בראיון עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה (וקודם לכן מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר) אמר רענן דינור ל"מעריב" (16 ביוני 2006): "פתאום קיבלתי טלפון מאיתן ורטהיימר, והוא ביקש פגישה עם אולמרט ואיתי. בפגישה הוא סיפר לנו על העסקה עם וורן באפט, וביקש שנעביר לו את כל המידע הדרוש לגבי היבטי המיסוי... התרגשנו מאוד... התחייבנו בפני איתן ששום דבר לא ידלוף החוצה, וכך היה - במשך חודשיים שמרנו את הסיפור בבטן".
הנה תיאור ממקור ראשון של הפאשלה העיתונאית הראשונה בסיקור העסקה שכל־כך דובר בה. וורן באפט, איש עסקים אמריקאי מצליח ושנוי במחלוקת, קנה את "ישקר" - חברה ישראלית בענף המתכת - בארבעה מיליארד דולר. הבטן של אולמרט ודינור אינה כל־כך קטנה. שותפיהם לסוד היו, כך דינור באותו ראיון, גם מנהל רשות המסים ג'קי מצא, מנהל מרכז ההשקעות שבמשרד התעשייה חזי צאיג, ומנכ"ל משרד האוצר יוסי בכר. אפשר לשער כי גם אלה לא שמרו על סוד כמוס לפרה ולסוס, אלא שיתפו אחרים בתרגיל המס המבוקש. די ברור שגם ורטהיימר לא בנה עסקה רק על סמך הבדיקות של ממלא מקום ראש ממשלה וכמה פקידים. הוא לבטח העסיק רואי־חשבון ועורכי־דין שבדקו ומצאו את כל הדרכים האפשריות כדי שמשלם המסים הישראלי ייתן הטבות מס לעסקה של באפט־ורטהיימר. די הרבה אנשים ידעו, ושום דבר מכל המידע הזה לא הגיע לתקשורת חודשיים תמימים. די מביש.
אבל לא מביש כמו מה שקרה אחר־כך. ורטהיימר בנה קריירה מצניעות תקשורתית. "ישקר" לא נולדה אתמול; היא ידועה כחברה גדולה ומצליחה. במשך שנים, על אף שחברה ציבורית – "דיסקונט השקעות" - היתה שותפה, נמנעה "ישקר" מלתת פרסום לדו"חות הכספיים שלה. קשה למצוא ראיון שוורטהיימר נתן. מבחינתו, תקשורת היתה אאוט.
ולפתע זה משתנה. מביך לקרוא את התיאור של גיא רולניק, העורך הכלכלי של "הארץ":
"ביום ראשון בצהריים קיבלתי SMS מפתיע: אנא תתקשר אלי בדחיפות, איתן ורטהיימר...
אני צריך להיפגש דחוף, אמר לי.
כמה דחוף?
עכשיו.
זה מאוד לא נוח, יש לי יום מאוד עמוס...
איפה אתה? אני מגיע אליך, הוא הודיע.
אם ורטהיימר מתעקש להגיע אלי מיד - כנראה שזה חשוב. הסכמתי מיד.
נו איתן, אני מת מסקרנות, אמרתי לו.
גיא, באתי להגיד לך שאני לא יכול להגיד לך כלום. מצטער...
אתה רציני?
אני רציני לחלוטין, באתי לבקש ממך שתפנה את סוף השבוע הקרוב. אני רוצה שתגיע לניו־יורק ומשם אני רוצה לקחת אותך לאירוע גדול שעליו אני לא יכול לדבר.
איתן, אני מודה לך על ההזמנה, באמת תודה, אבל אני לא רואה את עצמי עולה על מטוס ונוסע לארה"ב בלי סיבה ברורה".
▪ ▪ ▪
רולניק מתאר מהימנה לא רק איך הוא שמע מוורטהיימר, אלא איך שמעו ממנו כל העורכים והכתבים הכלכליים שוורטהיימר בחר להזמין לטיסה. במשפט האחרון הוא מספר איך לא הסכים לקנות חתול בשק. אז הוא מספר. בסופו של עניין הוא הצטרף לכל הבראנז'ה שטסה לנבראסקה דרך ניו־יורק.
לפי התיאור הזה, ורטהיימר לא מסכים לספר שום דבר, וזה מתאים לדברי דינור על הצורך בחשאיות. אבל יש בו עדות כי שבוע לפני העסקה כל העורכים הכלכליים, וכמה כתבים, ידעו שמשהו קורה. ידעו ושתקו.
יש בתקשורת, וזה קורה לעתים תכופות, הסכמה לקבל מידע שלא לפרסום. זו הפעם הראשונה שאני נתקל במקרה שבו יש הסכמה שלא לקבל מידע שלא לפרסום. ובמלים פשוטות: מדוע רולניק וחבריו למנהיגות התקשורתית־כלכלית לא יצאו ביום שני עם הכותרת הרעשנית: "מתבשלת עסקת ענק שבה מעורבת 'ישקר'". ולחלופין: "ב'ישקר' מבשלים עסקה", ידיעה שתוכנס למדור הרכילות היומי. שאלה.
רולניק חריג בכך שנתן תיאור מפורט של השתלשלות העניינים. מהתיאור הזה ברור שוורטהיימר לא דרש הסכמה ל"שתיקה". ומה שחל על רולניק, חל על האחרים. כולם ידעו שמתבשל משהו, נדמו והדמימו מיוזמתם את הכלי התקשורתי שבו הם (והן) מועסקים.
נניח שוורטהיימר אמנם לא דרש במפורש חיסיון, אבל פשוט לא היה נעים לנצל את המצב, אפילו כאשר מקור המידע לא מוסר דבר וחצי דבר פרט להזמנה לטיסה. מלוח הזמנים יוצא שלכולם ניתנה התראה של כשבוע. שבוע שבו יכלו העיתונאים להפוך כל אבן, מקור מידע, עובד מדינה, מעריך שווי של חברה, רואה־חשבון ועורך־דין כדי לגלות מה מתבשל. אף אחד לא עלה על העסקה.
ביום ראשון, 7 במאי, פצחה כל התקשורת בשיר הלל. "עסקת המיליארדים", בנוסח "ידיעות אחרונות", "החלום הישראלי" ב"מעריב" ו"באפט: אשקול השקעות נוספות בישראל", כתיאורו של "הארץ". התקשורת האלקטרונית חגגה אף היא. הרבה צבע נשפך. "הארץ" הקדיש לעסקה שני עמודים גדולים בעמודי החדשות ו־11 (מתוך 21) עמודי ה"מרקר". "ידיעות אחרונות" פרסם שבעה עמודי חדשות ו־3.5 (מתוך 4) עמודי ה"כלכלה". "מעריב" נתן חמישה עמודי חדשות ו־2.5 (מתוך 3) עמודי "עסקים". סיפור ענק.
▪ ▪ ▪
סיפור ענק עם חור גדול. כולם ייחדו מקום לא רק לרווחי הענק של ורטהיימר, ולהישג בכך שעסק ישראלי נמכר במחיר גבוה כל־כך, אלא גם לרווח הכספי הצפוי למדינת ישראל. "מעריב": "לפי הערכות שונות תרוויח מדינת ישראל כ־4.5 מיליארד שקל ישירות... מתשלומי מס של משפחת ורטהיימר". "ידיעות אחרונות": "בעקבות מכירת 'ישקר' לוורן באפט תשלשל משפחת ורטהיימר לקופת המדינה מס עצום בגובה של כ־4.5 מיליארד שקל". העיתון הגדיל לעשות כאשר חישב ומצא כי "התעשרו אזרחי ישראל 'על הנייר' ב־642 שקל כל אחד". בהמשך מפרט העיתון מה אפשר לעשות עם הכסף שייכנס לקופה ומתברך בחלופות כמו הכפלת קצבת ילדים, מעונות חינם לפעוטות + כיתות עם לא יותר מ־25 תלמידים. ועוד ועוד. כתב העיתון מצטט בידיעה "גורם בכיר ברשות המסים", עניין שחשיבותו תובהר להלן.
רולניק התהדר בראיון עם באפט בכבודו ובעצמו, שזכה להגדרה "אלוהי ההשקעות והכסף" מפי עורך בכיר אחר ב"הארץ". רולניק ובאפט דיברו על השקעות עתידיות ("אשקול"), ועל ההנהלה הבכירה ("צפויה להישאר"). בראיון ל"ידיעות אחרונות" דיברו על תחושות ("אני נרגש מאוד"), על רכילות ("התרשמתי עמוקות ממשפחת ורטהיימר)". ב"מעריב" שאלו על טיולים ("אני מתכוון להגיע לביקור בישראל").
רק שאלה קטנה לא נשאלה: כמה זה יעלה לנו?
כל קורא של כל עיתון וכל צופה טלוויזיה או מאזין רדיו היה בימים ההם תחת רושם אחד: ורטהיימר יקבל 4 מיליארד דולר, שרבע מהם ייכנסו לקופה הציבורית. כמה שזה טוב.
את כבוד התקשורת הישראלית הצילה עיתונאית אחת, וגם את זה היא עשתה בפיגור קל. הדס מנור מ"גלובס" פרסמה יומיים מאוחר יותר (ל"גלובס" אין עיתון ביום ראשון, אך גם אתר האינטרנט לא הוזן במידע של מנור), כי אמנם המדינה תקבל מיליארד דולר מוורטהיימר, אך תשלם כמיליארד דולר לבאפט. איך תשלם? בהטבות מס.
שאלתי את מנור איך היא הגיעה למידע הזה. חשבתי שתשיב לי, כמנהג עיתונאים, שזה עניין חסוי. מנור הפתיעה: "טלפנתי לחזי צאיג, מנהל מרכז ההשקעות". כן, זה כל־כך פשוט. מה שצריך זה רק לשאול את השאלה הנכונה. וחוץ ממנה, אף אחד לא שאל. פקידי המדינה, בטח בשלב הזה, שמחו לעזור, כפי שמעיד דינור בראיון עמו. אלא שכולם היו באופוריה, כפי שכתב נחמיה שטרסלר: "רכישת 'ישקר' על־ידי גדול המשקיעים הפרטיים בעולם... היא הצהרת אמון ששווה מיליארדים". מנור היא היחידה שחשפה שחלק מהמיליארדים זזים מאיתנו לבאפט, ולא להפך.
▪ ▪ ▪
אחד העיתונאים שהיו מעורבים בכתיבה הודה, כמה שבועות לאחר מכן: "נסחפנו. זה היה רגע (שבוע) לאומי. הגויים גילו אותנו, ואנחנו גדולים". איתן ורטהיימר עשה לתקשורת הכלכלית בישראל בית־ספר שטרם ראינו במקומותינו. בעת שכל אדם אחר במצבו היה שוכר חברה ליחסי־ציבור לניהול המערכה התקשורתית, ורטהיימר לא התעצל, רץ מעיתונאי לעיתונאי ונתן להם יחס אישי חם. הוא שבה את לבם, ובעיקר את מוחם. כל־כך שבויים היו - שלא ראו אלא מה שוורטהיימר הראה להם.
גדעון עשת הוא, לפי הגדרתו, פרשן כלכלי ב"ידיעות אחרונות" שלא הוזמן על־ידי איתן ורטהיימר לניו־יורק. מי שבוחר לעשות זאת, יכול גם לקרוא את המאמר כ"ענבים חמוצים"
גיליון 63, יולי 2006