"כל הממשלות מנוהלות על-ידי שקרנים", אמר פעם א"פ סטון, אחד מגדולי העיתונאים האמריקאים, "ואסור להאמין לדבר ממה שהם אומרים". העיתונות האמריקאית קיבלה תזכורת כואבת לאבחנתו של סטון עם פרסום טענתו של טום רידג', השר לבטחון פנים בממשל בוש, כי הופעל עליו לחץ להעלות את רמת הכוננות הבטחונית מפני מתקפת טרור ימים אחדים לפני הבחירות לנשיאות, וזאת ללא הצדקה.
פרשת רידג' התפוצצה במסגרת מסע יחסי-הציבור לקראת פרסום ספרו החדש, "The Test of Our Times: America Under Siege... And How We Can Be Safe Again". ביום חמישי חשפה הוצאת הספרים תומס דאן פרטים מתוך הספר הנוגעים לתהליך קבלת ההחלטות שהביא את ממשל בוש להכריז על הכוננות.
ב-29 באוקטובר 2004, ארבעה ימים לפני שבוש התמודד מול ג'ון קרי, פירסמה רשת אל-ג'זירה קטעים מתוך קלטת של אוסמה בן-לאדן. בשיחת ועידה שנערכה למחרת הורה הנשיא בוש לאנשיו "לנקוט את כל הצעדים הדרושים". עמדת המשרד לבטחון פנים היתה שאין כל עילה בטחונית להעלות את הכוננות בעקבות פרסום הקלטת, אולם רידג' חושף כעת כי מזכיר ההגנה בממשל בוש, דונלד רמספלד, והתובע הכללי ג'ון אשקרופט הפעילו עליו לחץ כבד להכריז על כוננות גבוהה.
עטיפת הספר (מימין) ו"גראונד זירו" בניו-יורק (צילום: סרג' אטאל)
לדברי רידג', שהיה בעבר המושל הרפובליקאי של מדינת פנסילבניה והקים את המשרד לבטחון פנים לאחר ה-11 בספטמבר 2001, הוא התנגד ללחץ. "תהיתי, האם מדובר בביטחון או בפוליטיקה?", הוא כותב בספר. בעקבות התקרית, הוא מוסיף, החליט לעזוב את הממשל.
דבריו של רידג' סיפקו אישוש מפתיע ממקור רם דרג לטענות שנשמעו לאורך זמן מפי מתנגדיו של בוש על שימוש פוליטי בהתרעות מפני פיגועים. כך למשל באוגוסט 2004, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, הכריז טום רידג' על רמת הכוננות הגבוהה ביותר מפני פיגוע ("קוד כתום") בחמישה מוסדות פיננסיים בניו-יורק, בוושינגטון ובניו-ג'רזי. רידג' טען שההתרעה מסתמכת על "מידע מודיעיני חדש". למחרת הודו בעלי תפקידים בסוכנויות הביון ואכיפת החוק, ובעקבותיהם גם רידג', שההתרעה הסתמכה על מסמכים ישנים שנתפסו ברשותו של פעיל אל-קעידה שנעצר ביולי 2004 בפקיסטן. המסמכים הצביעו על איסוף מידע מודיעיני של אל-קעידה, שהתבצע עוד לפני מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. כלומר, ההחלטה להעלות את רמת הכוננות לא הסתמכה על מידע עדכני בדבר פיגוע מתוכנן.
הפוליטיקאי הדמוקרטי הווארד דין, שהעז לטעון באוגוסט 2004 כי שיקולים פוליטיים עמדו מאחורי עיתוי פרסומם של המסמכים, ספג ביקורת נוקבת מסגן הנשיא דיק צ'ייני, ואפילו מהמועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון קרי. עיתונאים שהלכו בעקבות דין והטילו ספק במהימנות איומי הטרור נותרו בדעת מיעוט.
כך למשל טור שפורסם בעיתון "טיים" ביולי 2006 העלה תהיות על ריבוי ההודעות מעוררות האימה מטעם הממשל בתקופה שקדמה לבחירות 2004. העיתונאי קית אולברמן פירסם בתוכניתו ברשת הטלוויזיה MSNBC בפברואר 2008 תחקיר המתאר 13 מקרים שבהם התרעות מפני פיגועים פורסמו מיד לאחר פרסומים לא-נוחים לממשל, כגון חשיפת כשלים במלחמה נגד הטרור. כעת מתברר כי הפרנויה היתה מוצדקת. ממשל בוש שיקר, והעיתונות ככלל כשלה בקריאת הכתובת על הקיר. אבל מה שמפתיע אולי יותר מהגילוי עצמו הוא שיש עיתונאים המוכנים להגן על האמון שנתנו בממשל.
בטור שראוי להילמד בחוגים לתקשורת כתב מארק אמבינדר, העורך הפוליטי של כתב-העת היוקרתי "The Atlantic", כי עיתונאים, ובהם הוא עצמו, אמנם טעו בדיעבד בכך שלא האזינו לטענותיהם של מתנגדי הממשל, אולם "הספקנות שלנו לגבי מסקנותיהם של הפעילים הפוליטיים היתה מוצדקת, משום שהחבר'ה האלה ביססו את ההנחה שלהם על שנאה מהבטן לנשיא בוש, ולא על הערכה כלשהי של מידע מודיעיני גולמי". לדבריו, במשטר דמוקרטי "רוב העיתונאים יניחו לממשלה ליהנות מספק כלשהו, אפילו לאחר שלמדו לקחים על מתן הנחה כזו לממשלה". מאוחר יותר התנצל אמבינדר על המניעים שייחס לאנשי השמאל, אבל לא שינה את התיזה שלו שטבעי כי עיתונאים יניחו לממשלה ליהנות מן הספק.
מרסי וילר, בעלת הבלוג "emptywheel", סיכמה את דבריו של אמבינדר במלים: "סליחה שהייתי טיפש כל-כך, אבל צדקתי בכך שהייתי טיפש". גלן גרינוואלד מן המגזין "Salon.com" כתב כי טורו של אמבינדר מעיד על גישתם של עיתונאים ממסדיים: "רק אידיאולוגים לוזרים מהשמאל לא בטחו בממשל בוש, ומטרתם העליונה של העיתונאים הממסדיים היא להוכיח שהם אינם כאלה, שהם הרבה יותר מהוגנים ואחראים ולפיכך לעולם לא ייחסו מניעים רעים לראשי הממשל". לדברי גרינוואלד, גישתה של העיתונות הממסדית היא הסיבה לכך "שמנהיגים פוליטיים יודעים שיוכלו לצאת בשלום משקרים במצח נחושה ומעבירה על החוק".
לא זה המקום לדיון ממצה על יחסי העיתונות והממסד בישראל, אבל קשה להימנע מן התהייה אם גם עיתונאים ישראלים יכו יום אחד על מצחם ויודו שהלכו כסומים אחרי הכרזותיהם של פוליטיקאים, פקידים וגנרלים.
לכאורה אין חשש כזה, שהרי מן המפורסמות היא שאנשי התקשורת בארץ הם שמאלנים עוכרי ישראל, ומחלתו של השמאל היא שנאה עצמית ובוגדנות, ולא עודף ממסדיות ("קו קטן מפריד בין השמאל לבין בגידה במולדת", אמר פעם ח"כ גדעון עזרא בימי אינתיפאדת אל-אקצה, עוד הרבה לפני שבוגי יעלון דיבר על הווירוס של שלום-עכשיו והאליטות).
אבל מי שאינו שואב את כל ידיעותיו על עולם התקשורת מן הטוקבקים של ynet יודע שמיתוס "התקשורת עוינת" הוא נכון למחצה, במקרה הטוב. רוב העיתונאים בישראל מזדהים, קרוב לוודאי, עם השמאל הליברלי. אבל בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, רוב המידע המתפרסם בתקשורת בא מפיהם של דוברים ובעלי תפקידים בגופים רשמיים ובחברות גדולות. בעבודתם היומיומית האפורה, עיתונאים משמשים רוב הזמן צינור להעברת מידע שאין להם כלים וזמן, ולעתים קרובות גם לא מוטיבציה, לבדוק אותו לעומק.
קל לבלבל את הציניות שמאפיינת עיתונאים רבים עם גישה ביקורתית כלפי השלטון. האמת היא שהשלטון סופג את העקיצות וממשיך לשחק מדי יום ביומו תפקיד מכריע בעיצוב תמונת המציאות של הציבור. ספרו של טום רידג' הוא תזכורת לכך שהרבה ציניות עלולה להנחות את בעלי עמדות הכוח שמעצבים את התמונה הזו.
יפתח אלעזר הוא עיתונאי ודוקטורנט לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת פרינסטון