השבוע פירסם יעקב אילון, מגיש המהדורה המרכזית של ערוץ 10, טור דעה ב"ידיעות אחרונות" שבו הזהיר מפני השתלטות מוחלטת של ערוץ 2 על מרחב השידור הטלוויזיוני בישראל. אילון הסביר כי אם הערוץ שבו הוא מועסק ייסגר, יציפו התכנים הנחותים כביכול שמשדר ערוץ 2 את המרקעים בכל בית ובית וימנעו מהצופים את אפשרות הבחירה. באותו יום יצא אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, בקריאה דומה מעל דפי "ישראל היום".

בין אם מקבלים את הנחת המוצא של שני השדרים – שערוץ 10 מתייחד לטובה באיכות התכנים שהוא משדר לעומת ערוץ 2 – ובין אם חולקים עליה, ראוי להעלות לדיון את השאלה אם הירתמותם התקשורתית של כוכבי ערוץ 10 למאבק על הצלת מקום עבודתם היא לגיטימית, או שיש בה מרכיב של ניצול לרעה של מעמדם.

כאשר אילון ובן-דוד מפרסמים מאמרים בעיתונים נפוצים, הם עושים זאת כעיתונאים בעלי סמכות. שמותיהם ותאריהם המקצועיים משקפים את המוניטין שרכשו במרוצת שנות עבודתם, היוקרה הזו מלווה אותם לכל אשר יפנו, ובדרך כלל היא משרתת היטב את מלאכתם העיתונאית. כאשר המעמד הרם הזה מופנה לקידום מאבק ציבורי, שבו יש לשניים עניין אישי מובהק, יש בו לכאורה שימוש לרעה.

כאשר ידועני ערוץ 10 (אילון ובן-דוד אינם יחידים) נרתמים בכלי התקשורת לקמפיין שמנהל ערוץ 10 למחיקת חובותיו, הם אינם פועלים ממניעים אלטרואיסטיים בלבד, אף שזו העמדה שהם מציגים במאמריהם. יש להניח שבראש וראשונה הם מונעים מתוך רצון לשמור על מקום עבודתם, גובה משכורתם ומעמדם החברתי. לא הדאגה לנפשו הרכה של הציבור, שלכאורה יקבל על המרקע את פסטיבל טקס קבורתו האינסופי של מייקל ג'קסון אם ערוץ 10 ייסגר, מדריך את כתיבתו של אילון בעניין זה, אלא שאיפתו של הכותב להוסיף ולהגיש את מהדורת החדשות המרכזית (ולהתפרנס ממנה בכבוד מלכים).

עובדי ערוץ 10 מפגינים בירושלים, משמאל למטה: מגישת החדשות מיקי חיימוביץ'. 14 ביולי 2009 (צילום: יוסי זמיר)

מהצד האחר, מה פסול ברצונם של כתבים ושדרים לשמור על מקום עבודתם? מדוע לשפוט את מאבקם בעין נוקדנית ולנופף מולם בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, האוסר על עיתונאים להיקלע למצב של ניגוד עניינים ושל שימוש לרעה בכוחם ובמעמדם – כאשר מאבקים דומים, של בעלי מקצועות אחרים, נחשבים להתנהלות מובנת מאליה? מדוע ייגרע חלקו של שדר ידוע מחלקו של חבר ועד עובדי חברת החשמל המבקש להציג את עמדתו לציבור מעל דפי העיתון – מה גם שאיש הטלוויזיה, בתוקף היותו מזוהה עם ערוץ 10, מצהיר מיניה וביה על מניעיו ועל שותפותו למאבק שמנהלים עמיתיו ומנהליו?

ובכל זאת, יש משהו צורם בהתגייסות הגורפת הזו של ידועני ערוץ 10 לקידום האינטרס של עצמם ושל נותני לחמם. הם נראים כמי שמופעלים על-ידי מטה מאבק (או חברת יחסי-ציבור) שעושה בהם שימוש מחושב כדי לשפר את מצבם של בעלי המניות של המפעל שבו הם מועסקים. בעמדה שנוקטים כוכבי ערוץ 10 בהופעותיהם בתקשורת הם מאמצים ללא סייג את גרסתם של הזכיינים לסיבות המשבר והדרכים לפתרונו.

זו גישה עיתונאית מקורנפת שכתבי ושדרי ערוץ 10 נמנעים ממנה, בדרך כלל, כשהם מדווחים על מוסדות ואנשים שהם מושאי סיקורם.

עיתונאי ערוץ 10 מציגים בימים האחרונים בתקשורת (הכתובה והמשודרת) חזית אחידה, בינם לבין עצמם ובינם לבין בעלי המניות – יוסי מימן, רון לאודר וארנון מילצ'ן. הם אינם מציעים לציבור אפשרויות חלופיות להבנת שורש המשבר העובר על הערוץ: למשל, התנהלות עסקית לא מוצלחת של הזכיינים, החלטות שגויות של הממונים על תוכני הערוץ, רמות שכר גבוהות מדי שתקציב הערוץ אינו מסוגל לעמוד בהן. הנימה השלטת בדברים שאומרים וכותבים עובדי הערוץ היא זו שמפיקה הנהלתו: הרגולטור אשם, יותר מדי רשויות ממלכתיות בוחשות בעניין הזה.

לעובדי ערוץ 10 עומדת, כמובן, הזכות להיאבק על קיומו של מקום עבודתם. עליהם לנהל את המסע הציבורי החשוב הזה בדרכים מקובלות בכל ארגון: בהפגנות, במודעות בתשלום, במינוי דובר שיציג את טענותיהם לכלי התקשורת. כשהם בוחרים, במקום זאת, לכתוב בעיתונים מאמרים, כאילו מלומדים, על המאבק שלהם ומניעיו, הם נקלעים למצב של ניגוד עניינים.