שאול מופז הוא ככל הנראה הישראלי המושמץ ביותר בשבוע החולף. הוא לא צריך לדאוג – בשבוע הבא יתפוס מישהו אחר את העמדה הנחשקת הזו, אבל השבוע היא היתה כולה שלו. בצדק, אגב. אם פואד, אבי אבות הקומבינות הפוליטיות, מתלונן במרירות שמופז מוציא שם רע לפוליטיקאים, נראה שנפל דבר בכנסת ישראל.
לא רק חברי-הכנסת נהנו השבוע לחבוט במופז (כמה פעמים מזדמן לחברי-כנסת לחבוט במישהו, להרגיש צודקים ואפילו להיות צודקים?). גם העיתונאים התחרו ביניהם מי יצליח למרוח את הביצה הכי גדולה על פניו של מופז, ואחר-כך גם על אלו של נתניהו. על השער של "מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" היום (11.5.12) מתוחה בשחור הכותרת "שאוליזם" ומופז מאויר עליה כשהוא מחווה בידו כלפי עינו בתנועה שמשמעותה "הבטחתי, אבל זה היה בכאילו". בתוך המוסף, כצפוי, כל העיתונאים מתנפלים על מופז. כל העיתונאים, חוץ מחנוך דאום. מצד שני, דאום הוא לא עיתונאי, הוא שופר, ואם תביטו ממש מקרוב תראו את נתניהו תוקע בו.
הפניות על שער "ידיעות אחרונות", היום
הביקורת (הכמעט) גורפת של "ידיעות אחרונות" אינה מיוחדת רק לעיתון שהיה פעם העיתון הגדול במדינה. בהתנהגותו הפך מופז למטרה קלה, לדוגמה לכל מה שמקולקל, לכל מה שמדיף ריח עז של סירחון, של חוסר יושר, של העדר עמוד שדרה מסוג כלשהו. נחמה דואק, שריאיינה את מופז ל"מוסף לשבת", אמרה לו שהחברים שלו בסיעה כועסים עליו על שלא שיתף אותם בתהליך. תשובתו מקפלת בתוכה את כל תפיסת עולמו: "זה יעבור להם", ענה.
תפקידה של העיתונות, ובוודאי העיתונות הגדולה, החזקה, היציבה והמשפיעה נוסח "ידיעות אחרונות", הוא לתקוף, אפילו להתנפל על המעשה הצבוע של מופז, שבמו ידיו מטנף ערכים חברתיים בסיסיים, ועושה זאת בצורה כל-כך מגושמת, כל-כך שקופה, כל-כך דוחה. אחרי הכל, אי-אפשר לצפות מ"ישראל היום", ה"פרבדה" הכי מגוחכת שידעה ישראל, שהדפיס ביום רביעי על שערו את הכותרת "אחדות והזדמנות", לשמש המצפן העיתונאי של החברה הישראלית, הלא כן?
ואז קראתי ב"7 ימים" את הטור של יאיר לפיד. כבר בינואר 2012 הודיע לפיד שהוא נכנס לפוליטיקה. הוא התפטר מתפקידו כמגיש "אולפן שישי" בחדשות ערוץ 2 והחל בפעילות פוליטית קדחתנית. נכון, הפעילות הקדחתנית התבטאה בעיקר בעדכון דף הפייסבוק שלו, הנפקת מיזמים אינטרנטיים בנוסח "טוב, ביי", ובאחרונה גם נאומים שהוא מקריא מטלפרומפטר סטייל נשיא ארה"ב, תוך שהוא מנופף בידו בסמכותיות מעושה.
ועדיין, לפיד הפך בשבועות האחרונים לפוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו – אם לא היה כזה עוד קודם לכן. אתמול ראיתי בטלוויזיה שאמר (ואני מצטט מהזיכרון) שלאחר חזרתה של קדימה לחיק הקואליציה, מפלגת יש-עתיד שהקים היא מפלגת המרכז הגדולה ביותר במפה הפוליטית.
בטורו היום ב"7 ימים" מספר לפיד על נסיעתו לאטלנטה, שם נאם בוועידה השנתית של הרבנים הקונסרבטיביים באמריקה. מדוע נסע? "חשבתי שמישהו צריך לנסות ולתקן את הנזק שנגרם ליחסים שלנו עם למעלה ממיליון יהודים טובים. אני מודע לכך שלא ידעתם שאתם מסוכסכים איתם, אבל מתחת לאפכם ממשלת ישראל עושה ככל יכולתה כדי להבהיר להם שהם לא באמת יהודים בעיניה. זה חסר אחריות, זה מעליב נורא, וזה נעשה משיקולים קואליציוניים רעים".
תמיד חיבבתי את כתיבתו של לפיד. אני אומר "חיבבתי" כי קשה להפגין אהבה כלפי כתיבה שניכר בה שהיא מתאמצת להיות בלתי מתאמצת. אבל בתוך הז'אנר של כתיבה מתאמצת בלתי מתאמצת, לפיד בהחלט עושה את העבודה.
העניין הוא שמרגע שלפיד הפך לפוליטיקאי במשרה מלאה, עצם הופעת הטור שלו בעמודים הראשונים של "7 ימים" (ולעתים, כמו השבוע, זוכה להפניה מהשער של המגזין) היא לא פחות מאשר חרפה עיתונאית ממדרגה ראשונה.
"ידיעות אחרונות" טובל ושרץ בידו, והשרץ הוא לפיד והטור שלו. לפיד משתמש ללא הפסקה בטור שלו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. זה בכלל לא משנה אם אני, כקורא, מסכים עם הניתוח של לפיד באשר ליחסה של ממשלת ישראל כלפי היהודים האמריקאים או חולק עליו. מה שמשנה הוא ש"ידיעות אחרונות" מגיש לקוראיו מדי שבוע תעמולה פוליטית בוטה שלעתים מסתפקת בהאדרת דמותו של "המנהיג האהוב", השנון, המגניב, הצודק תמיד, ולעתים, כמו השבוע, דוחפת ניתוחים פוליטיים חד-צדדיים לגרונם של קוראי העיתון. אם לא די בזה, "ידיעות אחרונות" משלם לכותב סכומי כסף אדירים כדי שיואיל בטובו להמשיך לטנף את שמו של העיתון, והכל כיוון שיש הטוענים שיאיר לפיד מוכר עיתונים.
עמדתו של לפיד ראויה, אך ראוי עוד יותר שלצדה תתפרסם עמדה הפוכה. הרי אין מדובר ב"טור אישי", מדובר בטור פוליטי מובהק. שם בדיוק טמון ההבדל בין "ידיעות אחרונות" לחדשות ערוץ 2. אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, הבהיר ללפיד שהוא אינו יכול להחזיק את המקל משני קצותיו ודחק אותו החוצה מהמסך. אורי אורבך עזב את "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל ברגע שנודע שהוא מתמודד מטעם סיעת הבית-היהודי לכנסת, אבל עורכי "ידיעות אחרונות" ממשיכים לארח את הפוליטיקאי לפיד תוך שהם נותנים לו את הבמה הכי יוקרתית שהם יודעים להציע.
מה שמחזיר אותי למופז. עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" אינם יכולים לטעון שמופז מלכלך את הפוליטיקה, שהוא פוליטיקאי נכלולי המונע מאינטרסים של הישרדות, כי הם עצמם עובדים בגוף תקשורת שלוקה באותן התנהלויות ממש: גוף תקשורת שמלכלך את מוסד העיתונות, גוף תקשורת נכלולי שמונע מאינטרסים של הישרדות ובשמה הוא רומס ברגל גסה כל עיקרון של גישה שווה לאמצעי התקשורת.
קוראי "ידיעות אחרונות" קוראים כתבות וטורים המדברים גבוהה-גבוהה על מוסר, על אמינות, על יושרה, ואז מדפדפים כמה עמודים ומגיעים לטורו של יאיר לפיד. איזו בדיחה.