(צילום: אליס סנטורו, רישיון cc-by-nc-nd)
אמצעי התקשורת הם חוליה משמעותית בהבניית המציאות החברתית–כלכלית בישראל. תפקידם זה התעצם בשנים האחרונות, ובייחוד בקיץ 2011, עם התחזקותו של השיח החברתי בסיקור התקשורתי של המחאה החברתית, שאופיין בהתגייסותה של התקשורת לטובת הערכים והמושגים שטבעו דפני ליף ועמיתיה. התקשורת הפגינה נכונות יוצאת דופן לסקר בעיות חברתיות מורכבות, הכוללות נתונים כלכליים, חישובים ארוכי טווח, ובעיקר בעיות אמורפיות חסרות פנים ושמות.
סיקור בעיות חברתיות בתקשורת מתאפיין פעמים רבות ב"מסגור אפיזודי", המשקף את הסיפור האישי, לעומת "מסגור תמטי", המתייחס לתופעה בכללותה ולגורמים האחראים לה. כך סיקור בעיה חברתית באופן אפיזודי יבוא בדמות הסיפור האנושי של נזקק חסר כל, ואילו המסגור התמטי יכלול דיון מלומד על תקציב, הטבות וסוגיות מיסוי מורכבות. סיקור כזה יעמוד על טיבה של הבעיה, על פתרונותיה האפשריים, ובעיקר יצביע על האחראים להיווצרותה או לפתרונה.
דפני ליף וחבריה הצליחו לשכנע את התקשורת שהבעיה שלהם היא הבעיה של כולנו. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהמחאה הצליחה להתגבר על המכשול האפיזודי של "המקרר הריק", המוכר מכתבות רבות על אודות מצוקה כלכלית, ועברה לסיקור תמטי של הבעיה – היא חיבקה את המוחים, הישירה מבט כן אל הבעיות הקשות לעיכול שהעלו והניפה אצבע מאשימה כלפי מי שסימנה כאחראים.
רק מגזר אחד, חשוב ומשמעותי, נפקד מהסיקור התקשורתי רחב ההיקף שהתרחש בקיץ האחרון. מי שקולו כמעט לא נשמע בסיקור התקשורתי של ההפגנות השונות ברחבי המדינה היה המגזר השלישי, שכולל יותר מ-12 אלף עמותות העוסקות במתן מגוון שירותים חיוניים בכל הארץ.
המגזר השלישי הוא נדבך משמעותי בחברה האזרחית בישראל, ובמסגרתו פועלים יום-יום עמותות, קרנות ותורמים פרטיים לקידום החברה ולשגשוגה. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בהיקפה ובחשיבותה של הפעילות הפילנתרופית בישראל. לכן ארגונים שונים מהמגזר השלישי סייעו למחאה ותמכו בה, בדומה להתגייסותם במשברים בטחוניים או חברתיים אחרים.
בהמשך להיעדרות מהסיקור בתקשורת, גם דו"ח טרכטנברג, שפורסם לאחרונה, כמעט שלא הזכיר את המגזר השלישי. ארבע פסקאות בלבד המתארות את המגזר השלישי ויחסיו עם המדינה נבלעו בין עשרות ההמלצות והמסקנות של הדו"ח. למעשה הדו"ח הזכיר את המגזר השלישי בישראל ואת תרומתו הקיימת והפוטנציאלית למחאה רק בקצרה ובשולי המסקנות.
הדו"ח השאיר את הצורך בחיזוקו של המגזר השלישי לדיון עתידי. במקביל נשמעה בקרב גורמים מובילים במגזר השלישי תרעומת על כך שוועדת טרכטנברג חסרה ייצוג של הארגונים החברתיים, ועלתה מהם דרישה לשתף את העמותות החברתיות בפתרונות מעשיים לטיפול במצוקה ובעוני.
התייחסותו המינימלית של הדו"ח למגזר השלישי מסמלת את היותו נוכח-נפקד בשיח התקשורתי הישראלי. דווקא העשייה הפילנתרופית, המביטה נכוחה בבעיות החברתיות הבוערות ביותר בישראל ומפשילה שרוולים בניסיון לטפל בהן, לא הצליחה לקבל מקום ראוי בשיח החברתי החדש. זאת חרף העובדה שהבעיות החברתיות שעוררו את המחאה החברתית הן חלק ניכר מסדר יומו של המגזר השלישי כבר זמן רב, הרבה לפני תחילת המחאה ההמונית של קיץ 2011.
להעדר הסיקור התקשורתי ניתן להציע מגוון סיבות, מהן נוגעות למגזר השלישי עצמו ומהן לאמצעי התקשורת. אולם העיקר הוא המחשת השפעתם העצומה של אמצעי התקשורת על מקומו של המגזר השלישי בשיח הציבורי בישראל.
התקשורת, שידעה לנתב את הדיון החברתי לבעיות משמעותיות בחברה הישראלית, התעלמה כמעט לחלוטין מהארגונים החברתיים, הבוחרים להתמודד עם בעיות אלו בחיי היומיום. הסיקור התמטי אמנם תיאר נתונים ועסק בפתרונות סבוכים לבעיות חברתיות מהותיות, אולם ארגוני המגזר השלישי נעדרו ממסגרת הסיקור שסימנה אחראים והציעה פתרונות.
מקובל להכיר בכוחם של אמצעי התקשורת לשמש מבני מציאות, המעניקים משמעות ולגיטימציה לנושאים חדשותיים שונים. לכן, העדרותו של המגזר השלישי מהסיקור משמעותית דווקא בשעה שבה הסיקור הפך להיות חברתי ותמטי, שילוב של שני מאפיינים נדירים.
סיקור פעילותו של המגזר השלישי היה יכול להיות משמעותי ביחס לתפיסת העיסוק הפילנתרופי והלגיטימיות שלו. הטובה שצומחת לאזרח וגם לחברה מהעיסוק הפילנתרופי, בין אם באמצעות הסיפור האנושי או בהקשר חברתי וכלכלי רחב יותר, יכולה לתדלק מהפכות נוספות רבות.
שני הורוביץ-רוזן היא דוקטורנטית בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, המתמחה בנושא סיקור של פילנתרופיה והמגזר השלישי בתקשורת