המדינה אינה לפי טבעה סמכות בהגדרת אמות-המידה למצוינות בתחומי המדע, הספרות והתרבות וליישומם לזיהוי ותגמול דמויות מופת בתחומים אלה. תהליכי הסלקציה הקובעים את ההרכב האנושי של המוסדות הפוליטיים לא נוטים בדרך-כלל לתת עדיפות לאנשים שיש איכות מיוחדת או סמכות יתרה לשיפוטם בעניינים אינטלקטואליים ותרבותיים. יתר על כן, במה שנוגע לשימוש בסמכות המדינה ובמשאביה בנושאים תרבותיים, תמיד מוטב להיות ער לנטייתם של אנשים פוליטיים לתגמל את מדעני, סופרי, משוררי ועיתונאי החצר שלהם. לאור זאת מפתיעה לטובה העובדה שהמוסד של "פרסי ישראל" הצליח בכמה תחומים לתת כבוד ויקר לאנשים שלפי כל קנה-מידה אובייקטיבי זכאים להכרה ולהוקרה על הישגים יוצאי דופן, המעלים את קרן תחומי עיסוקם ומוסיפים למוניטין של מדינת ישראל.
איור: מיכל בוננו
את ההישג הזה יש לזקוף במידה רבה לזכות הנכונות של השרים הממונים על הנושא למנות לוועדות הפרס אנשים בעלי מעמד מקצועי וציבורי המבטיח את החלתם של שיקולים ענייניים על תהליך בחירת המועמדים. ברוב המקרים אכן עמדו הוועדות שמונו לקביעת חתני פרס ישראל בסטנדרטים הגבוהים האלה. גם בתחומי הפובליציסטיקה העיתונאית התקשורת נבחרו בעבר מועמדים ראויים.
למצוינות בתחום התקשורת העיתונאית יש באופן ישיר השלכות חשובות על רמת התרבות של השיח הפוליטי בדמוקרטיה. מסיבה זו, יש עניין מיוחד לציבור במתן פרס ישראל בתחום העיתונות וקביעת דמויות המופת האמורות לייצג כלפי הציבור ואלפי הסטודנטים לעיתונאות ותקשורת בארץ את המצוינות וההישגיות בתחום.
לציון הישגים יוצאי דופן בתחום העיתונות חשיבות נוספת, על רקע הוויכוח המתנהל בארץ על השאלה אם העיתונאות היא מקצוע. גם מי שסבור, ככותב טורים אלה, שהעיתונאות היא מקצוע, ואפילו מקצוע קשה, יסכים שבניגוד למקצועות אחרים, כרפואה, פיזיקה או פסיכולוגיה, יש קושי מיוחד להגדיר באופן פורמלי את התכנים ותנאי הסף הספציפיים של מקצוע העיתונאות. לעומת זאת אין קושי מיוחד לזהות ברמת הניסיון הפרקטי אותם יחידים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומי העיתונות והתקשורת.
דווקא לאור הקושי להציג הגדרה פורמלית של תוכן המקצועיות בתחום העיתונות יש משקל יתר לאמצעים אחרים היכולים לשרת את הצורך להצביע על הישגים מקצועיים יוצאי דופן הראויים לשמש דגם בקהילה העיתונאית. הענקת פרס יוקרתי ליחידים שהצליחו, בשל צירוף מיוחד של מיומנויות וכשרונות, להרים את קרנה של העיתונאות היא, לכן, אמצעי חשוב לביסוס תרבות עיתונאית מתקדמת. בין הקטיגוריות המגוונות של העיסוק העיתונאי, צירוף המידות הטובות הנדרש בתחום הפרשנות הפובליציסטית הוא נדיר במיוחד. גדולי הפרשנים במערב, כוולטר ליפמן, ג'יימס רסטון ולאחרונה תומס פרידמן, יכולים לשמש דוגמה. גם בישראל יש כבר מסורת ובה בולטות דמויות אחדות, כמו זו של עזריאל קרליבך וישראל אלדד במיטבם, ולאחרונה נחום ברנע. אומנותם של בעלי טור אלה נמצאת במיזוג המיוחד של כושר ביטוי רב-עוצמה עם היכולת לניתוח עובדתי חסר פשרות והיכולת להעריך בפרספקטיבה ביקורתית, מתוך השקפת עולם מסוימת, את המצב החברתי-פוליטי.
בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות.
לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות.
למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו.
ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ' זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות".
גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד') נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים.
מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד?
מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות.
באפריל 92', סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ' יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ' כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ' כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף.
למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר.
ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 8, אפריל 1997