העימות ההזוי והמתוקשר בין הבעלים של הפועל אשקלון לזה של הפועל תל-אביב זכה לשמש דוגמה מייצגת של הפנים המכוערות של הכדורגל הישראלי ושל התקשורת המלווה אותו. פז חסדאי בוואלה ואלון עידן ב"הארץ" היטיבו במיוחד לעשות זאת. ואמנם, קל ומתבקש להסביר כמה האירוע הזה מביך, רדוד ומטופש, ואיך אנחנו מדשדשים במי האפסיים האלה. ובכל זאת, האירוע הזה, הכאילו זניח, הוא הזדמנות לרענן קצת את השורות, תרתי משמע.

תחילה, למי שלא בקיא בפרטים: פרוספר אזגי, הבעלים הפרובלמטי והצבעוני של הפועל אשקלון, שמאחוריו כמה הסתבכויות עם המשטרה והחוק, חשק בכרטיס הזמנה למשחק העונה בין הפועל תל-אביב למכבי חיפה. אזגי צילצל לבעלים של הפועל תל-אביב, אלי טביב, עוד איש צבעוני, שגם בעברו שלו כמה הסתבכויות עם החוק. אחרי שצלצוליו לא נענו התכעס אזגי, נכנס לרכבו ונסע לעיר הגדולה כדי לגבות את הכבוד המגיע לו.

אזגי הגיע למועדון הפועל תל-אביב, התעמת עם טביב ועם המנכ"ל שלו, קצת צעק, קצת השתולל, ולבסוף עזב בידיים ריקות. את שכרו קיבל עוד באותו יום בראיונות בשתי תוכניות הספורט המתחרות ברדיו, ועוד קודם לכן ככוכב התורן בכותרת הראשית של ONE – ב"פרסום ראשון" קלאסי לצהובון האינטרנט. רק טבעי שעל הידיעה הבלעדית חתומה אופירה אסייג, מנהלת התוכן של האתר וחובבת הסנסציות החברתיות.

"דחיפות וקללות בין אזגי, אוסידון וטביב" היא הכותרת הראשית האולטימטיבית ש-ONE יכול לשאוף אליה ולאחל לעצמו מה שיותר ממנה. ידיעה מהסוג הזה היא הלחם והחמאה של אתר שמחזיק מלכתחילה, בלי התנצלויות, בסדר יום שבראשו רכילות ותככים. זה חור המנעול שדרכו מסקר האתר את תרבות הספורט המקומית, וחלק בלתי נפרד מחור המנעול הזה הוא גם המפתח: ONE לא מהססים לפתוח את הדלת הזאת ולהכניס רגל וגם שתיים אל תוך עולם הספורט, להשתכשך בבריכה המשותפת, להתחכך צמוד עם מנהלי הבריכה ושחייניה הקבועים, לבחוש במטבח ולהגיש סיגרים לשחיינים שרוחצים איתם יד ביד.

אפשר להזדעזע מההתנהלות הזאת, המאתגרת על בסיס יומי את חוקי האתיקה הכתובים והלא-כתובים של העיתונות, אבל אין להכחיש את העובדה שלסחורה הזאת יש קונים, ולא מעט. לא רק קוראים מן השורה, גם כלי תקשורת אחרים, שמתיימרים להיות מקצועיים וענייניים, מזדנבים אחרי סדר היום ש-ONE קובע, וכך גם מאששים אותו, אם בהשתתפות פעילה בחגיגה ואם בפולו-אפים.

בגליצ'ים של ONE שלחו נזיפה לאחד העיתונאים שהיה עד לתקרית בין בעלי הקבוצות ולא דיווח. וכך נכתב: "מי העיתונאי המוכר שישב בוולפסון וראה את הקללות והדחיפות בין פרוספר אזגי ודורון אוסידון אבל בחר לשתוק כדי לשמור על היחסים הטובים?????? לא מתאים".

באמת קצת לא מתאים, ואפילו משונה שהאתר מרובה האינטרסים, הידוע בצנזור פרטים מביכים על אנשי שלומו, מטיף כך לעיתונאי אחר. כל-כך עיוורים שם להתנהלותם, עד שהם לא זוכרים למשל את האירוע שבו יקיר ONE, אייל ברקוביץ', נקלע לעימות חמור הרבה יותר עם מאמן ילדי הרצליה ותקף אותו לעיני כל. המקרה של ברקוביץ' הסתיים בהליך משפטי, בהתנצלות ובפיצוי, ובכל זאת בזמן אמת לא צייצו ב-ONE בכותרת ראשית ואפילו לא בידיעה פעוטה, סתם כדי לשמור על היחסים הטובים.

מצד שני, הגליץ' הזה מלמד עד כמה אנשי ONE מזדהים עם המוצר שלהם, ויותר מזה, משוכנעים שמשחק האינטרסים שהם מנהלים בכישרון, חובה שיהיה משותף לכל עמיתיהם. עבורם, תקרית אזגי היא באמת ובתמים אירוע מכונן בחיי הספורט הישראלי שמצדיק כותרת ראשית, ובחירה של עיתונאי שהיה עד לאירוע שלא לסקר אותו נראית בעיניהם חשודה במניעים זרים.

מעבר לתסמונת "הפוסל במומו" שאנשי ONE לוקים בה כבר שנים, הם גם לא לגמרי טועים. מבחינה ספורטיבית טהורה אולי אין לעימות אגזי-טביב משמעות, אבל כהזדמנות להציץ לאחורי הקלעים של הכדורגל הישראלי, על סולם הערכים והאלימות המובנים שבו, ואף ליחסים העקמומיים עם התקשורת – התקרית הזו היא אירוע חשוב, ולכן אותו עיתונאי ראוי לנזיפה, אם כי מסיבות אחרות לגמרי.

שלא כמו שמציע נמרוד עפרן ב"וואלה", השאלה אינה את מי או את מה צריך להדיר מסיקור שוטף, אלא כיצד מסקרים, אילו דגשים בוחרים לשים, מאיזו זווית מתבוננים. התעלמות מאלמנטים פעילים בזירה התרבותית היא פריבילגיה של עיתונים-מטעם בלבד, המשרתים אדון שאינו דווקא הקורא. עיתון מקצועי צריך להקיף את כל ההתרחשויות המשמעותיות במרחב הציבורי, גם כאלה שנתקעות בגרונו של העורך האנין.

אזגי ושות' לא נולדו בחלל ריק, אלא על רקע של שבר חברתי, שבו בעלי ההון הם תמצית סיפור ההצלחה הישראלי. המרחב הספורטיבי הפופולרי – הכדורגל – הפך לבמה הכי טבעית לטייקונים של ישראל השנייה. תקשורת הספורט העממית, שמנוהלת על-ידי טייקונים של ישראל הראשונה, משתמשת בטייקונים של ישראל השנייה, בהם ובתת-התרבות שהם מייצגים, כדי להעשיר את קופתה.

יאמר מי שיאמר, הם בהם, והשטן ביניהם. כך או כך, מדובר במציאות תקשורתית וחברתית שאין להכחישה. אולי אפילו מציאות הכרחית, מתבקשת, פועל יוצא טבעי מתהליכי עומק בחברה הישראלית. השאלה היא רק מי נותן את הטון: אופירות אסייגים ומאיר איינשטיינים שמגחגחים בעידוד לנוכח אזגים למיניהם שמזהמים את השיח בניבולי פה ואמירות הומופוביות, ומעניקים להם כבוד מלכים, או עיתונאים שמציעים מבט נוסף, ביקורתי ומרוחק מעט יותר, מעורר מחשבה אפילו, על אותן תופעות חברתיות פופולריות.

תרבות נמדדת לפי האיזונים שנשמרים בה. נמוך וגבוה, שטחי ועמוק, ערסי ואנין, פופולרי ואליטיסטי. ניתן למצוא הצדקה לקיומו של אתר כמו ONE כפי שיש הצדקה למוסף ספורט נוסח "הארץ". ולא רק מפני שלשני המקומות האלה יש הקהל שלהם, אלא משום שאותו קהל ממש זקוק גם לבידור הנמוך וגם למבט הגבוה. שני כלי התקשורת הללו, שלכאורה אין רחוקים מהם, מגדירים את גבולות המשחק התקשורתי, ולכן שניהם הכרחיים.

בחשבון אחרון, מי שיש להפנות לעברו אצבע מאשימה הוא מי שחומק מן המגרש התקשורתי הזה באמתלות של חוסר רייטינג – "הארץ". סגירת מוסף ספורט בשוקן היא לא רק מטופשת מבחינה מסחרית ומגלמת מבט קצר רואי של השוק (דווקא השקעה במוסף ספורט מורחב, המשלב גבוה ונמוך באופנים אינטליגנטיים ויצירתיים, היתה מוסיפה לעיתון הרזה קוראים ומפרסמים, שהרי הספורט הוא המדור הנקרא ביותר בכל כלי תקשורת), היא גם הפרה של האיזון התרבותי.

במקום לזרוק רפש על עיתונים ועיתונאים ולהתפלץ בקביעות, ובכך להגדיל את הניכור של צרכני התקשורת הצהובה מזו האליטיסטית, ייטיבו נציגי האליטות אם פשוט יקבעו עובדות בשטח, יציעו את הסחורה הראויה שלהם, יטרחו על שיפורה, ינוחו קצת מתפקיד הסלקטורים בשער לטובת שמחת יצירה וקצת חוש הומור. הקוראים – כל הקוראים – זקוקים למבחר תרבותי, לפלורליזם במובן העמוק שלו. הנביחות הקבועות לא יפריעו לשיירה לעבור, להפך, הן רק ידרבנו עוד גורמים להצטרף אליה.

סליחה שניצחנו

בתחילת העונה היללו בעיתונות (בעיקר ב"ידיעות") את מוטי איווניר ומכבי תל-אביב שניצחו בלי הפסקה. מצד שני, ירדו (כמעט כולם) על דרור קשטן, מאמן הפועל תל-אביב, וטענו שהוא מיושן, לא רלבנטי ואיבד את אמון שחקניו. עכשיו היוצרות התהפכו. מכבי תל-אביב, שצברה הפסדים, פיטרה את איווניר והפכה לשק חבטות בתקשורת, ואילו הפועל תל-אביב עשתה רצף של נצחונות, התבססה בצמרת, וקשטן הוחזר על-ידי הפרשנים להיות מאמן דינמי, מעודכן, השולט בחדר ההלבשה.

בשבוע שעבר יצאו שני עיתונאים בכירים בבקשת סליחה מקשטן ומקבוצתו: רביב שכטר ב"ישראל היום" ואביעד פוהורילס ב"מעריב". שכטר כתב: "חתכנו אותם בתחילת העונה. התעללנו בהם, אבל עם התוצאות שהם מנפקים לאחרונה קשה להתווכח. אז סליחה". פוהורילס: "כשאתה בן 67 ונמצא בגיל שבו גברים פורשים מסקטור העבודה בישראל, דרור קשטן, על שלל תאריו, נלחם עדיין על כבודו כמאמן, ואני חושב שמדובר בעוול כבד שעשינו לו בשנים האחרונות, בעצם הערעור על הלגיטימיות לקבל את הכבוד שהוא באמת ראוי לו. על כך הוא ראוי לסליחה".

להתנצל זה יפה, אבל מה זה אומר בעצם? שהביקורת שלהם על קשטן בזמנו לא היתה מוצדקת? שהביקורת שהיתה לגיטימית בעת שנכתבה לא רלבנטית עוד? בקשות סליחה מהסוג הזה הן ירייה עצמית ברגלו של המתנצל. אם העיתונאים ירדו על קשטן היישר מהבטן כאחרון האוהדים, הם צריכים לבדוק את עצמם. להטיל רפש במאמן ואחר-כך להתנצל – זו טקטיקה נלוזה שגוררת אי-אמון מצד הקורא. מה יכתבו על קשטן כשהפועל תל-אביב תהיה במשבר? איך הקוראים אמורים לקבל את הביקורת העתידית, בהנחה שחודש לאחר מכן צפויה בקשת סליחה?

4 קטנות

מהדורה שנייה. ב"מעריב" וב"ישראל היום" המתינו עד לסיום המשחק בין ריאל מדריד לברצלונה, קרוב ל-1 בלילה, כדי לפרסם ביום ראשון סיקור נדיב, יחסית לקוצר הזמן. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" יצאו במהדורה שנייה, מעודכנת. התוצאה: כמה אלפי קוראים שלהם קיבלו עיתונים ללא סיקור המשחק.

ניחוח צבע. "והיה עוד משחק מהליגה הספרדית ששודר באחד הערוצים". כך ביטא אבי רצון ב"מעריב" את שאט נפשו מהמשחק בין ריאל מדריד לברצלונה, ואגב כך זילזל בערוץ הספורט. מדי שבוע נוהג רצון לשלוח עקיצות אל ערוצי התשלום ולבכות את הסתרת תוכנית סיכום המחזור, אבל בה בעת הוא מנתח משחקים מישראל ומאיטליה על סמך שידורים בצ'רלטון. להטפות ולזגזוגים האלה יש ארומה של צביעות.

באיחור. מנוי של יס מדווח שערוץ 59, המציג חדשות מאתר ערוץ הספורט, לא רלבנטי ברוב הפעמים, והוא מציג ידיעות שהיו נכונות כמה ימים קודם לכן.

ואיזה מסכנים האוהדים. בשבוע שעבר, וגם הפעם, כתבנו נגד הכוונה לסגור את מוסף הספורט של "הארץ". בפייסבוק נפתחה קבוצה בשם "אוהדים נגד סגירת ספורט 'הארץ'".

התיקונים

לפי ההתנסחות של ynet, הקורא אמור להבין ששחקן מכבי תל-אביב נתפס בקלקלתו בזכות חשיפת הסיפור באתר, ואף זכה בעקבות כך לשיפוט מהיר. עוד דוגמה לתקשורת שמנסה למקם את עצמה מעל הסיפור.

לפני שבועיים הוצג כאן בתוצאות החיות שמו של חשב ההתאחדות לכדורגל ככובש לזכות רעננה. והנה שוב צץ לו עובד התאחדות שמבקיע: האתר "לייב גיימס" דיווח שהכובש לאשקלון הוא לירן ליפשיץ, שם התואם להפליא לשמו של ראש המערך הרפואי בהתאחדות. בכל מקרה, אין שחקן עם שם כזה באשקלון.

ובלוח התוצאות של אפליקציית ערוץ הספורט דיווחו במשך דקות ארוכות על 3:3 בדרבי של חיפה, על אף שלמיטב ידיעתנו הפועל ניצחה 1:3.

בוואלה הצמידו תצלום של כדורסלן לסיקור מחזור הכדוריד.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il