אני קצת מבולבל, התוודה באוזני לפני ימים אחדים איש תקשורת עתיר ניסיון בתחום השידורים לשמע הדיווחים על גורלו של ערוץ 10. הרי רק לפני חודשיים רונלד לאודר היה האיש הרע, הבעלים שנכנע לשלדון אדלסון וכפה על עיתונאי הערוץ התנצלות מבישה. ועכשיו אנחנו צריכים להיחלץ לעזרתו, להיאבק כדי שחברי-כנסת יוותרו לו על עשרות מיליוני שקלים שהוא חייב על-פי חוק למדינה, ולהגן בכך על הערוץ שלו כמעוז העיתונות החופשית?
המציאות אכן מבלבלת, בעיקר בתוככי העיסה הדביקה של תקשורת-הון-שלטון. הסיפור העגום של ערוץ 10 הוא תמצית הדילמה שבפניה עומדת תקשורת מסחרית במדינה דמוקרטית: כדי לאפשר מגוון קולות וטעמים, שיחררה אותנו המדינה כבר לפני כמה עשורים מהמונופול של ערוץ 1, שנקרא פעם "הטלוויזיה הישראלית", האחת שלא היה בלתה. פתיחת הערוצים הנוספים היתה אמורה לעודד פלורליזם, בהנחה שכוחות השוק יממנו את החגיגה התקשורתית באמצעות נתחים נכבדים מעוגת הפרסום, בדומה לנעשה בעיתונות המסחרית המודפסת.
לפחות שתי בעיות עיקריות נותרו בלתי פתורות: כיצד ניתן להבטיח את קיומה של עבודה עיתונאית איכותית בדיווחים חדשותיים שוטפים, ולא פחות מכך בתחקירים נוקבים, בסביבה תקשורתית מסחרית, רוויה בלחצים מצד מפרסמים ומשקיעים; ואיך מגדירים את יחסי הגומלין הרצויים בין חדשות לבידור, בין תחקירים לפרסומות? אסור להתבלבל בין עיתונאות לתקשורת, הזכיר יותר מפעם חוקר התקשורת האמריקאי פרופ' ג'יי רוזן: עיתונאות היא שליחות ציבורית למען האזרח, ואילו תקשורת ("מדיה") היא תעשייה מסחרית שתפקידה לספק את מירב החשיפה למפרסמים.
שרשרת המזון התקשורתית היא ארוכה ומתפתלת, וטומנת בחובה בעיות רבות, העולות גם בהקשר של ערוץ 10: אינך יכול לקיים דמוקרטיה בריאה בלי עיתונות חזקה ונשכנית; אי-אפשר לקיים עיתונות ראויה כזו, בעיקר בטלוויזיה, בלי תשתית כלכלית יציבה; לא ניתן להשיג תשתית כזו ללא הכנסות המגיעות מתוכניות עתירות רייטינג; אין רייטינג ללא תוכניות המופנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.
מובן שגם אם יש לך תוכניות כאלה, לא תמיד הן מניבות רייטינג גבוה, ועל כן אין הכנסות מספקות – ולא ניתן לייצר על כן עיתונות ראויה. מצד שני, אם אתה נוחל הצלחה, הרי שכדי להגיע לאיכות העיתונאית החיונית לחברה, אתה חייב לפטם אותה תחילה בסחורה ירודה וצעקנית.
השאלה השנייה נוגעת למידת מעורבותה של המדינה בשוק התקשורת גם לאחר הפרטת חלקים משמעותיים ממנו. האם זכותה של המדינה לשמר בידיה את הסמכות לחלק זכיונות או רשיונות לערוצים, והאם חובתה לפקח על הנעשה במרחב התקשורתי בשמה של החברה, על בסיס הטענה שהטלוויזיה כמדיום רב-עוצמה משפיעה על מגוון רב של תחומי חיים? ואם "המדינה" נוטלת לעצמה סמכויות כאלה, איך מונעים מפוליטיקאים לבחוש בקלחת הזו, לקדם אינטרסים מפלגתיים ואישיים ולנסות לסרס ביקורת על רשויות השלטון?
ערוץ 10 נקלע לרוע מזלו לתאונת דרכים בצומת שבו מתנגשות זו בזו כמה מן הדילמות הללו. לזכותו של הערוץ ייאמר כי מתחת לציפוי המתקתק של תוכניות ריאליטי, שלעתים אינו ראוי למאכל אדם, מסתתר אגוז קשה של עבודה עיתונאית מקצועית ושיח ציבורי איכותי. המדובר בעיקר ב"לונדון וקירשנבאום", כמו גם במהדורות החדשות ובתוכנית "המקור". קיומן של תוכניות כאלה הוא שמצדיק את הדאגה לחופש העיתונות אם ייסגר הערוץ, ומחייב את המשך קיומו.
חברי-הכנסת אופיר אקוניס (משמאל) ויואל חסון בעת דיון על אודות ערוץ 10 בוועדת הכלכלה של הכנסת, 8.11.11 (צילום: דוד ועקנין)
מעבדת התקשורת הקרויה ערוץ 10 מאפשרת התבוננות מקבילה בסבך הבעיות של המרחב הציבורי במאה ה-21. פרשת אדלסון נגעה בעצב הרגיש של יחסי הון-תקשורת מנקודת המבט של יחסי בעלי הערוץ עם המערכת העיתונאית המקצועית: העורכים, הכתבים והמגישים חשו בצדק שהאוטונומיה המקצועית שלהם נפגעה בצורה חמורה. גבולות האוטונומיה הזו הם תמיד רכים וגמישים, תלויים באישיותו של בעל ההון ובהבנתו את התפקיד הציבורי והחברתי של הנכס הנמצא בידיו. יש בעלי הון שמבינים כי איכות המוצר שהם מבקשים לשווק לצרכן ולמפרסם תלויה בחירותם של בעלי המקצוע. אחרים רומסים ברגל גסה את הגבול.
מצד שני ניצבת מערכת היחסים בין ארגון התקשורת שמנסה להפיק עיתונות ראויה לרגולטורים המפקחים עליו מטעם המדינה. בערב מפרסמים תחקיר נוקב על ראש ממשלה, ובבוקר צריך לפנות אל חברי מפלגתו כדי שאלה יאפשרו לערוץ להתקיים.
בשורה התחתונה, הבעיה של ערוץ 10 אינה קשורה כלל לתוכניות האקטואליה האיכותיות, גם אם אלו לא נסקו מעולם לרמות רייטינג מרשימות. הבעיה היא הכישלון המסחרי של הערוץ כולו. כי במציאות התקשורתית של שוק חופשי, מי שמבקש לצאת לקרב תחקירים מול כוחות פוליטיים וכלכליים גדולים אינו יכול לעשות זאת עם קופה ריקה. אי-אפשר להתמודד באומץ מקצועי מול לשכת ראש הממשלה, ואגב כך להתייצב כקבצן קרוע גרביים בפני ועדה פרלמנטרית כדי לבקש את חסדיהם של חברי הקואליציה שלו בדחיית חובות.
כיוון שמרקם היחסים בין תקשורת, הון ושלטון מורכב תמיד ממאבקי כוח – החולשה הכלכלית של הערוץ מותירה אותו בעמדת נחיתות. כמו בכל מאבק מסוג זה, קשה למדוד במדויק מי חזק יותר. בנסיבות כאלה יש משקל רב לדימויים של כוח. ח"כ אורי אורבך, שחצה את הקווים מן התקשורת לפוליטיקה, העיד על כך באחד הדיונים בנושאי תקשורת בכנסת. לדבריו, העובדה שאנשי תקשורת לא מעטים, ובהם שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ, דניאל בן-סימון, הוא עצמו ואחרים, רצו לכנסת מעידה על תחושתם שכוח והשפעה אמיתיים יש רק בפוליטיקה. אלא שבהגיעו לכנסת גילה אורבך שרוב הח"כים משוכנעים שהתמונה הפוכה: הפוליטיקאים נתונים לחסדיהם של העיתונאים, והעוצמה האמיתית היא בידי התקשורת.
אבחנתו של אורבך מדויקת למדי. כל צד חושש מעוצמתו המדומה של הצד האחר. החשש, בדרך כלל, מוגזם. הצעדים שמנסים ח"כים שונים לנקוט עתה נגד התקשורת בשורה של הצעות חוק ומהלכים אחרים משקפים את התחושה שכוחה של "המעצמה השביעית" התעצם ללא הצדקה וכי יש להגבילו. ואילו העיתונאים חוששים מידם הקלה של הפוליטיקאים ומתריעים כי הדמוקרטיה בסכנה. רבים מצעדי החקיקה, כמו התיקון (או שמא הקלקול) לחוק לשון הרע, הם מיותרים ועלולים להזיק, אך חרדה עמוקה כזו ליוותה את העיתונות גם בשנות ה-60, אז נחקק החוק, ובדיעבד היא התגלתה כמופרזת.
לצד המאבקים המבוססים על דימויי כוח יש עניין אחד גשמי, ממשי ואמיתי: התשתית הכלכלית. אם אין קמח – אין תורה, אמרו חז"ל. או בלשון מודרנית יותר: "לכו בעקבות הכסף", כמאמרו של "גרון עמוק" לכתב ה"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד בתחילת התחקיר על פרשת ווטרגייט. כדי לממש את שליחותם העיתונאית נדרשים העיתונאים לפעול בתוככי ארגוני תקשורת חזקים ומבוססים.
איך עושים את זה, ומאפשרים לתקשורת להתייצב מול השלטון בלי ליפול למלכודת הדבש של ההון? התשובה אינה פשוטה. הדרך האופטימלית היא אימוץ הדפוס של הטלוויזיה הציבורית בארצות-הברית, ערוץ איכותי ודל רייטינג, המתקיים מהקצבות של הקונגרס, מחסויות של חברות גדולות תמורת אזכור קצר בפתח התוכניות ומתרומות של קרנות וצופים. מימון כזה, ללא מטרת רווח, מאפשר בדרך כלל לרקוד על שתי חתונות: גם להבטיח עצמאות מערכתית וגם לשמור על איכות השידורים.
למרשם הזה נדרשים עוד שני מרכיבים: עיתונאים מקצועיים, ולא פחות מכך פוליטיקאים נאורים. וגם אז לא יגיעו ימות המשיח, אלא תימשך ההליכה המדודה בשדה מוקשים. כמו תמיד בתקשורת.