פניית נאמני קבוצת "מעריב" לעובדים לשם בחינת האפשרות להעביר לידיהם את הבעלות על העיתון היא פריצת דרך קונספטואלית חשובה וחיובית ביחסי הון-עיתון. למעשה כלי תקשורת שינוהל על-ידי קבוצה מקצועית, שיהיו לה גם אחוזים מסוימים בבעלות עליו והיא תיהנה מהשאת רווחיו תוך התנהלות מקצועית ראויה, הוא המודל שיש לחתור אליו.
יש שיביעו חשש מ"עריצות מנהלים" שתתפתח לאורך השנים בקבוצה כזו. אם אין בעל בית אחד ריכוזי ומרכזי, מי יערוב שלא יתפתח סיאוב מערכתי של מנהלים ועורכים בכירים לטובת קידום מקורביהם והאג'נדות הקרובות ללבם. כבר ראינו מקרים שבהם לבעלי עיתון או להנהלתו הבכירה לא היה אינטרס כלכלי חיצוני שהתנגש איתו, ובכל זאת לעיתון היתה אג'נדה והסיקור אופיין בפגמים מתמשכים של הטיה וקידום תכנים במכוון.
הפגנת עובדי "מעריב" מול מערכת העיתון, 20.9.12 (צילום: "העין השביעית")
אחרים יביאו כדוגמה את מודל הניהול הבנקאי שמקדם בנק ישראל, בין השאר במקרה של בנק לאומי, היוצר מחיצות בין בעלות לניהול. ריבוי בעלים, מניעת יכולתם להשפיע באופן גורף והגברת חובות חוקיות על מנהלים יוצרים איזון שבמסגרתו לרבים יש אינטרס לעקוב ולפקח על אופן עבודת המנהלים והעורכים המקצועיים ולפעול – גם משפטית במקרה של הפרת חובות אפשרית.
העדר "בעל בית" ריכוזי או בעל זיהוי ברור מאפשר גם ליצור רושם של העדר תלות ושל אמינות עודפת על פני כלי תקשורת אחרים, ריכוזיים ומכוונים יותר. מוניטין של עיתון והאופן שבו הוא נתפס כמקור אמין בעיני קוראיו הם נכס שיווקי משמעותי, במיוחד בעידן של ריבוי אינפורמציה שמהימנותה ואופן התיקוף והבקרה שלה אינם ברורים ושקופים דיים. אמינות ואי-תלות הן נכס בעל משמעות כלכלית ראשונה במעלה לכלי תקשורת, והן מאפשרות לעשות בו שימוש להשאת רווחים.
כך יש גם להעדיף גופי תקשורת שהמסגרת התאגידית שבתוכה הם מתנהלים היא ציבורית ככל הניתן. העובדה שהעיתון היחיד שהתנהל כחברה בורסאית בישראל ישנה כנראה את המסגרת התאגידית שתחתיה הוא חוסה היא בבחינת חדשות עגומות. ב"מעריב", על שלל בעיותיו, התקיים לפחות מנגנון תיאורטי משפטי שאיפשר לייצר פעולה משמעותית נגד מי שהפר את הוראות חוק החברות, ניירות ערך ותקנון החברה או שלא חשף נתוני אמת כלכליים ואחרים.
קשה לייצר אווירה דומה בעיתון שהוא חברה פרטית או שמתנהל כעסק פרטי לחלוטין. לצרכנים ולעובדים אין כלים מספיקים המאפשרים פעולה אפקטיבית ואין להם גישה למידע מספיק כדי להתניע פעולה כזו. רובם מעדיפים להישאר פסיביים ולקבל את רוע הגזירה.
זהו גם המודל שניתן יהיה לגייס למענו את הלגיטימציה הציבורית המוצלחת ביותר כדי להעניק לו הטבות ותמריצים מצד השלטון. במקום לדבר על מענקים ותמיכה ממשלתית ישירה, ראוי יותר יהיה לעודד מבנה שליטה מפוזר שיוחזק על-ידי הציבור, העובדים, ואולי אפילו גופים מוסדיים שונים, בדרכים אחרות.
כך למשל אפשר לחשוב על הקלות מיסוי, על תמריצים שיופנו לעובדים שיקלו על גוף התקשורת כמעסיק ויבטיחו שההטבה תגיע ישירות לעובדים ולא תיבלע על-ידי גורמים עלומים בתאגיד או מי מבעליו. כך אפשר גם להקל על גופים כאלה בכל הנוגע לרגולציה של תוכן (בטלוויזיה המסחרית למשל). רשימת האפשרויות והרעיונות ארוכה. צריך רק לרצות.
כאן המקום לקרוא גם לעובדים – בכירים יותר ופחות, לא רק ב"מעריב" אלא גם בכלי תקשורת ותוכן אחרים המגלים סימני מצוקה כלכליים. ככל שאתם רוצים להיות אדונים לגורלכם ולמלא את ייעודכם המקצועי והאישי באופן המיטבי, אי-אפשר לעמוד על שפת הבריכה ולחשוש להירטב. איפכא מסתברא: עליכם לאמץ את היוזמה ולנסות לגבש מהלך שחלקו הראשון הוא נטילת העיתון לידיכם באופן מלא או חלקי, וסופו העברת הבעלות עליו לידי הציבור כולו, תוך שאתם מנהיגים אותו באופן מקצועי ומבטיחים את פיזור הבעלות.
חובותיה המשמעותיים של החברה בעלת העיתון לעובדים, המגיעים לעשרות מיליוני שקלים, יכולים בהחלט לשמש נכס בידיהם לצורך קבלת הבעלות עליו או על חלקו. כעת נראה שיש אצל הנאמנים של "מעריב" אוזן קשבת ונפש חפצה שמבקשת לקדם מהלך כזה או לפחות לסייע בקידום מהלך כזה. חבל יהיה להחמיץ את ההזדמנות.
עו"ד אלעד מן הוא בעל מניות מיעוט בחברת מעריב-החזקות, הנסחרת בבורסה בתל-אביב ונמצאת כיום בהקפאת הליכים. נושא פיזור הבעלות עלה בעבר בתכתובות בינו לבין דירקטוריון החברה ובעלי מניותיה