כור המצרף
28 שנה ישב נלסון מנדלה בבתי-הכלא רובן-איילנד, ויקטור-פרסטר ופולסמור לפני ששוחרר והובא היישר אל שולחן דיונים על הנהגתה של דרום-אפריקה החדשה, ב-1990. תשע שנים כילה בכלא ג'ומו קניאטה, מנהיג מחתרת המאו-מאו, שדרשה מן הבריטים עצמאות. ראצ'פ טייפ ארדואן ריצה ארבעה מעשרה חודשי מאסר שנגזרו עליו על שהקריא בעצרת המונים שירה שתכניה אסורים על-פי החוקה. פעיל בית"ר היהודי-פולני מנחם בגין נאסר על-ידי המשטרה החשאית הסובייטית ונשלח לגולאג שבו הועבד בפרך במשך שנה תמימה, עוד לפני שעלה ארצה וירד למחתרת והפך למבוקש כמנהיג האצ"ל. ליצחק שמיר יש ביוגרפיה ססגונית, הכוללת הגליה לאריתריאה כאחד ממפקדי לח"י. גדול הדיסידנטים אנטולי-נתן שרנסקי ישב בכלא הסובייטי במשך תשע שנים. אביגדור ליברמן מציין 17 שנה של עינוי דין על-ידי מערכת המשפט בישראל.
חיי כלא מעצבים לפעמים מנהיג פוליטי, שמקריב את חירותו למען הכלל, עומד בייסורי המעצר, החקירה, המשפט והעונש. אבל אין להתבלבל בין אדם הנחוש להסתכן למען רעיונות חברתיים שהוא מאמין בהם לבין סדרת מפגשים עם מערכת אכיפת החוק בחשד לעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, עבירות שנועדו לגונן הציבור מפני מנהיגיו.
בעבירות שכאלה בית-הסוהר אינו משפר את מעמדו של הטוען למנהיגות. תשאלו את אריה דרעי. גם גילויי ההזדהות הקולניים של קהלו וחגיגות "הוא זכאי!" וגם ימי חשבון הנפש הנוקב שדרעי ערך, לדבריו, בתקופת הכלא ואחריה לא סייעו לו בבנייתו כמנהיג לאומי. כן, והיו לנו גם ראשי ממשלה שנחקרו: אריאל שרון נחקר כראש ממשלה מכהן בפרשת חברות הקש שמימנו את הפריימריז שלו, ובנו עמרי ריצה ארבעה משבעה חודשי מאסר שנגזרו עליו בפרשה. עמרי וגלעד שרון נחקרו גם בפרשת האי היווני. אהוד אולמרט יוצא בעור שיניו מהליכים משפטיים שונים עוד מאז היותו גזבר הליכוד בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בבחירות 1988.
אריה דרעי (מימין) ואביגדור ליברמן, כנסת ישראל, 29.7.13 (צילום: מרים אלסטר)
בראיון לגידי וייץ ב"הארץ" (אפריל 2007) אמר מי שהיה ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, עם פרישתו: "הקרב בין רשויות החוק לבין המושחתים הוכרע מזמן – ולטובת המושחתים. זה לא כוחות", קובע מזרחי. "קח את תיק קצב, תסתכל איזה מנגנונים הפעילו שם. קח את תיק רמון, שהוא כולה נשיקה אחת, תראה איזה מנגנון כביר ומסע הפעילו מול מערכת האכיפה, מול המתלוננת. מין מגרסה ענקית של כוחות. באים ואומרים, 'שוויון בפני החוק'. איזה שוויון בפני החוק? צריך דווקא להחמיר עם אנשי ציבור בגלל היכולות שיש להם בעשורים האחרונים".
כשמדברים על עינוי הדין שעבר אביגדור ליברמן ועל היחלצותו מסדרה של חקירות כעל מקרה פרטי, מתעלמים מן הבעיה האמיתית: חולשת גורמי החקירה הציבוריים אל מול עוצמת הפוליטיקאים הבכירים ומול מקצוענות עורכי-הדין הנשכרים להגן עליהם עם זימונם לחקירה. אחד הלקחים המהדהדים מפרשות ליברמן הוא כי ניתן היום להתמודד בהצלחה עם מערכות אכיפת החוק ולצאת מהן עם כתב זיכוי להמשך הדרך. השאלה הראויה להישאל כאן היא מה תפקידה של התקשורת בהקשר זה. האם עליה להתפעל מעצם הזיכוי הדרמטי, או לנקוט עמדה עצמאית בנוגע אליו.
50 גוונים של קאמבק
בלתי אפשרי להכריע בשאלה אם גיבורי תקשורת קמים ונופלים כי הציבור זקוק לגיבורים, או שהתקשורת עצמה זקוקה להם. כך או כך, התקשורת זקוקה למהפכים כדי לרענן תכופות את היכל גיבוריה. מהפך, לא חשוב באיזה כיוון, הוא דרמה במיטבה, בהיותו מפיל גיבורים וממליך אחרים תחתיהם. החלטת בית-המשפט ביום רביעי היא בהחלט מהפך.
"ליברמן עבר מהפך מרשים", כתב אתמול שלום ירושלמי ב"מעריב", "עד שלשום [יום רביעי, 6.11.13] בשעה 09:12 בבוקר הוא עמד על סף סיום חייו הפוליטיים והציבוריים, והיום הוא מתחיל אותם מחדש".
שער "ידיעות אחרונות" ביום שאחרי זיכויו של אביגדור ליברמן בפרשת השגריר, 7.11.13
מי שמיטיב להפיק מן הדרמה הד מקסימלי הוא "ידיעות אחרונות". תצלום חיוך ההקלה של ליברמן בעמודו הראשון מחוזק בכותרת "הזיכוי והמכה". הכותרות הבאות בעמודים 2–3 הן "אם יש גן עדן", "הכשל הגדול", "תקועים באיילון", ו"כולנו אשמים"; בעמ' 4 "זכאי, פה אחד"; בעמ' 6 "הכל גן עדן", בעמ' 8 "יום הדין של הפרקליטות", בעמ' 10 "חוזר כמנצח". בעמ' 12 "בומרנג".
ככלל, עולה הרושם כי במקביל לציר ההלם שפסק הדין חולל ולכעס והתסכול התקשורתי כלפי הפרקליטות שניגפה לכל אורך הדרך, עולה נימה מפויסת כלפי המנצח, אביגדור ליברמן האיש. ליברמן, שזכה להיכנס ל"ארץ נהדרת", פנתיאון הפריים-טיים, כבריון השכונתי של המערכת הפוליטית המקומית והדיפלומטיה העולמית, הופך בכמה דקות של הקראת פסק דין מטהר לקורבן מערכת אכיפת החוק.
את פסק הדין שזיכה את ליברמן ראוי לכבד ואפשר למצוא בו היגיון, אבל התקשורת אינה בית-המשפט והיה עליה לספק לציבור תשובות גם במקרים שהשופטים יתקשו לפסוק בהם. ואם אין בידיה תשובות, על התקשורת לחזור על השאלות ולהעלות ספקות שלא יתפוגגו עד שיזכו לתשובות ראויות.
ליברמן הפוליטיקאי הותיר אחריו שובל סימני שאלה וחשבונות ציבוריים פתוחים, שהיו מושא לחקירה בשלושה תיקים שונים לאורך התקופה. הראשון בהם בסוף שנות ה-90, בחקירה סמויה של היחידה לחקירות בינלאומיות בחשד לקשרים עסקיים שלו ושל אחרים עם גורמי פשע רוסיים. החקירה, שלוותה בהאזנות סתר, נחשפה והפכה להיות "אני מאשים" של ליברמן נגד ראש היחידה ניצב משה מזרחי. בהמשך באה החקירה העיקרית בפרשת חברות הקש ולבסוף תיק מינוי השגריר בבלארוס.
ליברמן הגן על עצמו בטובי עורכי-הדין ומליצי היושר, וחרף ליקויי המערכת ועינוי הדין, הוא אינו קורבן. האמפתיה התקשורתית כלפי ליברמן האיש אינה מצדיקה סלחנות כלפי ליברמן המנהיג. הוא חייב הסבר לציבור על התנהלותו, על קשריו, על הכנסותיו הנכבדות.
המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", 8.11.13
בטורו אתמול ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" מביא נחום ברנע אנקדוטה: "שאלתי פעם את שלמה לורינץ המנוח, איש אגודת-ישראל, איך קרה שבמהלך הקריירה הארוכה שלו בכנסת, במשרה מלאה, הפך מבחור ישיבה עני למולטי-מיליונר. לורינץ, איש נבון ביותר, לא חיפש תירוצים. 'זה דורש אותו סוג של כישרון', אמר וחייך". סיפור נחמד, אבל מה הוא אומר, שככה זה?
המהפך החד שבו ממקמים פרשנים את עצמם מחדש, לנוכח הפסיקה שחותמת את ימי הניחושים וההימורים, מטריד. ההסתגלות המהירה והעצמת הזיכוי יסייעו לליברמן בדרכו לקומה העליונה בהיררכיה הממלכתית, גם אם אין זו הכוונה. כפי שמערכת המשפט אינה ממהרת להפיק לקחים מהתנהלותה הכושלת, כך התקשורת מעכלת את ההתפתחות האחרונה במושגיה השטחיים: מי ניצח, מי הפסיד, מי ישתלט ומי יובס, וכמובן מי ייצא בקרוב למסע נקם נגד כל אלה שעמדו בדרכו.
היתה כאן סדרת מחדלים, החלטות שגויות ופרקטיקה צולעת, ועם זאת ייתכן שאותו עינוי הדין בן 17 השנים (שלעתים נמתח דווקא לבקשת ההגנה) דווקא חילץ את ליברמן מן "התיק הגדול" והותירו עם "התיק הקטן", שבנסיבות אלה נראה על גבול ההיטפלות. אבל מכאן ועד הפיכתו לגיבור לאומי, ארוכה הדרך.
במשחק הריאליטי הגדול על דמות ההנהגה של מדינת ישראל, למושג "קאמבק" יש ערך תקשורתי בפני עצמו. הסיפור הזה חזק מכדי להימנע מלהפריז בו. הנה גיבור כמעט מובס חוזר מאי השדים ועומד לתפוס את מקומו במרכז התמונה הגדולה. בין עשרת המתקמבקים הגדולים של השנה, זהו בוודאי מס' 1.