אילו חוקר התקשורת האמריקאי ניל פוסטמן היה חי בימים אלה, סביר להניח שזה מה שהוא היה כותב על הטוויטר, הייצור הצייצני שכובש כל חלקה טובה, משער המגזין "טיים" ועד "העין השביעית" וכל מה שביניהם: "תרומתו של הטוויטר לשיח הציבורי היא העלאת ערכה של האי-רלבנטיות והגברת חוסר האונים. הטוויטר הפך את השיח הציבורי לבלתי לכיד במהותו, יוצר עולם של זמן שבור ותשומת לב מרוסקת. יכולתו לשנע מידע ולא ללקט, להסביר או לנתח אותו.

"ערכו של הטוויטר מתערער אם מחילים עליו אמות מידה של קביעות, המשכיות או לכידות. הוא מתאים רק להבזקת ידיעות, המתחלפות במהירות בהודעות אחרות, עדכניות יותר. עובדות דוחפות לתודעה עובדות אחרות, ואז הן הודפות אותן משם החוצה במהירויות שאינן מאפשרות ואינן דורשות הערכה.

"החדשות בטוויטר לובשות צורת סיסמה. להבחין בה בהתרגשות ואז לשכוח במהירות. שפתו נעדרת לחלוטין כל מידה של המשכיות. שום הודעה אינה בעלת קשר לזו שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. כל 'כותרת' ניצבה לבדה כהקשר לעצמה […] העולם שמתאר הטוויטר מתחיל להיראות בלתי ניתן לניהול ובלתי ניתן לפענוח. 'ידיעת' העובדות מקבלת משמעות חדשה, שכן לא משתמעת ממנה הבנה של השתמעויות, של רקע או של קישורים. לדידו של טוויטר, אינטליגנציה משמעה ידיעה של הרבה דברים, לא ידיעה עליהם".

איך אני מנחש מה היה פוסטמן, שמת ב-2003, יותר מחמש שנים לפני שבקע טוויטר מביצתו, היה אומר עליו? כי זה בדיוק מה שהוא כתב על המצאה טכנולוגית אחרת – הטלגרף, שהחל לשמש להעברת ידיעות חדשותיות לעיתוני אמריקה באמצע המאה ה-19. סמואל מורס, שפיתח את השפה שבאמצעותה הפכו מלים לאותות אלקטרוניים וחזרה למלים, הקדים את חזון מרשל מקלוהן על כפר גלובלי כאשר אמר שהטלגרף "יהפוך את כל הארץ לשכונה אחת". אכן שכונה.

רוב ספרו החשוב של פוסטמן "בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים" (הספר הופיע בעברית רק ב-2000, 15 שנה לאחר שפורסם בארצות-הברית) מוקדש לנזקי הטלוויזיה, אבל הוא עוסק גם בטלגרף (עמ' 65–66 בגרסה העברית, ספריית פועלים) כשלב מקדים לטלוויזיה, כחלק מן התהליך שמרסק את הידע, המחשבה, הבחינה והדיון לביטים של מידע מקוטע. לא רק העולם הולך וקטן, גם המוח שלנו מתכווץ.

משל המסעדה הצרפתית של דב יודקובסקי

דב יודקובסקי, האיש שהזניק יחד עם נוח מוזס את "ידיעות אחרונות" למעמדו הנוכחי כעיתון של המדינה, נעזר לעתים בדימויים מעולם האוכל כשביקש ללמד איך לערוך. פעם הסביר ברוח גסטרונומית מדוע גודש של גושים אפורים של טקסט ארוך ופסקאות שאין להן קץ מרתיע את הקורא. תחשבו, אמר יודקובסקי, על מסעדה שבה זורקים לכם לצלחת אחת צלי בשר, הר של תפוחי אדמה וירקות מבושלים, ומוסיפים גם כף גדושה של סלט, וכל המאכלים מתערבבים זה בזה וכמעט גולשים מעבר לשפה.

האוכל אולי טעים, אבל הר מזון כזה איננו מעורר תיאבון. אכילה היא גם חוויה לעיניים. כמו במסעדה צרפתית, אמר יודקובסקי: שם מחלקים את האוכל למנות קטנות על צלחות נפרדות. העין מתמוגגת והתיאבון גובר. כך גם בעיתון.

נזכרתי השבוע במשל המסעדה הצרפתית. בגלל טוויטר. לא, לא מפני ש-140 התווים הם התגלמות ההגשה הקצרה נוסח יודקובסקי (ממש לא), אלא משום שעלתה בדעתי אסוציאציה אחרת מהתחום הגסטרונומי: ההרגשה שלי בימים אלה היא כשל מי שנכנס למסעדה, ובמקום צלחת עמוסה או מנות קטנות שובות עין, רצים אליו המלצרים בזה אחר זה וכל אחד מניח על הצלחת משהו: קולורבי בקליפתו, קופסת טונה פתוחה למחצה, שתי ביצים, פולקה נאה של עוף, חצי חציל, בטטה, פלח לימון וכמה גרגרי מלח גס. בתיאבון.

הערב רב הזה של חומרי גלם הוא בדיוק מה שאנחנו מקבלים עכשיו מטהרן ומיתר העולם, באדיבות טוויטר, מבזקי הסלולרי והמייל. טוחנים לנו את השכל, תסלחו לי, עם חומרי גלם. טחינה גולמית. הכל מיידי, עכשווי, טרי, אבל ראשוני.

זה לא חדש, כפי שהראו לנו פוסטמן ואחרים. התהליך שהחל עם הטלגרף נמשך מאז בהתמדה. אבל בעשורים האחרונים הקצב הואץ. מבזקי חדשות, "גל פתוח", שידורים חיים, חומרי וידיאו של אזרחים ממצלמות וטלפונים סלולריים, האינטרנט על שלל הטכנולוגיות שלו, דיווחי בלוגרים וה"עיתונות אזרחית" ("כל אחד יכול להיות עיתונאי"), עדכוני SMS. הכל קצר, מהיר, מעודכן, מקוטע. שפע של חומרי גלם שמרביתם בלתי מעובדים, שמשאירים אותך מבולבל כמו אסטרונאוט שנקלע למטר מטיאורים או צנחן שירד משמים אל תוך חגיגת הזיקוקים הגדולה של יום העצמאות האמריקאי.

יד עיתונאית שתעשה את העבודה

כשהחלו העיתונים באמריקה לפרסם מהדורות מקוונות באינטרנט באמצע שנות התשעים, נדמה היה לעורכים שאחד מיתרונות הטכנולוגיה הוא הגישה הישירה שתוענק לקוראים למקורות ראשוניים.

קראתם ידיעה על דיון סוער בקונגרס? הקישו על הקישורית ודלגו לפרוטוקול. מחלוקת על הוצאות הפנטגון? קליק ואתם בספר התקציב. אבל כפי שהודתה לאחר זמן קצר מעצבת האתר של ה"וושינגטון פוסט", מינדי מקאדמס, התברר שהקוראים אינם רוצים את חומרי הגלם. הם רוצים "מטפורה של עיתון": חומר מעובד, עם כותרת, כותרת משנה, פתיח מסודר. יד עיתונאית שתעשה את העבודה, כי למי יש חשק וזמן לקרוא את המסמכים המקוריים, אלא אם זה הדו"ח העסיסי של השופט קנת סטאר על עלילות ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי.

מאז חלפו עשור וחצי. הסבלנות שלנו לטקסטים ארוכים הולכת ופוחתת, אבל האם צרכני החדשות באמת מוכנים למציאות שבה חדשות יוטחו בהם במקטעים גולמיים של 140 תווים, הכל מיד, בלי שיהיה רגע לבדוק, להעריך, לשקול, לצרף "חבילת פרשנות" הולמת, או בקיצור: לתת משמעות למידע?

ואולי טוויטר הוא פלטפורמה לעוד סוג חדשות, ולא מבשר העתיד של העיתונות כולה? כמו שגם 150 שנה אחרי שהטלגרף התחיל לתקתק ידיעות מקליפורניה לניו-יורק עדיין אפשר לקרוא את עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס", את המגזין השבועי שלו ואת מוסף הספרים, בעיתון המודפס או במהדורתו המקוונת, לקבל מידע ומשמעות ורעיונות למחשבה?

הנה מסר ב-96 תווים למי שממשיך לנקר את גרגירי הטוויטר: מצדי כבר עדיף לקבל את הצלחת הגדושה להתפקע שמפניה הזהיר יודקובסקי: לפחות שם מישהו בישל את האוכל.