמין חופשות, יש מספיק זמן לשנות תאריכים'", כתב שטול-טראורינג ב"הארץ" ב-2.6.11.

כך או כך, ב"ישראל היום" התמונה שונה, כפי שאפשר לצפות כשהדברים אמורים בשר בכיר בליכוד ובעל-בריתו של בנימין נתניהו. הנושא זוכה לכותרת ראשית, אולם זו ניטרלית ("החופש הגדול לא יתקצר"), והעורכים מאמצים בהתמסרות את גרסת השר, שתמציתה – "השר סער: לא הביקורת השפיעה, אלא השינוי בעמדת המורים" – מובאת בכותרת המשנה לראשית על השער, ונשנית בכותרת הגג: "שר החינוך: הסתדרות המורים היתה שותפה, ועכשיו חזרה בה". "לא נעים, לא נורא", דבר הכותרת לטור הפרשנות של דן מרגלית. "שר החינוך נאלץ לסגת. לא נעים, לא נורא [...] אולי יהיה הסכם טוב יותר וקיצור חופש ארוך יותר".

הכפולה הפותחת ב"ישראל היום", המוקדשת לענייני סער והחופש הגדול, נראית כאילו נכתבה בחדר יועצי התקשורת של שר החינוך. למעשה חלק ממנה אכן נכתב שם בפועל: לצד טורו של מרגלית מתפרסם טור של סער עצמו ("רוצה שינוי – אמשיך לנסות"), כולל המלה "צנוע" ("איני חושש לעבור בדרכים ובשבילים שלא צעדו בהם קודם. כך אני רואה את תפקידי ולשם כך נשלחתי. גם בהמשך אנסה לקדם שינוי זה, גם אם הוא צנוע במשמעויותיו מהרפורמות הגדולות שאני מוביל היום במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה").

ידיעה נוספת מוגשת עם הכותרות "נשמו לרווחה" ו"סוכני הנסיעות: 'טוב שסער חזר בו'". הידיעה המרכזית, של ליאת עזר, מאוזנת והגונה, אם כי יו"ר הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, היה חולק על הקביעה הזו. גם עזר מאמצת את הנראטיב של סער: המורים אשמים, הם התקפלו, הם זיגזגו (אגב, הפעלים ק.פ.ל וז.ג.ז.ג מופיעים בידיעה, ומכוונים לסער: בציטוט הודעה של מפלגת קדימה).

האם גרסת השר נכונה? האם ב"ישראל היום" מגישים שיקוף מדויק של המציאות? כן. אולם נעדרת ממנו הביקורת המתבקשת: אילו סער היה משתהה ולא ממהר להכריז על הקיצור כבר השנה (מחמת פזיזות, מתוך רצון לגרוף רווח פוליטי ואהדה ציבורית או מסיבה עלומה אחרת), הפיאסקו – יהא באשמתו הישירה של מי שיהא – היה נחסך. נוסף לכך, נכתב בעיתונים שאינם "ישראל היום", ניתן היה לצפות שלפני הכרזה על מהלך רחב היקף כמו קיצור החופש הגדול ייבדקו כל ההיבטים הקשורים בכך. הטענה, או התירוץ, של הסתדרות המורים, שהקיצור פוגע בזכויות המורים למספר מסוים של ימי חופש, היתה צריכה להיות מטופלת מלכתחילה.

גם ב"מעריב" יש זיגזג. זיגזג בכותרות, אבל גם בסיקור. "שיעור בזיגזג" היא כותרת הענק בעמוד הראשון, והידיעה המרכזית, של אפרת זמר-ברונפמן, אינה חוסכת מהקוראים את פרטי המציאות שאינם מחמיאים לשר החינוך, אולם טור הפרשנות הנלווה, של בן כספית, המקבל נפח גדול כמו שטוריו של כספית מקבלים בדרך-כלל ב"מעריב", מציג עמדה חד-משמעית: "צדק פעמיים" ו"כבוד, לא קלון", הן הכותרות. כספית מנמק: ההחלטה המהירה היתה דרושה ("לחתוך, לא למרוח"), והחזרה ממנה היתה בלתי נמנעת לאחר שאחד השותפים ההכרחיים לה, הסתדרות המורים (המייצגת את המורים לצד ארגון המורים), חזרה בה.

כספית גם משבח את סער שהודיע על ביטול ההחלטה במסיבת עיתונאים ("לספוג את כל האש ישר בפרצוף") ולא "שיחרר הודעה לקונית בביפר" בתזמון קרוב יותר לחג שאנחנו עומדים בערבו, כך שלא יתאפשר לעיתונות לעשות ממנו קציצות (ענייני תזמון, יאמרו הציניקנים, אינם הצד החזק של שר החינוך). "אז במקום לקרוע אותו הבוקר, אני מעדיף לתמוך בו", מסכם כספית. מפתה לנסות לנתח את האינטרסים הסמויים המפעפעים מתחת לטורו של כספית, אבל אפשר להתגבר על הפיתוי. כספית מעלה את הנימוקים לביקורת על סער ודוחה אותם בנימוקים נגדיים שיש בהם היגיון. זו מלאכה פרשנית הוגנת.

"חופשות ארוכות כשאול היו כאן תמיד, אבל הפחד של ההורים מהן והתחושה ש'צריך לעשות משהו עם הילדים' כדי לקדם את הרעה החולה הם חדשים יחסית. אני לא זוכר את הורינו כה חרדים מפני יולי-אוגוסט, בימים שבהם המצב הכלכלי היה גרוע לאין שיעור מאשר בעידן הקייטנות 'א-לה הישרדות' ב-3,000 שקל המחזור. ידענו אז להעסיק את עצמנו, ועוד ללא עזרים אלקטרוניים, ברחוב, בשכונה, במגרש הספורט ובקייטנה הצנועה, עולם מופלא, כמעט ללא התערבות הורינו, והם מצדם לא היו כה מוטרפים ב-1 ביולי וכה שמחים ב-1 בספטמבר, כמו נגולה מעליהם אבן הנגף של חייהם. את הגלגל הזה אי-אפשר כנראה להחזיר, אבל מה עם המידתיות ואיפה ה'ילדים-זה-שמחה'?" (גדעון לוי, "הארץ", יולי 2008).

על הגדר

"צה"ל נערך להפגנות נוספות היום ברמת-הגולן", נכתב בכותרת טור של עמוס הראל, התופס כמחצית מעמ' 4 של "הארץ". הראל כותב על יום של שקט אתמול בגבול הצפון, וקובע כי הסיבה לכך היא שהשלטונות הסוריים מנעו מאוטובוסים של מפגינים להגיע למקום. "זו, בתמצית, הסיבה המרכזית שהכתיבה את ההבדל ממהומות שלשום", שבהם נהרג מספר לא ברור של מפגינים מירי צלפים של צה"ל ומפיצוץ מוקשים. עוד לפי הראל, בצה"ל מתכוננים לכך שהנסיונות של מפגינים לחדור את גדר הגבול מהצד הסורי יהפכו לשגרה, והגבול השקט ביותר של ישראל ידרוש כעת תעסוקה מבצעית כבדה. "ישראל תתקשה מאוד לצאת בשלום מתקריות בין חיילים לבין אזרחים לא חמושים, שבהן נעשה שימוש באש חיה, מבוקר ככל שיהיה", מסכם הראל.

ובינתיים, בסוריה

"שלטון אסד מדווח על 120 הרוגים בקרב אנשיו", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ". לפי אבי יששכרוף, אלה נהרגו במארב של אנשי אופוזיציה חמושים. "פרשנים העריכו אתמול כי ייתכן שהדיווח נועד להכין את הקרקע לפעולה צבאית נרחבת נגד המתנגדים למשטר", כותב יששכרוף ומוסיף כי מנגד, אם הדיווח נכון, "הרי שזוהי התקרית הראשונה, בשלושת חודשי ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אל-אסד, שבה מיליציה חמושה תוקפת באופן מאורגן את הצבא הסורי". טענה אחרת היא כי מדובר בעריקים שסירבו להפציץ אזרחים ונורו על-ידי עמיתיהם. האירוע התחולל – או לא – ליד העיירה ג'סר א-שוג'ור, "שהיתה למוקד של עימותים" בשלושת הימים האחרונים.

בטור אחר ב"הארץ" מקבל צבי בראל את הודעת השלטונות הסוריים על המארב בלא ערעור. יששכרוף מזכיר את תולדות ההתקוממות הנוכחית: "ההתקוממות החלה בעיר דרעא שבדרום המדינה – תושבי העיר יצאו נגד המשטר, בעקבות מעצר ועינויים של ילדי בית-ספר, שהואשמו שריססו בבית-הספר גרפיטי נגד הממשלה. לדברי פעילים, הילדים, בני 15-8, הוכו קשה וציפורניהם נעקרו". מאז, הרג משטרו של אסד יותר מאלף סורים.

"בשנת 634 נכבש שטחה על-ידי הערבים שהגיעו מהמדבר, ומאז חילחלו הערבית והאסלאם ותפסו את הבכורה בחברה הסורית-לימים", נכתב באתר "קו חוץ", המוקדש לדיווחי עומק על הנעשה בעולם. "באותם ימים, שבישרו שקט ושלווה בת כמה מאות שנים, גם ירדה מרכזיותה הפוליטית של סוריה, כשהמעבר מבית אומאיה לבית עבאס בישר על מעבר של מרכז השלטון האימפריאלי מדמשק לבגדד. על 1,200 השנים הבאות ניתן לדלג די בחטף".

לכבוד חג החלב

"שוק המזון: אין תחרות, המחירים לא ריאליים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "'עם ישראל קונה מזון זול יותר באופן משמעותי מכל מדינה מערבית אחרת', כך אמר ל'גלובס' בכיר בענף המזון ב-2007, אלא שכעבור כמה שנים, תמונת המצב נראית אחרת לגמרי. רשתות השיווק כבר לא יכולות להתהדר בכך שהמחירים בארץ הם הנמוכים ביותר במערב אירופה. השוואת מחירים מגלה שמוצרי המזון בישראל יקרים בעשרות ולעתים במאות אחוזים מהמחירים בגרמניה, למשל, מדינה מערבית לכל דבר ועניין", כותבת אילנית חיות בכפולה הפותחת של העיתון.

זו כתבה חשובה ומעניינת ו"גלובס" יכול להתגאות בכך שהוא מבליט את הנושא הזה. ויש גם אתנחתא קומית: בראש עמ' 4 מתפרסמת הידיעה: "אנשי עסקים, שימו לב: מחירי החליפות עומדים לעלות" ("מחירי הצמר הוכפלו בשנה האחרונה בגלל השטפונות והבצורות באוסטרליה. במקביל עולה הביקוש העולמי לצמר, כאשר לקוחות אמידים חדשים בשווקים מתעוררים מפתחים תיאבון מוגבר לחליפות בסגנון מערבי").

ספיחי דגן

"גם שבתי שביט מבקר את מאיר דגן", מבשרת כותרת ידיעה המתפרסמת בינות למודעות האבל בעמ' 18 של "הארץ". "ראש המוסד לשעבר מתקשה להבין את התבטאויות דגן עם פרישתו: 'מעולם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי'", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של אבי בר-אלי, המסקר בדרך כלל את תחום התחבורה והאנרגיה.

עוד כותרות ראשיות

"הצילומים המפלילים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מעל לתצלומים מטושטשים מהספינה מרמרה, הזכורה מהמשט לעזה שיצא מטורקיה ונעצר על-ידי צה"ל לפני שנה ושבוע, היתקלות שגבתה את חייהם של כמה מהשוהים על הספינה, שהצליחו לפצוע כמה מחיילי יחידת הקומנדו הימי של צה"ל. "ההוכחה: לפעילי המרמרה היה נשק חם", נכתב בכותרת הגג, לצד הלוגו "חשיפה".

"התמונות ש'ידיעות אחרונות' חושף הן עדות מצולמת ראשונה למה שחיכה ללוחמי השייטת לפני שנה: 'פעילי שלום' מחזיקים בידיהם נשק חם שהביאו לספינה. אילו החומר הזה היה מתגלה בזמן, ישראל היתה מצליחה להסביר טוב יותר את הפעולה על המרמרה". אחת הדמויות המטושטשות באחד משני התצלומים על השער מוקפת עיגול ונכתב לצדה: "ח"כ זועבי רואה הכל".

יוסי יהושוע, כתב "ידיעות אחרונות" החתום על הידיעה, מדווח גם על התרעומת בחיל הים, שלו נמסרו הצילומים רק לאחרונה, על האיחור בפענוח הסרטים מהספינה ועל ההחמצה של האפשרות להשתמש בהם ככלי הסברתי. בזמנו כתב כאן אורן פרסיקו על התנהלות כושלת דומה של דובר צה"ל.

הכותרת הראשית של "מעריב" לובשת אופי דומה, של "האקדח המעשן" (כותרת הדיווח בעמוד הראשון של "ידיעות"), אם כי היא עוסקת בעניין אחר: "חשד שלאיראן יש תוכנית גרעין צבאית" נכתב בה, בין מרכאות ומתחת לכותרת הגג: "הסוכנות לאנרגיה אטומית מצהירה לראשונה". "התפתחויות משמעותיות בסוגיית הגרעין האיראני", נכתב בכותרת המשנה לדיווח, של בן כספית. "שלושים שנה בדיוק לאחר השמדת הכור בעיראק, הודיע ראש סבא"א יוקיה אמנו: יש בידינו ראיות על פעילות צבאית גרעינית של טהרן. ארבעה ימים לפני ההכרזה נפגש אמנו עם השר מרידור בווינה".

קורא עיתונים ממוצע, וגם כזה שכמעט אינו קורא עיתונים, נתקל בוודאי בכותרת דומה בשנה-שנתיים האחרונות. גם ב"מעריב". נכון, יש משמעות להצהרה הנוכחית של אמנו, ונכון, מדובר בהתפתחות נוספת במלחמה על אופי ההצהרות של ארגונים בינלאומיים שמתנהלת בין כמה ממדינות המערב ובין חלק אחר של מדינות העולם. ההחלטה להדהד את המידע הזה בכותרת ראשית של העיתון מעידה על מצוקת חומרים קשה במיוחד (או על דומיננטיות מוגזמת של הפרשן הבכיר של העיתון).

אגב, ב"מעריב" טוענים כי "להצהרה יש משמעות אסטרטגית מבחינת המאבק בהתגרענות האיראנית", אולם אינם מזכירים פרט אחר מהדברים שאמר ראש סבא"א: הוא התנגד לתקיפה של ישראל בסוריה, למרות ההוכחות שהיה מדובר בכור גרעיני צבאי.

עוד חדשות

"לראשונה במצעד הגאווה – משאית של הומואים דתיים", מדווח אילן ליאור ב"הארץ". "שטראוס-קאהן כפר באשמה: חדרניות הפגינו נגדו מחוץ לאולם בית-המשפט", כותרת דיווח מה"גרדיאן" במדור חדשות החוץ של "הארץ". ודיווח אחר, מ"הניו-יורק טיימס", מוכתר בכותרת: "המאבק למען איסור ברית מילה צובר תאוצה בארה"ב". ידיעה נוספת במדור, של דנה הרמן, נוגעת לחיפוש אחר המקור למקרי המוות באירופה, ובפרט בגרמניה, כתוצאה מהידבקות בחיידקי אי-קולי: לאחר שפסלו את המלפפונים מספרד והאשימו את הנבטים, נוקו כעת גם הנבטים מאשמה.

ענייני תקשורת

פעיל השמאל הקיצוני גדעון ספירו נעצר בחשד להסתה לרצח של מתנחלים, אחרי תלונה שהגיש נגדו ארגון הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, מדווח ניר חסון ב"הארץ".

בדיווח אחר של חסון, יחד עם יאיר אטינגר, ממשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט המתנהל בירושלים, נכתב כי בית-המשפט הטיל צו איסור פרסום על "פרטים בביוגרפיה של מתאמת הנסיעות לשעבר" רייצ'ל רז-ריסבי, שהעידה ככל הנראה על החיובים הכפולים שעומדים במרכז התיק נגד אולמרט הידוע בשם "ראשונטורס". הפרטים הללו נאמרו על-ידי אולמרט עצמו, שאתמול המשיך את עדותו בבית-המשפט, וכנראה הספיק לסיים את סיפור הביוגרפיה שלו ועבר לספר את זו של אחרים.

מצבה של הביקורת העיתונאית בכי רע, וזו כבר לא חדשה עיתונאית. מודעה במוסף "ספרים" של "הארץ" מבשרת על יציאתה של סדרת ספרים חדשה: "לקרוא את", בעריכת חוקר הספרות אריאל הירשפלד. שלושת הספרים הראשונים בסדרה יעסקו ביצירתם של ש"י עגנון, דן צלקה ואורלי קסטל-בלום. הירשפלד הוא יוצא דופן מבין מלומדי הספרות: הוא יודע לכתוב, ודבריו נגישים וקולחים עד שהיו יכולים להתפרסם בעיתון (ואכן התפרסמו בו). האם הביקורת חוזרת מהעיתון אל הספר?

"המחשבה הרווחת היא שככל שרואים יותר טלוויזיה וגולשים יותר באינטרנט, קוראים פחות ספרים, זה נכון?", שואלת נועה לימונה בפתח המוסף את פרופ' הלל נוסק, שיחד עם פרופ' חנה אדוני חקר את הרגלי הקריאה של הקוראים הישראלים. "למרבה ההפתעה, זה בדיוק ההפך", משיב נוסק, שאומר כי המחקר גילה דווקא מתאם חיובי בין צריכה משמעותית של אינטרנט וטלוויזיה ובין זו של ספרים: "נראה לנו שיש קשר בין האוריינות המסורתית לבין האוריינות הדיגיטלית". ואולי יש הסבר נוסף: אנשים קוראים פחות עיתונים, ובזמן שנחסך קוראים ספרים.