בעיקרון, אחד הסודות הגדולים של הצנזורה הוא העובדה שיש צנזורה. לכן אפשר לאסור על עיתון להותיר סימנים לפעולתה של הצנזורה. זה היה המקור למשחק הטעון עם הצנזורה של "העולם הזה" - אחד העיתונים הבודדים שלא הצטרף לוועדת העורכים, כלומר קיבל את מוסד הצנזורה כמו שעיתון אמור לקבל אותו, כאילוץ חיצוני המפריע לדחף העיתונאי הבסיסי. כחלק מהמאבק שלו בצנזורה, העיתון הקפיד דווקא לפרסם את סימני המחיקה. במקרה אחד הוא אף פירסם כתבה שלמה בת שני עמודים שממנה נותרה רק הכותרת. במחשבה לאחור, נראה שהאפקט של פרסום כזה לא בהכרח קטן יותר מפרסום הכתבה עצמה.
על הרקע הזה כדאי לבחון את הכתבה שפירסם "ידיעות אחרונות" לפני כמה ימים על מינוי מפקד חדש לשייטת 13. בעמוד הראשון היתה הפניה לידיעה, עם צילום יפה של מפקד השייטת, אך קצת חריג מבחינה עיתונאית: לבוש מדים, מחזיק סנפירים, מתבונן אל הים - ומצולם מגבו. במלים אחרות: גילוי מוחצן של מעשה צנזורה. כמובן, במקרה הזה הגילוי של עובדת הצנזורה לא נחשב כלל להתגרות בה. זה היה, יותר נכון, צילום המביים צנזורה, צילום שנעשה בשיתוף פעולה עם עובדת הצנזורה.
כיצד מה שהיה פעם מעשה מתגרה של חשיפת הצנזורה הפך למעשה של שיתוף פעולה איתה? תשובה אולי נמצאת בסיסמה ש"ידיעות אחרונות" מאמץ, מי זוכר כבר ממתי - "העיתון של המדינה". כדאי לזכור כמה מוזר יהיה הביטוי הזה בכל שפה אחרת: במקרה הטוב הוא יתאר בטאון רשמי משמים ובמקרה הגרוע ערוץ פרופגנדה. The Newspaper of the State בוודאי לא תהיה סיסמת פרסום מוצלחת באנגלית.
אולי את העקימות הלשונית הזאת יש לקבל כפשוטה. צילום מפקד השייטת מראה רגע שבו העיתון הוא במובן מסוים באמת "של המדינה". החלק הברור יותר ביחס הזה הוא שיתוף הפעולה של העיתון עם מוסד של המדינה, הצנזורה. עיתונים כמובן חייבים לשתף פעולה עם הצנזורה, אבל הם לא אמורים לאהוב את זה. הצילום של מפקד השייטת הוא ביטוי של הזדהות מופרזת עם הצנזורה. ההסתרה שכופה הצנזורה הופכת לשפה העיתונאית של "ידיעות אחרונות", הלא היא שפת הסוד, אותה שפה שאנחנו מכירים מכותרות חגיגיות על "פיצוץ מסתורי" במדינה עוינת.
אבל החיבה של העיתון לשפת הסוד מובילה למובן נוסף, חמקמק יותר, של הסיסמה "העיתון של המדינה". מדוע דיווחים סודיים על סודות מספקים את קורא העיתון, שאמור לכאורה לצפות ממנו לסיקור מלא ושקוף ככל האפשר של המציאות? תשובה אפשרית היא שהחזקה של סוד של המדינה היא גם צורה של נאמנות למדינה, כפי שמבטא המונח הצבאי "שותף סוד". הקורא שנתקל בכותרת על "פיצוץ מסתורי" או בתמונת מפקד שייטת מסתורי יודע מיד "זה שלנו", כלומר שלי ושל המדינה. "אנחנו יודעים".
כדאי לשאול בהקשר הזה איזה מידע קיבל קורא הכתבה על מפקד השייטת? הוא יודע שג' החליף את ר' בתפקיד – זה באמת כלום. הוא מגלה עוד כמה דברים: ג' השתתף בכמה פעולות נועזות, שכבר סוקרו בהרחבה בעיתון, אבל תמיד שווה לנצל הזדמנות להזכיר אותן שוב. כאן לכאורה כבר יש קצת מידע. אבל אם מניחים שגם ר' בוודאי השתתף בכמה פעולות נועזות, שסוקרו או לא סוקרו בעיתון, ערכו של המידע הזה מצטמצם לאזכור טקסי של גאווה צבאית. מה שמקבל הקורא מהכתבה הוא בעיקר הידיעה שיש כאן סוד, ותמונה שמאפשרת מגע עם הסוד.
זה המובן המלא של הסיסמה "העיתון של המדינה": קשר שעובר בין הצנזורה לעיתון לקורא.
סוד ונאמנות
הדוגמא הבולטת ביותר לתפקידו של הסוד המשותף כצורה של נאמנות היא מוסד "העמימות הגרעינית". את ההתעקשות של המדינה שלא לגלות אם יש או אין לה נשק גרעיני מבינים בדרך כלל בהקשר של יחסי חוץ, כדרך להחזיק איום לא מפורש. אבל במבט נוסף מתברר שיש לה גם אפקט ביחסי פנים. כפי שמציין יצחק לאור, במשך כמעט 60 שנה של פיתוח גרעיני בישראל, הדיון בשאלת הגרעין דווקא הצטמצם משמעותית. שנה לפני שהחל לפעול הכור הגרעיני, 60 אנשי רוח חתמו על עצומה למניעת נשק גרעיני במזרח התיכון, בטענה כי "אם יימצא נשק גרעיני בידי אחד הצדדים היריבים באזור, ירכשנו גם הצד האחר". הדבר המוזר הוא שכיום, כאשר השאלה ממשית הרבה יותר, והטיעון עצמו מתחיל להתממש, הדיון כבר אינו קיים.
קריית המחקר הגרעיני בדימונה, שנות ה-60 (צילום: פלאש90)
אולי ההסבר למוזרות הזאת הוא התפקיד של הסוד כצורה של נאמנות למדינה: 60 שנה של עמימות גרעינית הצליחו לחסל את השאלה אם ראוי שישראל תחזיק נשק גרעיני. אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו מכיוון שזה סוד.
הדבר המעניין הוא שגם חוקי המדינה בנוגע לסודות כבר מכירים במובלע בתפקיד הזה של הסוד. המיוחד בחקיקה הישראלית – שעיתון "העולם הזה" נאבק בה כמעט לבדו – הוא שמושא החוק אינו רק מי שאמור לשמור על הסוד (כמו ענת קם) אלא גם מי שמחזיק בסוד (כמו אורי בלאו).
"מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים". אני לא משפטן, אבל בקריאה ראשונית של הסעיף הזה, נראה לי שהוא חוק מיוחד מאוד, מכיוון שהוא הופך כל אדם במדינה לפושע: למשל, אדם שבעקבות קריאה בעיתונים, הסיק שלישראל יש נשק גרעיני, והוא מחזיק במסקנה זו בראשו, ואף מספר עליה לבנו, שהופך מיד גם הוא לפושע (חשוב לציין, כי אין זה משנה לעניין החוק אם הידיעה היא נכונה או לא נכונה. ראו לעניין זה את מאמרו של מיכאל ספרד "הסוד וסודו").
כמובן, אין מה לדאוג, אף אחד לא הולך לתבוע אותנו. אפילו החוק עצמו מכיר בכך: "תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה על פי סעיף קטן (ג) שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה". יש לנו איפוא הגנה טובה: קראנו על הסוד בעיתון. מדינה רחומה: חנה את כולנו.