מתי מנוע עיתונאי מלדווח על סיפור חדשותי? מתי חלה חובה על כלי תקשורת לפרסם גילוי נאות בדבר הרקע האישי של עיתונאי המועסק בו? האם כללי ניגוד העניינים החלים על שופטים, נבחרי ציבור ופקידי ממשלה רלבנטיים גם כשמדובר בעיתונאי? חילופי המכתבים בין עורכי-הדין של רא"ל (מיל') גבי אשכנזי ובין גלית אלטשטיין, מנהלת מחלקת החדשות של גלי-צה"ל, אגב פרסום הידיעות על טיוטת דו"ח מבקר המדינה בפרשת גלנט, המחישו את הצורך במענה על שאלות אלו.
המכתב שנשלח מטעם אשכנזי דרש כי הכתב הצבאי של גלי-צה"ל, טל לב-רם, "יימנע מסיקור דו"ח מבקר המדינה בפרשת 'מסמך הרפז'", דיווח דוד אברהם ב"וואלה". אשכנזי טען "כי כיוון שלב-רם היה דוברו של גלנט בתקופה בה שימש כמפקד פיקוד דרום, יש לו בנושא 'נגיעה אישית'", וכי "דיווחו הבוקר לקראת הגשת הטיוטה כלל פרטים שקריים". אלטשטיין העבירה בתגובה מכתב שלפיו התחנה "מוחה בתוקף על האישומים", שהם "פוגעניים, משוללי כל יסוד או בסיס, המכפישים את טל לב-רם ואת שמו הטוב באופן אישי וכן פוגעים במוניטין וביושרה של גלי-צה"ל ללא כל הצדקה".
(צילום: ג'ונתן מקפרסקסן, רשיון cc-by-nc-sa)
ניגודי עניינים הם תחום מורכב, ולא תמיד המשפט מכתיב דרך אחת להתמודד איתם. בעוד שבמשפט הציבורי די בחשש לקיומו של ניגוד עניינים כדי להביא לאיסור, הרי שבמשפט הפרטי והמסחרי יש פעמים רבות שפעולה בניגוד עניינים מותרת אם היא נעשית בהסכמה, ולעתים ניתן להכשיר אותה גם בדיעבד.
גם בהוראות רלבנטיות בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות לעניין ניגוד עניינים לא בטוח שתימצא תשובה נקודתית וברורה יותר לסוגיות שלפנינו. אלו מצויות בסעיף 15א לתקנון האתיקה למשל. על-פי ההוראות הללו, "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". הוראות לעניין עיסוקים נוספים של עיתונאים ניתן למצוא בסעיף 17א לתקנון, הקובע כי "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". למרות זאת, נדמה כי הוראות אלו מתייחסות למצב של עיסוק מקביל, ולא במניעות הנובעת מתפקידי עבר של העיתונאי.
נדמה כי אחד המבחנים המתאימים והמוצלחים יותר לעניין שלפנינו כבר הוסדר בכל מה שנוגע לפַּסְלות שופטים. אבן הראשה של הפסיקה בעניין פסלות שופטים, כפי שכינה זאת היועץ המשפטי לממשלה בהנחיותיו בעניין זה, נקבעה בפסק דין ידיד מפי הנשיא אגרנט (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל); שם נקבע מבחן "האפשרות הממשית" להכרת-פנים לאחד מבעלי הדין, כמבחן לפסלות שופט.
בהמשך נחקק סעיף 77א לחוק בתי-המשפט, ויצר את המבחן הכללי לפסלות שופט בקובעו כי "שופט לא יישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". היקש דומה ניתן ליצור גם למקצועות אמון אחרים, כמו עיתונות. כלומר, עיתונאי או בעל תפקיד עיתונאי אמור להימנע בעצמו או בהוראת עורכיו ומנהליו מסיקור עניינים שיש חשש ממשי למשוא פנים מצדו בסיקורם.
בהקשר השיפוטי, חובה להזכיר כי הפסיקה הנרחבת צימצמה את קשת המקרים לחששות אובייקטיביים ממשיים ולא לכל קשר חולף, ארעי או אקראי. כך הורשו שופטים לדון בעניינים שבהם הופיעו לפניהם מתמחים לשעבר, סטודנטים שלימדו או עמיתים לעבודה. לא כל כפיפות ומרות בעברו של אדם פוסלת אותו שנים אחר-כך מלעסוק בעניין הקשור למעסיקו או למנהלו.
במכתב התגובה שלה לעורכי-הדין של אשכנזי כותבת אלטשטיין: "בנוגע לעצם סיקור הפרשה על-ידי הכתב הצבאי הבכיר של גלי-צה"ל, טל לב-רם: למען הסר ספק, סוגיה זו נבחנה, בשעתו, על-ידי הנהלת גלי-צה"ל. לאחר בחינת כל ההיבטים והמשמעויות הוחלט שלב-רם ימשיך בסיקור הפרשה משום שאין בהיסטוריה התעסוקתית שלו כדי לפגוע במקצועיות העיתונאית שלו וביכולתו לבצע את המשימה, תוך עמידה בכל קריטריון אתי ועיתונאי ללא דופי או משוא פנים".
ואמנם, ניכר כי במערכת המקצועית של גלי-צה"ל, שבה שירת לב-רם בעבר במגוון תפקידים עוד בטרם הצבתו ביחידת דובר צה"ל, מעריכים את יכולותיו המקצועיות וסומכים על יושרו העיתונאי. גם באשר להיסטוריה התעסוקתית שלו צריך להבהיר כי לב-רם שימש נציג דובר צה"ל בפיקוד דרום, ומבחינה פורמלית היה כפוף לדובר צה"ל כמפקד ישיר ולא לגלנט.
אמנם מעצם התפקיד אמור היה לב-רם לעבוד עם גלנט ולשכתו, אך ככל שלא התקיימו ביניהם יחסי קרבה מיוחדים החורגים מיחסי העבודה הנוגעים לתפקיד הנקודתי שמילא אז, נשאלת השאלה, האם יש בעצם מילוי תפקידו במחיצתו של האלוף כדי למנוע ממנו לדווח בעתיד על כל עניין הקשור גם בעקיפין לגלנט? החלת מבחן כזה תעמיד בקושי ממשי אנשים רבים במערכות עיתונאיות רבות, עד כדי כך שרבים מהם יהיו מנועים מלבצע כלל את תפקידם.
מהי, אם כן, היסטוריה תעסוקתית שלא תמנע מאדם מלעמוד בסטנדרטים המקצועיים המתחייבים מתפקידו העיתונאי, ומתי היא תמנע ממנו לסקר תחום מסוים או עניין מסוים? ומה קורה אם האדם הנדון אינו רק כתב המופקד על תחום סיקור אחד, אלא העורך הראשי של העיתון, כזה שנחשב מקורבו של ראש ממשלה אחד (ע"ע אמנון דנקנר ואהוד אולמרט), או כזה ששימש ראש מערך ההסברה של ראש ממשלה אחר (ע"ע ניר חפץ ובנימין נתניהו)?
דוגמאות כאלו, במיוחד בתחומים המדיניים-פוליטיים, לא חסרות. אנחנו מכירים דוברי צה"ל שהפכו להיות מפקדים בגלי-צה"ל ולהפך. אנחנו זוכרים עיתונאים שהפכו לדוברים ולמנהלי לשכות וחזרו לעסוק בתקשורת. לא זכור שמישהו יצא נגדם בטענות לסיקור לא הוגן של צה"ל.
כמו כל התרחשות במציאות שלנו – ודאי כשהיא קשורה למערכת הביטחון – גם הסוגיה הזאת מורכבת ומעלה קשיים מהותיים, מערכתיים ופרקטיים גם יחד. אולי כדאי לכל המעורבים בדבר, במסגרות משותפות או נפרדות, לגבש נוהל מניעות וניגודי עניינים ולפרסם בפומבי רשימות מניעות, כפי שנהוג אצל שופטים ועובדי ציבור אחרים, כדי שלפחות יימסר גילוי נאות על העניין האישי שיש לעיתונאים בנושאי הסיקור שלהם. כך תשתפר יכולת הציבור להחליט במי מהעיתונאים הוא נותן אמון.