למרות דו"ח הביניים של ועדת ששינסקי, המאבק על חלוקה צודקת יותר של רווחי תגליות הגז רחוק מלהסתיים. בכל זאת, יש מקום לשאול, האם הדיון הציבורי בנושא יוכל להתבגר לשלב הבא שלו: מה בדיוק עושים עם הכסף?
בעוד שקל יחסית לשכנע את האזרח הממוצע שמגיע לו יותר, בייחוד משום שאכן מגיע לו יותר, קשה יותר להסכים על היעדים שאליהם יופנו ההכנסות החדשות. הגדלת קצבאות? העלאת שכר לעובדי המדינה? דיור ציבורי? הגדלת סל התרופות? ההשכלה הגבוהה? פיתוח טכנולוגיות ירוקות שיאזנו את הנזק שמחירי אנרגיה נמוכים עלולים לגרום?
הרשימה הפוטנציאלית ארוכה. אילו הדיון הציבורי בנושא היה רק נמנע מלהיכנס לפרטים האלה, היה הדבר מטריד, אבל אולי מובן. גם מפני שעדיף לא לחלק את עור הדוב לפני שניצוד, וגם כדי לא לפלג את השורות במאבק להגדלת חלקה של המדינה ברווחי הגז.
אבל בלהט הקרב קרה דבר חמור יותר מאשר הימנעות מחושבת מדיון בשאלה מה ייעשה עם ההכנסות. נעשה מאמץ, מודע או לא, להנחיל את המסר שההכנסות יהיו גדולות עד כדי כך שלא יהיה צורך להתמודד עם השאלה מה לעשות עם הכסף. העלאת שכר המורים? תרופות? קצבאות לנכים? גם וגם וגם וגם.
המספר 300 מיליארד דולר עלה פעם אחר פעם. אתר המאבק לשינוי התמלוגים (כתובת האתר היא לא פחות מ"Israel restart") מציג בעמוד הבית שלו תמונות מתחלפות שמראות מה ישתנה אם רק יעלו תמלוגי הגז: משינוי פניהם של בתי-הספר ושל שכר המורים, דרך מימון תואר ראשון לחיילים משוחררים, ועד לדיור ציבורי איכותי וקצבאות זקנה מוגדלות. נורבגיה, מאחורייך.
גדי טאוב כתב ב"ידיעות אחרונות" ששווי הגז הוא "כמעט פי 50 מתקציב החינוך. כמעט פי 30 מתקציב הביטחון. פי 300(!) מתקציב משרד הרווחה. הסכום הזה הוא גדול כל-כך, שאם נשתמש בו להכפיל את כל שירותי הרווחה של ישראל למשך עשור, הוא בקושי ירגיש שנגעו בו. הוא יכול לחולל מהפכה בחינוך, מהפכה בתשתיות, מהפכה בשירותי הבריאות, מהפכה בהשכלה הגבוהה, מהפכה בדיור, מהפכה במלחמה בפשע, וצמצום ניכר בפערים החברתיים". וטאוב רק הרהוט שבדוברים, לא הקיצוני שבהם.
יש להניח שהמטרה העיקרית של הניסיון להאדיר את ההכנסות הצפויות היא הדגשת חשיבות המאבק על גובה התמלוגים. זו מטרה ראויה. אבל תופעת לוואי של ההגזמה הזו היא הרדמת דיון חשוב אחר. הרי אם יש כל-כך הרבה – מדוע בכלל להתחיל לחשוב על סדרי עדיפויות?
מחסום בדרך לאתר פיצוץ צינור גז טבעי בקליפורניה. 19.9.10 (צילום: תומס הוק; רשיון cc-by-nc)
אלא שצריך לחשוב על סדרי עדיפויות. הבה נחזור לרגע אל המספרים: אתר המאבק למען העלאת התמלוגים נוקב ברווחים צפויים (אומדן של ערך הגז בחיסור הוצאות ההפקה, שמוערכות באתר בכ-16% מההכנסות) בסך 252 מיליארד דולר, ומיכאל מלכיאור העריך בטור ב"דה-מרקר" שהפקת הגז תימשך שלושים שנה. יש כמובן מי שמעריך מספרים נמוכים בהרבה, אבל לצורך הדיון נניח שאלה המספרים.
נניח עוד שהמדינה תעלה את שיעור התמלוגים והמס לרף הגבוה ביותר שמישהו בדיון העלה: 80% מהרווחים מהשקל הראשון ומהיום הראשון. תוספת ההכנסות למדינה תהיה לפי הערכה זו מעט פחות מ-7 מיליארד דולר לשנה. הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. אבל בחישוב שנתי מדובר לא בפי חמישים מתקציב החינוך, אלא על בערך מחצית מתקציב החינוך. פחות מ-10% מתקציב הממשלה כיום, וסביר להניח שהרבה פחות מגודל התקציב בעוד עשרים שנה. אכן, הרבה כסף; מספיק בהחלט כדי להצדיק דיון רציני בסדרי עדיפויות, אבל בשום פנים לא סכום שמייתר את הצורך בדיון בסדרי עדיפויות. וכל זאת, נזכיר, תחת הנחות הקצה האופטימיות ביותר בנוגע להכנסות הצפויות לממשלה.
לא פחות חשוב הוא הנתון שלאחר שלושים שנה, הגז יאזל. על כל המורים הנוספים שיישכרו להשבחת מערכת החינוך, תוך הסתמכות על רווחי הגז, יהיה לפרוש ללא מחליפים; יהיה צורך לגרוע תרופות שיתווספו לסל, ולהקטין קצבאות שהוגדלו. אלא אם יימצא מקור מימון חלופי למילוי כל הצרכים האלה. לכן, כל דיון אחראי בשאלת השימוש בסכום סביר של כסף יגיע למסקנה ששימוש בכל ההכנסות למימון צריכה שוטפת של הממשלה עלול להיות לא אופטימלי. אפילו אם זו לא תהיה המסקנה – לפחות יש לדון בכך ברצינות.
זאת ועוד, דוגמאות לנושאים ספציפיים שיש לדון בהם אינן העיקר. העיקרון החשוב הוא שכעת, כשההישג החשוב כל-כך של שינוי המיסוי על הפקת הגז בישראל הופך לריאלי, על הדיון הציבורי לעבור לשלב החשוב הבא – מה עושים עם הכסף.
כדי שהדיון הזה יהיה בעל משמעות, יש להשאיר מאחור את ההגזמות בנוגע להיקף ההכנסות הצפויות לממשלה כתוצאה מהמיסוי.