אד מורו היה שדר רדיו וטלוויזיה נודע בארצות-הברית של לפני חמישים ושישים שנה. הוא נודע ככתב צבאי פורץ דרך בסגנון דיווחיו במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן כחלוץ בהגשת תוכניות טלוויזיה אקטואליות, אך הוא נחקק בתולדות העיתונאות העולמית כמי שנאבק בסנטור ג'וזף מקארתי.
מורו התייצב מול הסנטור הכוחני, הגזען, והאיר לציבור האמריקאי את שיטות העבודה הפסולות שלו ואת התהום המוסרית והסטיות החוקתיות שאליהן מובילה האובססיה האנטי-קומוניסטית שלו.
אדוארד מורו, 1908–1965 (איור: ג'ייקוב רובינסון, רשיון cc)
מורו היה "השמאלן" של התקופה ההיא. הוא נחל הצלחה חד-משמעית בעימותו עם המקארתיזם, שפשה כצרעת בחלקים ניכרים של הציבור האמריקאי וממסדו, אך מאבקו הוביל בסופו של דבר גם למפלתו שלו: רשת CBS, שבה עבד ושהיתה כן השיגור של החצים ששלח אל עבר הסנטור השמרן וחבורתו, לא הצליחה לעמוד בלחץ המפרסמים והממשל שנאבקו במורו, והוא נבעט למעלה כשהוא מאבד את תוכנית החדשות הפופולרית שלו.
נזכרתי השבוע במורו כשקראתי את דיווחו של אורן פרסיקו על חילופי הדברים בין העיתונאי קלמן ליבסקינד לפרופ' מרדכי קרמניצר בכנס שאירגנה עמותת אג'נדה בבית-סוקולוב בתל-אביב. קרמניצר טען שהתקשורת הישראלית אינה ממלאה באופן משביע רצון את תפקידה כשומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית. להמחשה הזכיר את נכונות ערוץ 10 לקיים ראיון ניטרלי, מנומס, עם אשתו של מאיר כהנא, בלי לעמת אותה באופן תקיף עם משנתו הגזענית של בעלה, שעימה היא מזדהה.
דוגמה נוספת שנתן קרמניצר: שתיקתה של התקשורת על תרגיל שקיימה מערכת הביטחון, שדימה מצב של התפרעויות במגזר הערבי שהתפרצו בעקבות החלטת ממשלה לבצע "חילופי אוכלוסין" עם הרשות הפלסטינית. קרמניצר קבל על כך שההנחה שבבסיס התסריט הזה – טרנספר של האוכלוסייה הערבית – היא בלתי לגיטימית, ולכן מתקשורת הגונה אפשר היה לצפות שתעורר על כך דיון, אך זה לא קרה.
ליבסקינד תקף באופן בוטה את תפיסתו של קרמניצר. הוא טען שדבריו "הזויים ומנותקים" ותהה מדוע קרמניצר אינו מערער על שפע הראיונות שמקיימים כלי תקשורת בארץ עם דוברי חמאס. בעיקר עירער ליבסקינד על תפיסתו של קרמניצר שלרוב אין זכות לרמוס את זכויות המיעוט. העיתונאי טען שהרוב קובע, שעל התקשורת לבטא את רצון הרוב ועמדותיו, וקבל על כך שהתקשורת הישראלית אינה עומדת בחובה זו, אלא נותנת ביטוי בעיקר לעמדות המיעוט.
ביסוד המחלוקת בין השניים עומדת תפיסת עולם מקובלת: קרמניצר בא בשם מבחן הלגיטימיות והמוסריות של העמדות המתרוצצות בחברה ובשיח הציבורי שלה, וליבסקינד טוען בשם ההכרעות הפורמליות של הבוחרים בקלפי. קרמניצר מחיל על השדה התקשורתי את ערך החוקתיות, המתווה את ההלכות בעולם המשפטי, ואילו ליבסקינד דורש ליישם בשדה הזה את התוצאה הפוליטית שנקבעת בבחירות.
הראשון סבור שעל חברה מתוקנת להתנהל בהתאם למכלול של נורמות שהן עליונות על כל מציאות פוליטית, ואילו השני גורס שהמבחן הקובע הוא הכרעת הבוחר (תזכורת: קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, המו"ל של "העין השביעית").
ליבסקינד אינו יחיד בתפיסתו. כותבים מהימין, שנוכחותם בתקשורת המרכזית גדלה והולכת בשנים האחרונות, מבטאים גישה זהה ותובעים מהתקשורת להתנהל על-פיה. הנה כמה המחשות מהשבועות האחרונים, ונתחיל בליבסקינד עצמו. הוא תקף את סירובם של אמנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל ונימק זאת, בין השאר, כך: "[...] רק בישראל, המיעוט הקיצוני שבשוליים מקבל כבוד כזה גדול בציבוריות עד כדי כך שהוא יכול להכריז שהוא מחרים את הרוב [...] מכאן שברור שרוב ענק של אזרחי ישראל מתנגד למלחמת האחים הזו, שהכריזו מי שמכונים בתקשורת 'אנשי רוח'. אסור להשאיר את העניין הזה ללא תגובה. זה לא העסק הפרטי של תושבי אריאל. זה העניין של כולנו" (5.9.10).
בהזדמנות אחרת יצא נגד מאמר שפירסם ב"מעריב" (עיתונו של ליבסקינד) עמיתו עפר שלח בעניין המשט הטורקי לעזה, כשעיקר טיעונו הוא ששלח, כמו רוב התקשורת הישראלית, מסקר את הסכסוך עם הפלסטינים באופן מנוכר, ולא כמי שמזדהה עם הצד הישראלי (6.6.10). במלים אחרות, התקשורת אינה פטריוטית.
במלאת עשר שנים למאורעות אוקטובר 2000 במגזר הערבי כתב ליבסקינד, בין השאר: "[...] את הבלוף של הקיפוח של ערביי ישראל הגיע הזמן לסיים". את התקשורת הוקיע על שהיא נותנת ביטוי לעמדות המגזר הערבי ואינה תובעת ממנהיגיו הסברים להתנהגותו בימי המהומות ההן (10.10.10).
גישה דומה ניכרת בכתיבתו של דרור אידר ב"ישראל היום". הפרשן הזה, שנותן גיבוי עקבי לטענות אם-תרצו על אופיה ה"שמאלני" של האקדמיה בארץ ועל ההטיה הפוליטית המשפיעה כביכול על ההתקדמות המקצועית בתוכה, משתמש בביטויים כמו: "האקדמיה הישראלית נשדדה בידי מיעוט כוחני" (17.8.10); "אין דמוקרטיה אמיתית באקדמיה הישראלית", "אין כיום לגיטימציה ברוב האוניברסיטאות הישראליות לעמדות שמרניות או ציוניות", "הדברים דומים למצב בתקשורת הישראלית" (4.7.10); "יוצרי 'ארץ נהדרת' באים מחוג חברתי מצומצם ורב כוח [...] בישראל שולטת קואליציה המורכבת מהרוב היהודי הברור שיוצרי 'ארץ נהדרת' אינם חלק ממנו (וגם לא היו רוצים להיות חלק ממנו)" (14.5.10).
במאמר אחר יוצא אידר להגנתו של השר גדעון סער על יוזמתו להרחיב את החינוך לערכים יהודיים וציוניים במערכת החינוך, ומנמק זאת בכך שהמגמה הזו מאפיינת את רצונו של הרוב המוחלט של אזרחי המדינה (7.4.10). השבוע כתב אידר שרוב הציבור בישראל תומך בנחיצותם של לומדי תורה לקיומו של עם ישראל ולכן השאלה שיש לדון בה היא מדוע לא מגדילים את הסיוע ל"סיירת התורנית הזאת" (3.11.10).
הנפנוף בדגל הרוב הפורמלי הוא מפלט בעייתי ממש כמו השימוש הידוע לשמצה בפטריוטיות. גם משום שכבר קראנו ושמענו מנהיגים וכותבים מהימין שערב הכרעות כואבות להם התכחשו לרצון הרוב (כפי שבא לידי ביטוי בכנסת) וגייסו לצדם את עמדת "עם ישראל לדורותיו"; וגם משום שאחד מתפקידיה העיקריים של התקשורת הוא להטיל ספק בגרסאות הרשמיות, לעודד את הציבור לגבש דעה עצמאית, להיות מורה דרך בתקופות דמדומים.
חובתה של התקשורת היא לא רק להביא מידע, אלא גם להציג עמדה. זו חובה כפולה ומכופלת במצבים שבהם דעת הקהל נשלטת על-ידי שיח מתלהם, לא מוסרי ובסופו של יום גם אנטי-דמוקרטי, כפי שמילא אותה באופן מעורר הערצה אד מורו.