בתחילת 1996 – רצח רבין עדיין טרי בתודעה, שמעון פרס ראש הממשלה ושר הביטחון, והבחירות נקבעו לסוף מאי – פנה אלי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, בעניין ההסכם בין ועדת העורכים לצנזורה. "לפני שאני מפנה את השולחן למי שיבוא אחרי הבחירות", אמר בן-יאיר, "אני רוצה להשאיר כאן הסכם צנזורה חדש בין מערכת הביטחון לוועדת העורכים – והסכם כזה ייתכן רק אם 'הארץ' יהיה חלק ממנו".

"הארץ" היה אז יותר משלוש שנים מחוץ לוועדת העורכים. העילה לפרישת העיתון מן הוועדה היתה פסילת הצנזורה בנובמבר 1992 את דבר נוכחותו של הרמטכ"ל אהוד ברק בתרגיל "צאלים ב'", שבו נהרגו חמישה מלוחמי סיירת מטכ"ל במהלך תרגול משימה שהתבררה לימים כמבצע להתנקשות בחייו של סדאם חוסיין.

ככלל, "הארץ" ראה בהסכם הצנזורה המיושן שבין מערכת הביטחון לוועדת העורכים הכבּדה קשה על חופש הביטוי העיתונאי, שכן בהסכם היה ויתור הדדי מהותי: המדינה ויתרה על זכותה לסגור עיתון שעבר עבירת צנזורה, והעיתונים ויתרו על זכותם היסודית לעתור לבג"ץ נגד פסילות הצנזורה והסכימו כי כל עניין שבמחלוקת יובא בפני ועדת בירור (ועדת השלושה) שבה יושבים נציג העיתונות, נציג מערכת הביטחון ונציג ציבור (שהיה לרוב בעל רקע צבאי בעברו, אלוף במיל' למשל).

"הארץ" העדיף באותן שנים – אחרי בג"ץ שניצר, שנים שבהן עוצבו מחדש יחסי העיתונות והצנזורה – לפעול מחוץ למסגרת המגבילה של ההסכם הישן, ועל כן עזב את הוועדה, הסתלק בכך מחברותו בהסכם, ופעל ללא קושי מיוחד בסביבה הפתוחה. מאז הפרישה מן הוועדה שום גורם בהנהלת מערכת העיתון לא העלה בדעתו לחזור לוועדה או להסכם, וההנחה היתה כי זהו מצב של קבע, עד ליום שבו מוסד הצנזורה יבוטל כליל.

בשלוש ומשהו השנים ההן התפתחה תופעה חיובית, מעין מאזן אימה הדדי: העיתון נזהר שלא להתפתות לביצוע עבירות צנזורה בוטות, ואילו הצנזור נזהר שלא להרחיק לכת בפסילותיו שמא יאולץ לגמגם בהגנה עליהן בבג"ץ.

היועץ המשפטי בן-יאיר קיבל על עצמו להעביר שני תנאים שהציג "הארץ" להצטרפותו מחדש להסכם: האחד, שאם דעתו של עיתון אינה נוחה מפסיקת ועדת השלושה, יהיה באפשרותו לעתור לבג"ץ, וכי הדיון בוועדת השלושה יהיה ברוח הלכת ברק בבג"ץ שניצר. כלומר, הפסילה תיבחן על-פי השאלה אם יש בחומר הפסול כדי לגרום בוודאות קרובה פגיעה ממשית בבטחון המדינה – ולא על-פי שום פרוצדורה אחרת.

התנאי השני היה שההסכם יהיה פתוח להצטרפות לכל כלי תקשורת הרואה אור בישראל בכל שפה (לא רק יידיש, אלא גם ערבית) ומוכן לחתום עליו, בלי קשר לשאלת חברותו בוועדת העורכים. בכך ביקש העיתון להשיג שתי מטרות; האחת, כללית, שלא תהיה עוד אפליה בין עיתונים החברים בוועדה ובין אלה שאינם חברים בה – כלומר בין עיתונים החשופים לסנקציית הסגירה על-פי שרירות החלטתו של הצנזור ובין אלו שלא. והאחרת היא לאפשר את חתימתו של "הארץ" על ההסכם בלי לחזור לחברות בוועדת העורכים.

המשא-ומתן על ההסכם החדש היה ענייני ויעיל. בן-יאיר ניהל אותו ישירות מול מערכת הביטחון ומולי, כנציג "הארץ", בהנחה שכל הסדר שיהיה מקובל על "הארץ" יתקבל על-ידי שאר חברי ועדת העורכים. ב-22 במאי 1996, שבוע לפני הבחירות שבהן ניצח בנימין נתניהו, נחתם ההסכם החדש על-פי העקרונות הללו, ו"הארץ" הצטרף אליו כאחד מ"כלי תקשורת אחרים" המוזכרים בו, בלי לחזור לוועדה.

בסעיף מס' 1 בהסכם החדש נאמר כדלקמן: "מטרת הצנזורה היא למנוע פרסום מידע בטחוני שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון מדינת ישראל". זהו, למעשה, המסמך הרשמי הראשון שבו חתום שר ביטחון על מסמך משפטי המאמץ את הלכת השופט ברק כלשונה ומגדירהּ כבסיס היחיד לקיומה וכטעם היחיד לפעולתה של הצנזורה.

ההסכם הפך סיבה והצדקה יחידה לקיומה של ועדת העורכים, החתומה עליו. עד לאחרית הימים, כשמוסד הצנזורה יבוטל כליל, הוועדה חייבת להתקיים כגוף שמעמדו המשפטי תקף כדי שההסכם עצמו יישאר בתוקפו.

טלוויזיה עדיף לראות במשרד

כשלעצמה, ועדת העורכים (של העיתונים היומיים בישראל) היא גוף שנחשב אנכרוניסטי עוד בשנות השמונים. קודם לכן, בעידן העיתונות המוסדית הקונפורמית, שימשה הוועדה מועדון סגור שחבריו (עורכים וכותבים בכירים, שמספרם נקבע ביחס למספר העיתונאים המועסקים בעיתונם – בין שניים לארבעה נציגים לעיתון). אלה זכו בנגישות מרבית לקברניטי התקופה, ונהנו מתדריכי עומק בתמורה להבטחתו למנוע את פרסומם. מעבר לכך לא תרמה ועדת העורכים שום דבר בעל ערך למדינה ולחברה.

לא שהיה רע לצאת לטיולים בשמי הארץ. היסעור ממתין בשדה דב במנועים רועמים, וליד המנחת – הצפוני או הדרומי, הלבנוני או העזתי – מסודר הכיבוד, והאלוף ומפקד האזור כבר שם, פורשים מפות ומציגים תרחישים. לא שהביקור בשטח לא היה מעניין. מה יכול לשעמם בביקור במוצב צד"ל, או בתרגיל מסכם של מפקדת חילות השדה? אבל בינינו, גם בביקור בקו המעדנים במחלבה נודעת או בהרמת כוסית בהשקת דיאודורנט בשישי בצהריים בכיכר המדינה אפשר למצוא עניין מסוים.

ואשר לסודות, המיתוס הרווח שהעורך הוא גורם יודע-כל – יודע יותר מכל אחד מכתביו – היה כבר אז בדעיכה. הכתבים, עמיתי לוועדה, שקעו בנמנום מופגן למשמע התדריכים הרכים שהורעפו עלינו, ובטיסה חזרה היה כל אחד מהם מציג בפני רובד עמוק יותר של החומר המוצג, כאומר: "את כל זה יכולת לקבל ממני אצלך בחדר – ועוד הרבה יותר מזה".

פעם הופיע בפנינו שר החוץ. זה היה דוד לוי, אם אינני טועה, שבדרך אגב הזכיר שהוא עומד לצאת למדינה אפריקאית בעניין שפרטיו פרחו מזכרוני. דוברו, שישב בינינו, זינק מכורסתו ופנה אלינו ברוח חברית: "חברים, הנסיעה הזאת היא לא לפרסום!". בתגובה לדבריו אמרתי: "אם כתב שלנו יביא את הסיפור – אני לא אעצור אותו".

ככל שהוועדה התרחבה והתחרות בין העיתונים התעצמה, חלה התרחקות בין הצדדים. המתדרכים שחששו מהדלפות שיחררו מידע דליל יותר, ואילו העורכים חששו ממלכודות נבדל, כמו במקרה של שר החוץ ואפריקה. יום אחד התקיימה פגישה של ועדת עורכים עם שר הביטחון, משה ארנס אם אינני טועה, שבאותו ערב חזר – אחד לאחד – על הדברים שהשמיע באוזנינו, בראיון טלוויזיוני. טלוויזיה, חשבתי, עדיף לראות במשרד, בלי בורקס ומשקה מוגז פושר.

כן, בשלוש שנות חברותי בוועדה שימשתי גם יו"ר שלה. לא כי אני מוכשר במיוחד, אלא כי הגיע תורי בסבב. היו"ר היה יוזם (או ניאות לקיים) מפגשים וסיורים, ובעת המפגש מציג את הדוברים. זהו. בשנה ההיא זכיתי לאחת מ-15 דקות התהילה שלי כשבמפגש השנתי (כ"ט בנובמבר) הצגתי את ראש הממשלה (שמיר) וניהלתי את סדר השואלים לאחר נאומו. אדוני ראש הממשלה, האם אינך חושש שהקיפאון המדיני יבודד את ישראל בעולם?

מועדון קצינים אימפריאלי

עכשיו, כמומיה המרימה את מכסה הארון ומתחילה לפרוף את תכריכיה, חוזרת ועדת העורכים לגלות סימני חיים. גם אם איש אינו שם לב לכך, יש טעם לתהות על משמעות התחייה הפתאומית של הגופה החנוטה. אולי הדבר קשור בנוכחותו הנמרצת של מוטי שקלאר, שאוסף כותרות כ"יו"ר ועדת העורכים" (תואר חסר משמעות, כאמור, וטוב שכך).

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, פנה שקלאר ליו"ר אחת מוועדות הכנסת (שדנה בתיקון לחוק הנוער בעניין צילום קטינים), והציג בפניו עמדה המתנגדת לתיקון. בשם מי? לשם מה? לא שעורכי עיתונים לא הופיעו בפני ועדות הכנסת בדיונים כמגיבים על הצעות חוק בנושאי עיתונות – לעתים קרובות כנציגי מועצת העיתונות – אבל זה עשרות בשנים שוועדת העורכים לא הופיעה בפני גורם שלטוני כלשהו כגוף יציג, בין אם כמעין איגוד מקצועי ובין אם כקבוצה של בעלי עניין.

וכאן עולה השאלה, האם ועדת העורכים אכן מבקשת לחדש ימיה כקדם ואף להגדיר עצמה כגוף פעיל בזירה התקשורתית, הפרלמנטרית, המשפטית? בתקנון הוועדה מוגדרות מטרותיה באופן כללי ועמום דיו, כך שהוועדה יכולה לכאורה לבחור לעצמה מטרות כרצון חבריה:

1. לשמש מסגרת לחילופי דעות ולקביעת עמדה בנושאים שיש בהם עניין משותף.

2. לשמוע מידע מאת שרי המדינה ונציגי מוסדות ציבור.

3. לייצג את כלי התקשורת המאוגדים בוועדה בעניינים שהוועדה תחליט עליהם.

ועדת העורכים הישנה היתה מועדון חברים, ולא גוף סינדיקלי או לוביסטי. "הוועדה" ההיא לא פעלה כגוף יציג ולא היתה פעילה כלל בנושאים הקשורים בערכי העיתונות, באופן תפקוד העיתונות ובמערכת היחסים של העיתונות עם הציבור ומערכות השלטון.

והנה מתברר כי חוק הצינון לעיתונאים המבקשים לרוץ בבחירות לתפקיד פוליטי (חוק לפיד), שעבר לאחרונה בקריאה טרומית, מועבר באופן בלתי מוסבר לטיפולה של ועדת העורכים. מתברר כי במסגרת דיון פומבי שנערך על "חוק לפיד", "התחייב מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר לכנס את ועדת העורכים לדון בתקופת צינון לפוליטיקאים" (nrg, 23.6.10).

ועדת העורכים יכולה, כנראה, להתכנס ולדון בכל עניין, סתם כי בא לה. השאלה היא מי זו ועדת העורכים החדשה, את מי היא מייצגת ומה הן מטרותיה. ככל הידוע, ועדת העורכים רחוקה מלייצג אפילו את "עורכי העיתונים היומיים", כבימים הטובים ההם. "ידיעות" פרש מן הוועדה יחד עם "הארץ" ב-1993, "הארץ" מעולם לא חזר אליה, ופני העיתונות המודפסת השתנו דרמטית משנות השמונים. מאז נוספו לא רק מהדורות חדשות ברדיו ובטלוויזיה, אלא גם עיתוני ומהדורות רשת – וגם, בל נשכח, מעמד העורכים אינו מה שהיה.

לא שאין לאפשר לעורכי עיתונים אפיק לתגובה על מעשי החקיקה (מלבד המתפרסם בעיתונם). עד כה, הדרך לעשות זאת היא במסגרת חברותם במועצת העיתונות, שאינה גוף נטול פגמים, אבל לפחות יש בו שלד מבני נכון. מועצת העיתונות מאגדת עיתונאים ועורכים עם נציגי ציבור, יש לה תקנון אתיקה ומנגנוני דיון ובירור, ובראשה עומד איש ציבור (השופטת דליה דורנר). מה יתרום הסלון המתחדש של ועדת העורכים ואילו אינטרסים (פרט לאישיים) הוא ישרת? לחלוטין לא ברור.

מן הסיבות האלה אני מודאג מן הדיון שוועדת העורכים עומדת לקיים בנושא הצינון. לא שהוועדה מנועה מלדון בכל דבר שעולה בדעת חבריה, אבל בשום דרך לא ניתן להסביר מדוע זה תפקידה. מה הקשר בין מועדון הקצינים האימפריאלי הזה ובין הדיון על משך תקופת הצינון של עיתונאים המבקשים לרוץ לכנסת?

נראה כאילו היו"ר התורן שקלאר מבקש להפוך את ועדת העורכים לשחקן נוסף על המגרש הגדול. אם זה יקרה כגחמה, יהיה בכך ביטוי לאנרכיה יותר מאשר לתיקון. אם שקלאר רוצה לקחת ברצינות את תפקידו בוועדה, הוא יצטרך לגייס תמיכה מקצועית וציבורית כדי להקימה מחדש כך שיהיה ברור מראש במה תשרת את טובת הציבור – ולא רק את עצמה.