"רוב מה שאני עושה היום זה להעביר ארגון שקיים כמעט 100 שנים ומתעסק בטכנולוגיה מאוד פשוטה וברורה של הפצת אינפורמציה על גבי נייר מודפס, להעביר אותו לעידן של טכנולוגיה אחרת שבה האינפורמציה הזו נקראת מעל מסכים בכל מיני גדלים ומתעדכנת כל הזמן", כך אמר אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", בכנס שנערך לפני כשבועיים במכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל-אביב.
בן הציג נתונים על ירידה דרסטית במספר הקוראים של עיתוני הדפוס בעולם, והצביע על כמה נקודות שמאפשרות להעריך כי ימיו של הדפוס בכל זאת לא תמו. "הפעילות שאנשים עושים הכי הרבה זה לשמוע סיפורים", הסביר. "זה מתחיל כשאתה תינוק, ואחר-כך קוראים לזה חדשות ותיאטרון וטלוויזיה וקולנוע. הדור הצעיר לא הפסיק לשמוע סיפורים, הוא רק רוצה לשמוע אותם מסופרים בצורה אחרת, וזה המפתח לעתיד של כל הדבר הזה".
לדברי עורך "הארץ", ההבדל הבולט בין העיתונות הדיגיטלית למודפסת ולמשודרת הוא במאפיינים ההידודיים שלה. הטוקבקים מחד והיכולת למדוד באופן מדויק את העניין שהתוכן מעורר בקרב הקהל מאידך מבדילים את העיתונות המקוונת מכל יתר כלי התקשורת ומסייעים לעיתונאי לדעת במה מתעניין הקהל. "לא יעזור שום דבר", אמר בן, "זה המפתח לעיתונות הדיגיטלית – הדיאלוג. ומה שלא עובד, מה שאנשים לא רוצים לקרוא, בסופו של דבר לא ישרוד. גם אם אתה חושב שזה נורא חשוב. נורא חשוב? תדע לספר את זה בצורה שאנשים ירצו לקרוא".
בהקשר זה ציין בן את הפופולריות הגבוהה של תוכניות הסאטירה האקטואליות בארה"ב, בהנחיית ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. לדבריו, מהצלחת התוכניות הללו ניתן להסיק כי הצורה חשובה יותר מהתוכן.
"השבוע היתה לנו ידיעה של עשר מלים ודקה בווידיאו, פליטת פה בערוץ 2 של גלית גוטמן, ו-100 אלף קוראים חדשים נכנסו לאתר 'הארץ'"
"הצעיר שבא לראות את ה'דיילי שואו', הוא רוצה להתעניין במה שקרה באותו היום", אמר בן, "אבל הוא רוצה שיספרו לו את זה בתור דאחקה יותר מאשר לראות מגיש בסגנון חיים יבין או יונית לוי יושבים ובפרצוף חמור סבר מקריאים לו את החדשות. זה אומר שאם אתה רוצה להתקדם, להתפתח ולפרוח, הפוטנציאל קיים. אנשים רוצים לשמוע סיפורים, אבל אל תספר להם אותם כמו שסיפרת להורים שלהם, כי הם לא יהיו איתך".
בן הזכיר את "שלושת המ"מים" שניסח עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר דב יודקובסקי – מין, מזון וממון – וטען כי הצדק היה עימו. "כשאתה מתחיל לאסוף מספרי טראפיק אתה מגלה שיודקובסקי ידע מה הוא מדבר. השבוע היתה לנו ידיעה של עשר מלים ודקה בווידיאו, פליטת פה בערוץ 2 של גלית גוטמן ויואב לימור [גוטמן אמרה כי תלבושתה של המבזקנית מזכירה לה מועדון סאדו-מאזו]. בשנייה שהוצאנו את זה בפייסבוק, מחוג הטראפיק עלה בשיפוע יותר משל הכטב"מ הכי משוכלל פה, ו-100 אלף קוראים חדשים שלא קוראים אתר 'הארץ' נכנסו לאתר 'הארץ'. עכשיו עזבו את השאלה אם זה דבר שהיה ראוי להתפרסם בפרינט מבחינת כבודו של הפרינט. אי-אפשר היה גם לפרסם את זה בפרינט טכנית, כי בפרינט אי-אפשר לשים וידיאו".
בן הוסיף כי "האתגר שלנו, בעולמות העיתונות היותר רצינית, הוא איך בכל זאת לא לוותר על הידיעה המדינית, ולהבליט אותה, ולדעת לספר גם אותה בצורה שירצו לקרוא".
אלוף בן, עורך "הארץ" (צילום: "העין השביעית")
עורך "הארץ" התייחס גם לשינויים שעבר אתר "הארץ" בשנה האחרונה, עם הקמת חומת תשלום והצעת מנויים דיגיטליים למעוניינים לקרוא את כל תכניו. "זה עדיין לא מקור הכנסה בשבילנו כמו הפרינט ויעבור עוד זמן רב עד שזה יקרה", אמר בן, אך ציין כי באופן עקרוני המודל עובד. לדבריו, "דבר אחד שקיבלנו מזה הוא התשובה לשאלה מהו מותג 'הארץ', האם הוא יכול להגיע לצעירים? הקבוצה הכי גדולה שקוראת אותנו באתר ועושה עלינו מנוי באתר זה אנשים בני 25–34. זו קבוצת גיל שלמעט חריגים בודדים של מכורי חדשות, לא עושה מנוי לעיתון יומי בפרינט, גם אם תשלם להם".
כיום, הוסיף בן, גם בעיתונות, כמו בתחומים אחרים שהתפתחו טכנולוגית, ניכר כי העיצוב טרם הדביק את קצב הפיתוח הטכנולוגי. לדבריו, "אתרי החדשות ברובם, בעיקר אתרים של עיתונים כמו ynet או 'וואלה', שהאנשים שעושים אותם הם אנשים שעבדו בעיתונות הפרינט, הם בעצם עיתון מודפס על מסך". בן ציין כי הידיעות באתרים הללו מחזיקות בדרך כלל 300–500 מלה, הרגל שנשאב מעולם הדפוס, שם המידות הללו תואמות את מגבלות העיצוב של עמוד העיתון המודפס.
"אין שום סיבה בדיגיטל לכתוב 300–500 מלה, משום שאין לך מגבלת מקום. אתה יכול לקחת את כל ynet, להעביר אותו לתוכנה שעושה עימוד בדפוס ולהוציא אותו בצורת עיתון, ותצטרך לעשות מעט מאוד שינויים"
"אין שום סיבה בדיגיטל לכתוב 300–500 מלה, משום שאין לך מגבלת מקום", אמר והוסיף כי ניתן לפרסם טקסטים בני 10,000 מלה או שורה אחת באותה המידה. "אתה יכול לקחת את כל ynet, להעביר אותו לתוכנה שעושה עימוד בדפוס ולהוציא אותו בצורת עיתון, ותצטרך לעשות מעט מאוד שינויים". להערכתו, ייקח עוד זמן עד שהעיצוב ידביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית.
במקביל, אמר בן, לפנינו תקופה ממושכת שבה הדפוס לא ייעלם. בן השווה את הדפוס לטכנולוגיות עם תקופת גסיסה ארוכה, המתאימות את עצמן למצבים משתנים, כגון אופניים, שעדיין משמשים כלי רכב ואף זוכים בשנים האחרונות לעדנה, או רדיו, ששינה את מוקד פעילותו ועדיין זוכה לשיעורי האזנה גבוהים בשעות מסוימות. לדברי בן, הדפוס דומה לטכנולוגיות אלה יותר מאשר לטכנולוגיות שנעלמו בקצב מהיר יחסית (כגון צילום בפילם, טלפון קווי או מכונות הכתיבה) והוחלפו כמעט לחלוטין על-ידי טכנולוגיות חדשות.
באופן ממוקד אמר בן כי לחוויית הקריאה בדפוס יש יתרונות על פני הקריאה בדיגיטל דווקא משום שהוא אינו מאפשר להתעדכן ולעדכן אחרים תוך כדי קריאה. בן כינה זאת "Digital Down-Time", כלומר זמן שבו מניחים בצד את המכשיר הדיגיטלי שבאמצעותו שומרים על קשר עם העולם החיצון, ומתמקדים בפעולת הקריאה בלבד. לראיה הציג את ההצלחה היחסית של עיתוני סוף-השבוע, שנותנים "מפלט", כהגדרתו, מהחוויה המקוונת.