במיתולוגיה של חדשות ערוץ 2 נהוג לספר כי הרגע המכונן של חברת החדשות היה שידור קלטת רצח רבין. זה היה הרגע שבו המוני עם ישראל נטשו את "מבט", מהדורת הדגל של הערוץ הראשון, ועברו לחברת החדשות הצעירה בערוץ השני.

מעשי אלימות היו מאז ומעולם אירועים שמזמינים סיקור טלוויזיוני כיוון שהם, לא נעים לומר, טלוויזיוניים: יש פצועים, עדים ושכנים שלעתים קרובות שמחים לחלוק את התרגשותם, דם על הרצפה ועל הקירות ותרמילי כדורים מפוזרים בכל מקום. אפשר לראיין את המפכ"ל, את מנהל חדר המיון, בני משפחות המומים, לבקש תגובה מחברי-כנסת מהצד הזה של המפה ומהצד האחר; במלים אחרות, מעשי אלימות מקפיצים את מערכות הטלוויזיה לפעולה. אלה הם הרגעים הגדולים של הטלוויזיה.

המחשה לכך ניתן היה לראות אמש, כאשר מערכות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 הוזנקו לרחוב אחד-העם בתל-אביב לאחר שבסביבות השעה 22:40 נשמעו יריות בבר נוער המופעל בבניין אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים. תוך זמן קצר התבררה הזוועה: שני הרוגים, עשרה פצועים, כמה מהם פצועים קשה במה שנראה כמו אירוע טרור שהופנה באופן ספציפי לקהילת ההומואים והלסביות.

בתוך כל המהומה היה רק גוף תקשורתי אחד במדינת ישראל שהאירועים הדרמטיים, המזעזעים וההיסטוריים האלו לא עשו עליו שום רושם: הערוץ הראשון, הערוץ הציבורי, שתקציבו בשנת 2008 נאמד בכ-350 מיליון שקל (גדול מזה של חברות החדשות של ערוץ 2 ו-10 גם יחד), הערוץ שתפקידו לשרת את הציבור, הערוץ שרק לפני כמה ימים גרף שבחים מקיר לקיר על שהחליט לשדר את סרטו של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" ולקיים דיון נוקב באולפן לאחר מכן.

בשעה ששני הערוצים קטעו את שידוריהם (המסחריים) לטובת דיווח על אירוע שמעניין את הציבור, בשעה שתוכניות הרדיו סיפרו על המתרחש, אתרי האינטרנט עידכנו מדי כמה דקות, הטוויטר פלט דיווחים כל כמה שניות והבלוגרים החלו לפרסם רשימות מזועזעות - בערוץ הראשון שודרה תוכנית תרבות. "השורה הראשונה" שמה.

בחצות, כאשר השידור החי בשני הערוצים המסחריים עדיין נמשך, התעורר הערוץ הראשון ושידר מהדורת חדשות. לא, זה לא היה מבזק מיוחד מהשטח או אפילו שיחה טלפונית עם כתב המשטרה על רקע שקופית סטטית. הערוץ הראשון שידר את "יומן", הקלטה של מהדורת החדשות של יום שישי. אפשר רק לברך על כך שזו היתה מהדורת החדשות של יום שישי האחרון ולא זו שמלפני חודשיים.

איך אפשר להסביר את הפער הזה בין הצלחתו הגדולה של הערוץ הראשון בהחלטתו לשדר את "שיטת השקשוקה" ובין קריסתו המוחלטת, המביכה והמבישה בעת אירוע חדשותי כל-כך מרכזי?

האמת המרה היא שאין כל פער. שידורה של "שיטת השקשוקה" הוא הדבר היחיד שהערוץ הראשון עדיין מסוגל להפיק. שהרי מה נדרש משידור הסרט? קלטת וידיאו, מכשיר וידיאו וטכנאי שלוחץ על כפתור play. לאחר מכן, אותו טכנאי (אם לא התעייף) מחליף קלטות ושוב לוחץ על כפתור play כדי לשדר את סרט התגובה. בהמשך עוברים לאולפן, שם עודד שחר מנהל דיון שהיה באותה המידה יכול להתנהל ברדיו, בין ראשים מדברים. הדיון היה ער, חשוב וחיוני, אבל מבחינת משאבים הוא לא דרש מהערוץ הראשון כמעט שום דבר: אולפן, מנחה, מאפרת, במאי ושניים-שלושה צלמים.

הרצח המזעזע בתל-אביב הצריך מאמץ טלוויזיוני שונה לחלוטין. הוא מחייב מערכת חדשות דינמית, דרוכה ומוכנה לפעולה. יש צורך בעורכים, כתבים, צלמים, מקליטים, ניידות, מנחה כונן שנמצא בבניין בדיוק למטרה הזו (גם בערוץ 2 וגם בערוץ 10 יש כוננים כאלה דרך קבע) ושמסוגל לנהל את האירוע, וזו רק תחילתה של רשימה שבערוץ טלוויזיה חי מתפקדת דרך קבע.

וזו בדיוק הנקודה. הערוץ הראשון הוא לא ערוץ חי; הוא ערוץ מת. הוא גווייה שלאף אחד אין האומץ לנתק ממכשירי ההחייאה. הבעיה עם הערוץ הראשון היא לא שאין בו תוכניות מעניינות; הבעיה היא שעדיין משודרות בו תוכניות בכלל. השידור הרציף של תוכנית משמימה אחר תוכנית משמימה מטעה. המסך מעל המת מורם רק ברגעים שבהם יש צורך לצאת משגרת הקלטות שמוחלפות בקלטות אחרות, ברגעים שבהם המערכת נדרשת להתעורר. או אז מסתבר שהערוץ במצב של מוות קליני, שאין בעצם את מי להעיר. אין אף אחד בבית.

כשלונו המוחלט של ערוץ הטלוויזיה הציבורי לסקר בזמן אמת (או קרוב לכך) את האירועים שהתרחשו בתל-אביב, ושלמחרת דובר בהם בכל מקום בארץ, מלמד שהגיע הזמן לגאול את הפגר מייסוריו. הוא יחסר למתי מעט.

אחרי לכתו, יש לפעול במרץ ובנחרצות להקמת ערוץ טלוויזיה ציבורי אמיתי, אמיץ, מעודכן, מתוקצב, המצויד בציוד מתקדם, בכוח אדם מקצועי ומחויב, שמגיע אל הטלוויזיה מתוך תחושת שליחות, שמנוהל במנותק מפוליטיקאים, ערוץ טלוויזיה שכאשר אירוע טרור מתועב מתרחש בעיר המרכזית בישראל, יוציא את הקלטת מהמכשיר וידבר עם צופיו.