השעייתה של כתבת חדשות 10, סיון כהן, בשל פרסום הסיפור על אודות ילדה שנחטפה כביכול בדיסני-וורלד, עניין שהתגלה לבסוף כברווז עיתונאי השאוב מאגדה אורבנית ותיקה, הובילה לפולמוס נרחב באשר לאופן ולהיקף הבדיקות הנעשות על-ידי עיתונאים לפני פרסום ידיעות. כהן, כך נטען בפרסומים שונים, אמנם שוחחה עם אדם שטען שהוא אחד ההורים של הילדה "החטופה", אך לא הועברו לידיה מסמכים, תמונות או ראיות התומכות בסיפור מלבד עדותו של אותו אב, אמיתי או בדוי.

כתבת חדשות ערוץ 10 סיון כהן מדווחת על חטיפה שלא היתה (צילום מסך)

בחיפוש אחרי סטנדרטים מקצועיים מחייבים בעבודה עיתונאית אחראית, כדאי לעיין שוב בפסק דינו של בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. שם, אגב הדיון בהגנת תום הלב והחובה המוסרית או החברתית לפרסם דבר שיש בו עניין ציבורי משמעותי, שירטט בית-המשפט גם את קווי המתאר המגדירים לטעמו עיתונות אחראית.

בית-המשפט סבר כי ביטוי לסטנדרטים מקצועיים אחראיים מגולם בנקיטת אמצעים סבירים לאימות העובדות והסתמכות על מקורות מהימנים. קיומם של מרכיבים אלו משפיע גם על קביעות הנוגעות להענקת הגנות מתאימות לכלי התקשורת ולעיתונאים המעורבים בנוגע לפרסומים (כמו הגנת "אמת לשעתה" למשל). הגנות אלו אינן נמצאות רק במישור היחסים שבין המפרסם לנשואי הפרסום, אלא גם במישור הצרכני שבין כלי התקשורת לקהל קוראיו וכלל הציבור.

אם נקבע כי חובת הפרסום המוסרית או החברתית קיימת בקשר לפרסומים שהם תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, הרי שניתן להסיק מכך שיש חובה שלא לפרסם ידיעות שאינן עומדות בסטנדרט הזה, בשל פוטנציאל הנזק הציבורי שלהן והשפעתן השלילית על תדמיתו, אמינותו והמוניטין של כלי התקשורת המפרסם.

גם בית-המשפט העליון בפרשת דיין סבר כי אם מדובר בפרסום פזיז, בלתי מבוסס ומוּטה, ניתן לטעון כי לציבור אין "עניין" לגיטימי בפרסום מעין זה. בית-המשפט העליון הפנה גם למה שכינה "אבן יסוד של העבודה העיתונאית", כאמור בסעיף 2 לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, שם נקבע: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".

בהמשך פסק הדין ניסו שופטי העליון להציב קווים מנחים גם לאפיון האחריות הנדרשת במישור הפרקטי. כך למשל קבעו השופטים כי יש לבחון אם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים. לדעת העליון, פרסום שהתבסס על מקורות שבעיני עיתונאי סביר בנקודת הזמן הרלבנטית היו נתפסים כבלתי מהימנים לא יעמוד, ככלל, בסטנדרט של "עיתונות אחראית". העליון הוסיף וקבע כי ככל שמדובר במקורות רבים יותר ובלתי תלויים זה במשנהו, תגבר אמינות המצג העולה מהם.

עוד נקבע שם כי יש להתייחס גם לתהליך של אימות העובדות הנוגעות לידיעה קודם למועד הפרסום. שופטי העליון גרסו כי יש לבחון אם המערכת נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום. גם בהקשר זה הסתמכו השופטים על הקריטריונים שנקבעו בתקנון האתיקה (סעיף 5), שם נקבע כי "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין".

כעת, לאחר שהפרשה כבר מאחורינו, חשוב שכלי תקשורת בישראל יאמצו מנגנוני איזון, בדיקה ובקרה, כדי למנוע ככל שניתן הישנות מקרים מביכים כאלה. בין אם הכתבת סיון כהן אשמה במחדל העיתונאי הזה יותר או פחות, ברור כי היא אינה האשמה היחידה. שרשרת הפיקוד של שידורי החדשות כוללת חוליות נוספות שבדיקות מתאימות מצדן היו אמורות לגלות את התקלה לפני שידורה.

לפעמים נהלים ורשימות תיוג עשויים לסייע בעמידה ובשמירה על סטנדרטים מקצועיים מהותיים. לא רק במקצוע העיתונות הופנם הלקח הזה. בשנת 2009 הנפיק משרד הבריאות נוהל שחייב כל מוסד רפואי שבו מתבצעים ניתוחים להתקין נהלים פנימיים הנוגעים לאימות נתונים ומידע בקשר למטופלים לפני כניסתם לניתוח.

ההליך המבוצע על-ידי אנשי הצוות הרפואי המעורבים בניתוח, ובהם המנתח, המרדים ואחיות חדר הניתוח, בא לוודא את זהות החולה, סוג הניתוח והאיבר המנותח, ויורד עד לפרטים כמו מיקומו של האיבר בגוף (באיזה צד הוא ממוקם) ולחומרים ולתרופות שהחולה רגיש להם, כמו גם לציוד הספציפי הנדרש לביצוע הניתוח.

הנהלים הללו נקבעו לאחר שורה ארוכה של מקרי מוות מיותרים בשל טעויות רפואיות שנבעו מאי-הצלבת נתונים ואימותם. הטלת חובה על כלי תקשורת לקבוע נהלים פנימיים דומים על-ידי גופים מפקחים כמו הרשות השנייה היא אולי צעד מתבקש לנוכח הירידה ברמת ההתנהלות המקצועית בעיתונות בשנים האחרונות.