במרץ 2003 מלאה התקשורת האמריקאית במידע מודיעיני מוצק ובהערכות מוסמכות לכאורה שהצביעו באופן חד-משמעי על הימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק. שטיפת המוח הזו נועדה להכשיר את הקרקע למלחמה שיזם ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן נגד משטרו של סדאם חוסיין.

שפע הידיעות והסקירות המלומדות של אנשי ממשל, מומחים אקדמיים ובעלי תפקידים בכירים בממסד הבטחוני האמריקאי עשה את שלו, ודעת הקהל בארצות-הברית אכן קיבלה, ללא עוררין של ממש, את החלטת בוש לגייס קואליציה גדולה של עמים ומדינות כדי לפלוש לעיראק במטרה להביא להפלתו של סדאם חוסיין.

המהלומה הצבאית היתה מוחצת: בתוך שלושה שבועות רוסק צבאו של חוסיין ועורערו יסודות משטרו, אך התחזיות הבסיסיות שעמדו בלב המהלך הצבאי הופרכו באופן כואב והמידע המודיעיני שהוביל להוצאתו אל הפועל התבדה לחלוטין: לא נמצא סימן כלשהו לנשק להשמדה המונית על אדמת עיראק; המבצע הצבאי לא הסתיים בתוך זמן קצר, אלא התמשך שמונה שנים, גבה את חייהם של 4,500 חיילים אמריקאים וכ-100 אלף חיילים ואזרחים עיראקים, ותוצאותיו אינן יציבות עדיין.

חודשים מספר לאחר פרוץ המלחמה בעיראק החלה התקשורת האמריקאית לשאול את עצמה, כלום לא היתה נמהרת מדי ומתמסרת מדי בפתחון הפה שנתנה לממשל בוש להצדיק בעיני הציבור את המתקפה המתוכננת על בגדד הרחוקה.

בדיעבד היכו עיתונאים אמריקאים בכירים על חטא על שלא הציקו לממשל בשאלות קוראות תיגר, על שלא השיגו על הגרסאות שבהן הלעיט אותם, על שלא חקרו לעומק את תמונת המצב המודיעינית שהוצגה למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב, על שלא ביררו עד כמה מעורבים שיקולים זרים במגמת הממשל לתקוף את בגדד. הבדיקה העצמית המאוחרת הזו לוותה בהטחת האשמות כלפי הנשיא בוש ובכירי ממשלו (ובהם מזכיר המדינה קולין פאוול) על שעשו שימוש ציני בתקשורת כדי להפיץ באמצעותה מידע כוזב בדבר מציאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק.

האופן שבו הפעיל ממשל בוש מניפולציות על התקשורת האמריקאית לפני תשע שנים ראוי שיעמוד בימים אלה מול עיני התקשורת הישראלית בבואה לסקר את מהלכי ראש הממשלה ושר הביטחון מול איום הגרעין האיראני.

בסוף-השבוע נתנו כלי תקשורת מרכזיים את ידם לקמפיין תקשורתי מתוזמן שנועד להשפיע על דעת הקהל בארץ לתמוך במלחמה שיוזמים ראש הממשלה ושר הביטחון נגד איראן. עשו זאת ארי שביט ב"הארץ", נחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", עיתונאי החצר של נתניהו ב"ישראל היום" ובמידה פחותה יותר פרשני ערוץ 2.

הטון השולט בסקירות ובדיווחים האלה היה הצגת גרסתם הגורפת של נתניהו וברק בזכות תקיפה עכשיו, בלי לערער עליה באופן תקיף ולעומתי מספיק. השאלות שהציג שביט לבן-שיחו, כמו גם האופן שבו הביאו ברנע ושיפר את עמדתו של ברק, לא עימתו אותו עם משנה סדורה ובעלת משקל הקוראת תיגר על גרסתו (שהיא גם גרסת ראש הממשלה).

במצב הדברים הנוכחי, כאשר נתניהו וברק אוחזים בקונספציה מהודקת שבה הם מאמינים בכל לבם, לא די להציב להם שאלות נקודתיות או להזכיר פה ושם עמדות החולקות עליהם. יש לבוא אליהם עם קונספציה מנוגדת החולקת מכל וכל על הנחות המוצא שלהם, כדי להציגה לציבור ולאפשר לראש הממשלה ולשר הביטחון להגיב עליה. ההתמודדות על דעת הקהל בסוגיה כה גורלית, שבדרך פתרונה תלויים שלומם ורווחתם של אזרחי המדינה, שלא לומר עצם קיומם, מן הראוי שתקיף גם מושכלות יסוד שבהן מחזיקים קברניטיה.

השאלות שיש להפנות לנתניהו וברק צריכות לחול, בין השאר, על עצם התפיסה שישראל אינה יכולה להתקיים בצל איראן גרעינית; קוטרו של מעגל המדינות המקיפות את ישראל שהצטיידותן בנשק גרעיני מחייבת תקיפה ישראלית; שקלול הסכנות והיתרונות שבהשלמה ישראלית עם גרעין איראני לעומת שקלול המחיר והתועלת שבמהלך צבאי נגד איראן; ההשלכה שתהיה להתקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן על מעמדה של ישראל כמעצמת צללים גרעינית; משקל אי-הידיעה וחוסר היכולת לנבא את העתיד בבחירה בכל אחת משתי האופציות (התקפה או המתנה); מידת תוקפה של ההסתמכות, המשתמעת מדברי ברק ונתניהו, על העם האמריקאי ועל נציגיו (לאו דווקא הנשיא) במקרה של הסתבכות ישראלית ממשית כתוצאה מהמתקפה על איראן; בהנחה שאכן לא ניתן לסמוך על גורם זר לשם סיכול יכולת גרעינית של איראן – מה מסכן יותר את קיום ישראל: התקפה בכוחות עצמה או הסתמכות על מאזן אימה גרעיני שייווצר במזרח התיכון; איכות תפקודם של ברק ונתניהו בצמתים מכריעים בתפקידיהם הממלכתיים בעבר – כאמת מידה לבחינת טיב שיפוטם מול האיום האיראני (אמנון אברמוביץ' החל בכך אמש בערוץ 2); השפעתה של מתקפה עכשווית על איראן על ההתרחשויות בתוך העולם הערבי והתועלת או הנזק שהיא תביא לישראל.

בנסיבות הנוכחיות העיתונאים נדרשים לנסות להשיג מידע על טיבם ופשרם של ההבדלים בתמונת המצב המודיעינית הפעורים בין ישראל לארצות-הברית בנוגע למידת התקדמותה של איראן בפיתוח יכולתה הגרעינית. עליהם לפצח את קשר השתיקה האופף את דיוני הקבינט הבטחוני ו/או ועדת השרים המופקדת על עניין זה. הציבור זכאי לדעת על-פי אילו נתונים מסתייגת הצמרת הבטחונית המקצועית מהכוונה לתקוף את איראן ומה הם הממצאים שמובילים את נתניהו וברק להגיע למסקנה הפוכה. מתבקשת גם חשיפה של שיקולים זרים, אם ישנם, בעמדתם של מקבלי ההחלטות.

זאת ועוד: לא זו בלבד שאין לציבור תמונת מצב מהימנה על האיום האיראני ודרכי ההתמודדות האפשריות איתו, אלא שנוהל קבלת ההחלטות בסוגיה זו נראה מוזר, שלא לומר בלתי תקין. מהדיווחים בתקשורת עולה שהצמרת הבטחונית המקצועית ברובה הגדול, והדרג המדיני ברובו, מתנגדים או מסתייגים מתקיפה קרובה באיראן ללא גיבוי אמריקאי.

לעומת זאת, נתניהו וברק מצטיירים בתקשורת כמי שהמידה שבה הם משוכנעים בצדקת עמדתם היא כה עמוקה, עד שהם מתכוונים לתמרן את תהליך קבלת החלטות באופן שיעמיד את הממשלה, או את ועדת השרים הרלבנטית, בפני עובדה מוגמרת (גם אם, למראית עין, ההליך יהיה תקין). זו הסתברות שאין להשלים עימה, ותפקיד התקשורת להתריע על כך, לחשוף את המזימה (נחום ברנע התחיל בכך באוקטובר 2011) ולהיאבק בה.

המדינה נקלעה למצב הזוי: ראש הממשלה ושר הביטחון מכריזים בגלוי על כוונתם לפתוח במלחמה על איראן. יעדי התקיפה נמסרים מראש וכן טווח הזמנים שבו המתקפה הזו עומדת לצאת אל הפועל. גם הבטן הרכה של ישראל (מידת עמידות העורף, בידודה הבינלאומי, המחלוקת הפנימית) נחשפת בפני מי שמוגדר עתה כאויב.

סביב המלחמה היזומה הזו ניטש ויכוח נוקב בתוך ישראל, והוא מתנהל בכלי התקשורת. הדיון הפומבי מנוגד לכאורה לאינטרס הבטחוני, אבל הוא בלתי נמנע בנסיבות שנוצרו: ראש הממשלה ושר ביטחון אינם יכולים, ואינם רשאים, לגרור מדינה שלמה למלחמה בלי להשיג את הסכמתה לכך ("מעריב" עשה אתמול שירות משמעותי לתהליך הבירור הדמוקרטי הזה בפרסום סקר על עמדות הציבור בסוגיה האיראנית).

ועדיין, חרף היקפו של הדיון הפנימי, סבור הח"מ שהוא אינו מספיק. לא די בכך שהתקשורת מביאה קולות בעד ונגד, לא די בכך שהיא מפיצה את דבר ראש הממשלה ושר הביטחון ומנגד את עמדתם של מאיר דגן ויובל דיסקין. עליה להביא לידיעת הציבור מידע קשיח מתוך דיוני הצמרת המדינית והצבאית, כדי שניתן יהיה להבין את פשר חילוקי הדעות המתגלעים בתוכה, ועליה להתריע מפני נוהל קבלת החלטות המסתמן והולך בסוגיה הגורלית הזו.