שלושה עמודים במוסף "סופשבוע" של "מעריב" באוקטובר האחרון הוקדשו ליחסיו האישיים של העיתונאי גיל ריבה עם איש יחסי-הציבור רני רהב, שאותו מגדיר ריבה בססגוניות כ"זה שהופך כל נו-באדי לסאם-באדי וכל חתיכת טישו לקומוניקט אישו". ברשימה אחרת של ריבה הוא מספר על הצימר שבו לן עם בת-זוגו בפסטיבל ראש-פינה; בטור אחד הוא מהגג על חגיגות העשור לערוץ 2, ובאחר הוא מפרט את רשימת הסלבריטאים שהוזמנו לחגיגות יום-ההולדת השמונים של שמעון פרס. האם גיל ריבה כותב טור רכילות נוסף למדור הרכילות שכבר קיים בעיתון?

בעיני חלק מקוראי "מעריב", צעירים ומבוגרים כאחד, המדור של גיל ריבה בלתי קריא. כלומר, הוא קריא, כל עוד הקוראים מעורים במתרחש בבצת התקשורת המקומית. האם זו הדרך שבה בוחר עורך "מעריב" לחבב את המוסף על קוראיו?

מוסף "סופשבוע" עבר טלטלות רבות מאז מונה אמנון דנקנר לעורך העיתון. עורכים וכתבים ותיקים פוטרו, ובמקומם הונחתו לתפקידי מפתח עיתונאים צעירים. הם הונחו לעסוק בנושאים שיקרבו את העיתון אל העם כדי להרחיב את תפוצתו, במסגרת התחרות עם "ידיעות אחרונות".

לאחרונה הצטרף גיל ריבה אל כותבי הטורים במוסף בטור אישי משלו, שנקרא "שליחות ממלכתית" (פרפרזה על "שליחות קטלנית", שמו של מדור הרכילות שכתב בעבר במוסף של העיתון המתחרה). השפה הייחודית שבה מתנסח ריבה הפכה לסימן ההיכר שלו, אולם ספק אם מישהו נהנה מפניני הלשון של ריבה לבד מעמיתיו בעולם התקשורת.

התקשורת מספקת כותרות גם למקומון התל-אביבי "העיר". אחד המדורים הראשונים במוסף, עוד לפני המדורים המסקרים את העניינים המוניציפליים הבוערים, הוא "מי נגד מי", כפולת עמודים ובה פירוט עדכני של סכסוכים וחילופי תפקידים בברנז'ה. מדור כזה מציב את עסקי התקשורת כנושא שחייב להעסיק ולסקרן את הציבור כולו. אחרת, מדוע מרבים לכתוב עליו בעיתון המיועד לכלל האוכלוסייה, ולא לאנשי מקצוע בלבד?

האמת היא שהתקשורת, לפחות חלק ממנה, נהנית לעסוק בעצמה. כשם שכוכבי ערוץ 2 מתראיינים זה אצל זה, ממלאים עיתונאים דפים על אודות עמיתיהם או יריביהם המקצועיים. למרבה הצער, הם גורמים לקוראים שאינם נמנים עם דיירי הבצה לדפדף הלאה בחוסר עניין. אולי הגיע הזמן לייעד את העיתונים לקוראים, לא לכותבים.

מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 48, ינואר 2004