המשבר האחרון בערוץ 10 חושף מחדש את המתחים המצטברים בין הבעלים ובין העיתונאים בתקשורת המסחרית. כפי שפורסם, בכירי מערכת החדשות התפטרו אחרי שבעלי הערוץ הכריח את המערכת להתנצל בפני שלדון אדלסון על כתבת פרופיל מלפני חודשים אחדים.
פרסום הפרטים ברבים מזים את העמדה המוצהרת של עיתונאים ועורכים השבים ונשבעים, אם מתוך תמימות ואם מתוך תודעה כוזבת, שהם נהנים מחופש עיתונאי מוחלט או כמעט מוחלט: "מעולם לא שמעתי דבר מהמו"ל ומעולם לא טילפן אלי ואמר לי מה לכתוב", "בקושי אני מכיר אותו" או "עוד לא היה מקרה שלא פירסמו מה שכתבתי".
רון לאודר, בעל מניות בערוץ 10 (צילום: יואב ארי דודקביץ)
המקרה של מערכת החדשות בערוץ 10 מסיר את מסכת המו"ל הנאור והליברלי מעל בעליהם של אמצעי תקשורת. אמנם במשך השנים היו רמזים של מעורבות מצד בעלי הון בשיקולי מערכת (ראו תחקיר ישראייר בתוכנית "עובדה" או סיקור הריח הרע בבקבוקי קוקה-קולה), אך ההנחה היתה שחופש העיתונות נשמר בכללו לפחות מן הטעמים הבאים:
1. ממילא קיימת בארגוני תקשורת "צנזורה עצמית" יעילה ואפילו יעילה מדי. האינטרסים של בעל הבית מחלחלים לעורקיהם של העורכים עד לאחרון הכתבים, כך שהצורך בהתערבות חיצונית כלשהי, מרומזת או גלויה, בענייני עריכה בטל ומיותר.
2. מעורבות גסה וגלויה תזיק לאמינות המדיום בעיני הציבור ותפגע ברייטינג ובתפוצה, ויותר מכל, תזיק לתדמיתו של המו"ל.
3. גם אם המדיום מוטה לטובת מו"לים, ניגודי אינטרסים ויריבויות עסקיות בין ארגוני התקשורת מבטיחים מידע מגוון כאשר אלה משמיצים את אלה.
4. בכל מקרה, גם אם יש לחצים מצד בעל הבית, קהילה מקצועית מסוגלת להתמודד עימם, ואם יש צורך, לגייס תמיכת עמיתים מבחוץ. הרי כך נוהגים גם ברשות השידור: בכל פעם שהלחצים הפוליטיים גוברים, השדרים הנלחצים זועקים לעזרה.
ככל שהמציאות משתנה, ספק אם מה שאולי היה נכון בעבר תקף גם כיום. שכן, במשך השנים התהדק הקשר הון-עיתון על חשבון החלשת הפרקטיקה העיתונאית. אינטרסים עסקיים גברו על שיקולים עיתונאיים. אמצעי התקשורת היה לזרוע יעילה בתאגיד רב-ענפי, שבאמצעותו ניתן לשפר עמדות מיקוח של הטייקון הן בזירה כלכלית והן בזירה הפוליטית. שליטה במדיום הפכה זה מכבר לאחד מסימני הסטטוס של כל טייקון. באקלים החדש הולך ונשחק מעמדם של עורך העיתון וכתביו, והם נראים כעלה נידף בידי הטייקון. חופש העיתונות הצטמצם לחופש העסקים של הטייקון.
באקלים הניאו-ליברלי המוקצן היה אפשר, אולי, להשלים עם המצב החדש. לא כן בעקבות גלי המחאה החברתית. כדאי להסב את תשומת הלב של ועדת טרכטנברג גם לריכוזיות בתקשורת ולדבריו של אהרן ברק ("דברים אחדים", גיליון 1, 1997, עמ' 31): "העיתון הפרטי שולט על האוויר הדרוש לנשימתה של הדמוקרטיה. במה זו אינה רק נכס פרטי, היא גם נכס ציבורי", והוא דומה ל-public utility, או, בלשונה של ועדת הצ'ינס, "[the] great agencies of mass communications should regard themselves as common carriers of public discussion (Commission on Freedom of the Press and the Responsible Press, 1947)".
לפיכך, אמצעי התקשורת לסוגיהם היו ונשארו נכס ציבורי שיש לו תרומה משמעותית לאיכות השיח הציבורי. מובן שאין לשלול בעלות פרטית על אמצעי תקשורת, אך גם אין להפקידם, או נכון יותר להפקירם, לכל המרבה במחיר. חשוב יותר מכל לחלץ את אמצעי התקשורת, על עורכיהם ועיתונאיהם, מידי טייקונים צרי אופקים החונקים את חופש העיתונות ואת חופש העיתונאים. לו תתפנה ועדת טרכטנברג גם לסוגיה זו, עליה להמליץ על צמצום הבעלות הצולבת לסוגיה, תוך-ענפית ובין-ענפית, בתקשורת הישראלית, שעליה התרענו כבר לפני שני עשורים. במקביל יש להדק את הרגולציה לא רק על התקשורת הפרטית, אלא גם על הרגולטורים, ולשים קץ לתופעה של "דלת מסתובבת": בתקשורת, כמו בענפי משק אחרים, רגולטורים בגופי שידור מתייחסים לתפקיד כאל "קרש קפיצה" לתפקיד הקורץ באחד מתאגידי התקשורת.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. ספרו "סדר יום: תקשורת, חברה, פוליטיקה", הופיע לאחרונה בהוצאת רסלינג