בדברי ההסבר שלו לסקר שפירסם "הארץ" ביום שישי, מפנה פרופ' קמיל פוקס לסקר עולמי שערך מכון PEW בשנת 2007 (וגם בשנים קודמות, שבהן ישראל לא נכללה בו), ובו נשאלו הנסקרים שאלה זהה, שתרגומה המדויק: "האם הומוסקסואליות היא דרך חיים שצריכה להתקבל על-ידי החברה?".

זוהי אכן השאלה החשובה. שאלה המאפשרת לכל נסקר במדגם להשיב תשובה התואמת את אמונתו, השכלתו ותפיסת עולמו. היא בהירה, פשוטה (כן/לא), וביכולתה לשקף בדיוק את דעת המשיב. השאלה מנוסחת כך שאינה מחייבת את המשיב להזדהות עם דרך החיים ההומוסקסואלית, אלא רק לגלות נכונות לקבלה. כל השאלות שנשאלו בסקר שערכה חברת הסקרים דיאלוג, בפיקוח פרופ' פוקס, עבור "הארץ" יומיים לאחר הרצח בהתקפת הירי על מועדון הנוער ההומו-לסבי בתל-אביב, מתגמדות לעומתה.

אלא שהשאלה הזו לא נשאלה כלל בסקר של "הארץ". השאלה המרכזית שהוצגה בסקר "הארץ" למדגם של 498 נשאלים, המייצג את כלל האוכלוסייה, היא אחרת: "האם הומוסקסואליות היא סטייה?".

"האם הומוסקסואליות היא דרך חיים שצריכה להתקבל על-ידי החברה?", מתוך הסקר העולמי של PEW

"האם הומוסקסואליות היא דרך חיים שצריכה להתקבל על-ידי החברה?", מתוך הסקר העולמי של PEW

בניגוד לשאלת הסקר העולמי, זוהי שאלה בעייתית, הדורשת מן המשיב לשמש מאבחן ופרשן. בהעדר יכולות כאלה מצדו, היא משקפת מגוון דעות קדומות, אינטואיטיביות, על-פי השתייכותו ואמונותיו של המשיב. וכיוון שהשאלה בעייתית, היא יוצרת מעגל של בעיות. הבעיה בהגדרת הנושא יוצרת בעיה בפרשנות המשיב, בעיה בתשובתו, בעיה בפרשנות העיתונאית לתשובה ובעיה בפרשנות קורא העיתונים למסקנות הסקר.

"האם הומוסקסואליות היא סטייה?". ובכן, המלה סטייה מכילה בתוכה שני מושגים שונים במהותם ובחומרתם, Deviation ו-Perversion. בעוד המושג הראשון עוסק בסטייה ממוסכמה חברתית או רעיונית ויכול להתפרש לפעמים גם באופן חיובי (אם המוסכמה החברתית היא קלוקלת), הרי המושג השני כולו שלילה (מושחת, מסולף, מעוות, מעוקם, נלוז, נפשע, מרושע, מקולקל) וכולו בתחום ההפרעה החמורה, החברתית והנפשית, האישית והקבוצתית, גם יחד.

כיוון שד"ר פוקס מיטיב להכיר את הנוסח האוניברסלי של השאלה, והעיתון אף הואיל להציגה על עמודיו, עולה השאלה מדוע נבחרה בסקר שנערך כאן שאלה בוטה יותר, ובסגנון עמום דווקא. האם הנשאל אמור להיות מאבחן חברתי, ובעודו עונה בשליפה למראיין קצר הרוח עליו להכריע בינו לבין עצמו מהי סטייה בכלל, והאם הומוסקסואליות היא סטייה מן הדרך או דרך חיים ראויה למי שחש עצמו כזה?

"האם הומוסקסואליות היא סטייה?" היא שאלה שגוררת ציבור שנמצא בתחום האפור (ובכל זאת לא נמנע מלהשיב) לתשובה פסקנית. ואת תשובתו אפשר גם לפרש כך: מאחר שהומוסקסואליות איננה נחשבת בעיני המשיב לדרך חיים נורמטיבית, עליו לבחור באפשרות השנייה, בסטייה, ולהשיב "כן". ייתכן שהמשיב מפרש את המלה "סטייה" כסטייה לא מהותית מן הנורמה המקובלת. אבל יוצא שהוא מכריז: אם הומוסקסואליות אינה בגדר הנורמה, היא פרברסיה (משוקצת, מעוותת, קלוקלת וכו').

תשובה שלילית צפויה מראש

השאלה, כפי שנוסחה בסקר, היא שאלה מטה; שאלה שנועדה להפעיל מניפולציה על המשיב, לחדד מראש את המגמה השלילית של התשובה. מן הבחינה העיתונאית זו דווקא שאלה מצוינת, שמבטיחה מראש כותרת חזקה: "XX אחוזים מן הציבור רואים בהומוסקסואליות סטייה".

וכותרת כזו – כמעט כזו – אכן ניתנה. כותרתו הראשית של "הארץ" מיום חמישי היתה בגדר פרומו לסקר המלא שיפורסם למחרת, אלא שמנסחי הכותרת הלכו עוד צעד קטן קדימה וכתבו: "סקר 'הארץ': 46% מהציבור רואים בהומוסקסואלים סוטים". עוד משיכה קלה לכיוון הצהוב: זה כבר אינו דיווח, זאת מסקנה. המשיבים "כן" לשאלה אם הומוסקסואליות היא סטייה קובעים, לפי העיתון, שהומוסקסואלים הם סוטים. ולמלה "סוטים" יש כאן רק משמעות אחת. לא סטיית תקן ולא הטיה מן הנורמה. הם סוטים, מניאקים, פרברטים.

אם תרצו, הרי זו הטיה.

"הארץ" היה יכול יכול לבחור לחזור על השאלה האוניברסלית (שהוצגה ב-2007) ולבדוק מה משיב עליה הציבור בישראל ביום שאחרי הרצח. כך היתה נראית הכותרת במקרה כזה: "%XX מציבור: החברה הישראלית אינה צריכה לקבל את אורח החיים ההומוסקסואלי". זו כותרת שמרכיב הדרמה בה נמוך יותר, אבל היא מדויקת ומצביעה על מצב שהוא בר-שינוי. בעוד שעם סוטים אין מה להתעסק, אפשר לפעול לקידום קבלת אורח חיים של קבוצה שונה. כלומר, יש תקווה.

ההפניה על שער "הארץ", ה-6 באוגוסט

ההפניה על שער "הארץ", ה-6 באוגוסט

קשה לדרוש שכותרת ראשית תסתפק בציון העובדה שרוב הציבור בישראל (42%, ובהם חרדים ובעלי אמונות אחרות, וכן 12% שאינם יודעים או אינם משיבים) אינו נגרר להכריז כי הומוסקסואליות היא סטייה. ברור כי עיתון צריך להתריע מפני אלה שמשיבים "כן" לשאלה. אבל בהעדר בסיס להשוואה, לא ברור אם יש שינוי חיובי או שלילי ביחס הציבור לקהילה ההומוסקסואלית.

"הארץ" הוא עיתון ליברלי ורבים מחברי המערכת בו מזדהים עמוקות עם הקהילה הנפגעת. איך זה שדווקא "הארץ" ניסח כותרת הומופובית הרבה יותר משנדרש? האם יש כאן מאמץ להוכיח דיכוי חברתי עמוק יותר מכפי שהוא? אם כן, זהו מעשה המעורר – ולא מצמצם – את הקיטוב החברתי.

למחרת, במהדורת שישי, ויתר העיתון על כל הפניה לסקר בעמודו הראשון, עמוס הידיעות וההפניות. בראש קונטרס הכתבות הופיעה הפניה משונה: "שונאים את שונאיהם; סקר 'הארץ': הישראלים הומופובים ומפוחדים, בעיקר זה מזה". על-פי הפרשנות הזאת, הסקר עוסק בכלל במיעוטים השונים וביחס החשדני השורר ביניהם. על-פי הגישה הזאת, ייתכן שגם שאלה כמו "האם פטריוטיות היא סטייה" היתה זוכה לשיעור לא מבוטל של משיבי "כן".

כיוון שסקר "הארץ" מוגש כיחידה בודדת, ללא כל השוואה לסקרים קודמים או לסקרים מקבילים, קשה לקבל מן הסקר תמונה ברורה של מעמד הקהילה ההומו-לסבית בישראל. מי שיבקש לבדוק את מעמדה של הקהילה כאן בהשוואה למדינות העולם, יגלה כי הומופוביה אינה מגמה שלטונית כאן וכי מבחינת מעמדם המשפטי והחוקי של הומוסקסואלים, ישראל היא מן המדינות המתקדמות דווקא.

שאלות קנטרניות

יש בוודאי מקום לבדוק את הישגי הקהילה ההומו-לסבית ואת כשלונותיה, אבל לא ברור מה הטעם להשוות דווקא ברגע זה את מדדי ההערכה או השנאה שקיימים בין קבוצות המיעוטים השונות (שגם הגדרתן לעתים בעייתית). מה הטעם בהשוואה נקודתית בין יחס הציבור להומוסקסואלים ליחסו כלפי העולים מברית-המועצות לשעבר? ומה הטעם בשימוש, בפתיח לנתוני הסקר, במלת התואר "מעודד" או "מעודד פחות", אם אין קו מגמה שיבהיר מאין באנו ולאן פנינו מועדות?

בשאלות נוספות בסקר מתבקש הנשאל לחוות את דעתו בסוגיות שבהן לדעתו אין משקל רב: האם ישראל סובלנית כלפי המיעוטים? האם המיעוט ההומו-לסבי נרדף או זוכה לזכויות יתר? האם קבוצות מיעוטים שונות סובלות מהסתה נגדן (עולים, ערבים, חרדים, הומואים, מתנחלים, מהגרים)?

השאלות אם תהיה מוכן לגור בשכנות להומו או ללסבית והאם יש בין מכריך הומו, לסבית או דו-מיני הן קנטרניות. גם לאחר ניכוי עמדות הקהילות הסגורות, שלא ירצו לגור עם מי שאינו כמותן, שאלת המגורים בשכנות היא שאלה היפותטית שאינה מבטאת את הפרקטיקה. שאלת המכר או הידיד היא לא מאוד חשובה. כיוון שמדובר בקבוצת מיעוט בהחלט סביר להיות מצב שבו לנשאלים שאין להם שום בעיה עם הומואים אין ידיד הומו. בכל מקרה, מה שנדרש בשלב הזה הוא כבוד הדדי, ולא דווקא חברות יומיומית.

ועל אף הגיוון בהשקפות בסוגיה ההומו-לסבית, שאלה מהותית, ישירה ועניינית מגלה כי רוב משמעותי סבור שיש לאפשר להומואים ולסביות לאמץ ילדים (60%), להתחתן בנישואים אזרחיים (61%), לכהן בתפקידים ציבוריים (76%) ולשרת בצבא (77%). כלומר, זו איננה רק עמדה של שלטון נאור כביכול, אלא שהיא נשענת על בסיס תמיכה מוצק בציבור הרחב.

ברור שיש מה לעשות כדי להגביר את הסובלנות בין המיעוטים, ולגרום לכך שהציבור בישראל יקבל את ההומוסקסואליות כדרך חיים מובנת מאליה. חלק לא מבוטל מן האתגר הזה מוטל לפתחה של העיתונות, לא רק בדיון בבעיות שעל הפרק, כי אם בטון ובסגנון הסיקור היומיומי של התחומים שבאחריותה. הסקר הנוכחי, ובמיוחד האריזה שניתנה לו, עושה את ההפך.

תגובה

לא סטייה, לא הטיה ולא הטעיה: "לא הטיה, ולא הטעיה. אם בכלל, שיקול דעת שאפשר להתווכח עליו. בוודאי לא רצון לסנסציה ול'צהבת'", כותב פרופ' קמיל פוקס בתגובה למאמרו של חנוך מרמרי אודות סקר "הארץ" על היחס להומואים ולסביות.