גם בתקשורת הצרפתית לא נראתה תמונת ניצחון מובהקת של מי מהצדדים במלחמה שהעסיקה אותה במהלך השבוע שחלף. התמונה היתה יותר כזו של תיקו אפוף סימני שאלה ואי-ודאות, עם רמזים לסיבוב לחימה נוסף שאורב מעבר לפינה.
אלא שהקורא הישראלי של שורות אלה ככל הנראה לא יזהה את הפרצופים המופיעים בתמונת הסיום הזו. ספק אפילו אם הוא מודע למהותה של המלחמה שהם היו מעורבים בה. המלחמה היתה עקובה מדם, אבל הדם הוא פוליטי והמצביאים אינם אנשי צבא. אלו אינם ביבי והנייה, לא ברק ולא משעל. קוראים להם ז'אן-פרנסואה קופה ופרנסואה פיון, וקרב האיתנים שניטש ביניהם היה על ראשות מפלגת הימין הצרפתית UMP, מלחמה על הירושה שהותיר ניקולא סרקוזי.
ביום רביעי, 21 בנובמבר 2012, יום הכרזת הפסקת האש, צריך היה להמתין לדקה ה-25 של מהדורת החדשות המרכזית בערוץ הציבורי 2 France כדי ללמוד על סיומה הצפוי של המלחמה "שלנו", מבצע "עמוד ענן". קדמו לאייטם הזה דקות ארוכות שהוקדשו למירוץ על הנהגת הימין, אבל גם לחוק בדבר נישואים חד-מיניים, לענייני האיחוד-האירופי ואפילו לכתבה בנוגע לנעשה במאלי, שם נחטף אזרח צרפתי.
מנקודת המבט שלי, נקודת מבט לא מדעית אבל בהחלט עתירת ניסיון, נדמה שמכל המלחמות שישראל היתה מעורבת בהן, זו היתה הפחות מסוקרת באמצעי התקשורת הצרפתיים. אותם אמצעי תקשורת, שהפכו לשנואי נפשם של יהודי צרפת וידידי ישראל האחרים בשל הדיספרופורציה בהיקפי הסיקור וחוסר האיזון באופיו, תלו במלחמה על גורל תושבי דרום ישראל ורצועת עזה מבט אדיש יחסית.
שער "לה-פיגארו", היום: ז'אן-פרנסואה קופה (מימין) ופרנסואה פיון. למטה מימין: דיווח על שביתת הנשק בין ישראל לחמאס
למעט ביומיים הראשונים למבצע, לא הוקדשו לו כותרות ראשיות בעיתונים, והמלחמה בעזה לא פתחה מהדורות. לא היו משדרים מיוחדים, ואפילו את סיקור ביקורו המאולתר של שר החוץ הצרפתי, לוראן פביוס, בישראל ביום השלישי למבצע, צריך היה לחפש באתרי החדשות בקטיגוריית המבזקים. לא היו הפגנות המוניות, ואפילו הרשת לא געשה כמו בימי "עופרת יצוקה".
באותם ימים עוד הייתי שגריר בפריז, ואת עתותי חילקתי בין אולפני טלוויזיה ללשכות בכירי הממשל. נדהמתי אז לגלות עד כמה אינטימי הקשר בין שני העולמות האלה. סדר היום של שיחותי עם שרים ויועציהם נקבע למעשה על-פי מה שהופיע על מסכי הטלוויזיה. האג'נדה הדיפלומטית של צרפת, כמו של רוב מדינות אירופה ואולי של העולם כולו, היתה במובנים רבים פרי יצירתם של עורכי המהדורות, של הכתבים בישראל ובעזה ואף של הצלמים החובבים בשטח.
כל אלה דאגו לתדלק באופן רצוף את התיאבון המורבידי של הציבור למה שמכונה "תמונות קשות", ולמרבה הצער, מבצע "עופרת יצוקה" סיפק תמונות כאלו למכביר. הא-סימטריה בעוצמה הצבאית ובהיקפי הנפגעים היתה לישראל לרועץ בזירת המדיה, עול האשמה הוטל בבירור על כתפיה, ועם כל בניין מגורים בעזה שנפגע, התקצר פתיל הסבלנות של מנהיגי יבשת אירופה בכלל וצרפת בפרט, והלחץ המדיני על ישראל גבר.
הלקח הזה, כך נדמה, נלמד היטב בישראל. הודות לכך, הודות למערכת כיפת-ברזל וכן, גם הודות לאלת המזל, מבצע "עמוד ענן" פשוט לא סיפק את התמונות. ובאין תמונות הסיפור הפך במהירות לשגרתי והעניין התקשורתי דעך. למתלהמים לא היה על מה להתלהם. הדימויים הוויזואליים של המלחמה הזאת נותרו סטריליים יחסית, כאילו נלקחו מעולם משחקי המחשב ולא מעולמה של מלחמה עקובה מדם. גם במובן הזה, כמו במובנים רבים וחשובים אחרים, טוב שהמבצע נפסק בזמן שנפסק. הרי לא לעולם ניתן לסמוך על אלת המזל.
יש לומר שבסך-הכל גם הסיקור שכן היה שמר על איזון יחסי ונתן בימה הוגנת לעמדתה של ישראל ולטיעוני דובריה. תושבי עוטף עזה ואשדוד (שרבים מעולי צרפת השתקעו בה) זכו לדקות שידור רבות. אפילו מאמרי הסיכום שמתחילים להתפרסם בעת כתיבת שורות אלה מחלקים את מאזן הרווח וההפסד פחות או יותר שווה בשווה בינינו לבין חמאס. אני מניח שלא לילד הזה פילל ראש הממשלה נתניהו כאשר החליט לצאת למבצע, אבל זו המציאות כפי שהיא מצטיירת בעיני הצופים מבחוץ.
ובכן, אם לא יהיו התפתחויות מרעישות, אף צד לא יזכה בתמונת ניצחון בתקשורת הצרפתית, וברוח האדישות היחסית שלה כלפי המלחמה עצמה, יהיה לה נוח להכריז על תיקו.
לא כך בקרב על ראשות ה-UMP! שם, אחרי מאבקים אכזריים שיגיעו כנראה עד לאולמות בתי-המשפט, יוכרז בסופו של דבר מנצח על חודם של קולות בודדים מ-300 אלף חברי המפלגה. אלא אם מערפל הקרב הזה ישוב ויבליח פרצוף מוכר לנו מימי "עופרת יצוקה" ויגרוף את כל הקופה מידיהם של שני הניצים: פרצופו של ניקולא סרקוזי...
דניאל שק הוא שגריר ישראל בצרפת לשעבר