זו תקופת בחירות בארה"ב, ולכן בהגדרה זו תקופת העימותים הפומביים בין המועמדים. מי שחושב שהעימותים הללו נולדו אל תוך עידן הטלוויזיה, עם העימות המפורסם בין קנדי לניקסון, אינו מכיר את ההיסטוריה האמריקאית, שבשורשי התרבות הפוליטית שלה נעוצים עימותים פומביים.
חוקר התקשורת ניל פוסטמן מספר בספרו "בידור עת מוות – השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים" (הוצאת ספריית פועלים, תרגום: אמיר צוקרמן) על סדרת העימותים הפומביים בין אברהם לינקולן לסטיבן דאגלס. הראשון שבהם, מספר פוסטמן, נערך לפני 154 שנה, ב-21 באוגוסט 1858, באוטואה שבאילינוי. וכך הוא מספר:
"הוסכם שדאגלס ידבר ראשון, במשך שעה; לינקולן יקבל שעה וחצי להשיב על הדברים; דאגלס יקבל חצי שעה נוספת להפריך את מענהו של לינקולן. ויכוח פומבי זה היה קצר בהרבה ממה ששני האישים היו רגילים בו. למעשה הם כבר התנצחו פעמים אחדות לפני כן, וכל העימותים ביניהם היו ארוכים ומתישים בהרבה. למשל, ב-16 באוקטובר 1854, בפארויה שבאילינוי, נשא דאגלס נאום בן שלוש שעות, כשמוסכם היה על לינקולן להשיב עליו. בהגיע תורו של לינקולן, הוא הזכיר לקהל שהשעה היא חמש אחר הצהריים, שדבריו יארכו קרוב לוודאי לפחות כמו דבריו של דאגלס, וכי דאגלס עוד אמור להשיב. על כן הציע לקהל לקפוץ הביתה, לאכול ארוחת ערב, להחליף כוחות ולחזור לארבע שעות נוספות של דיבורים. הקהל נעתר בסבר פנים יפות, והעניינים נמשכו לפי התוכנית שהתווה לינקולן".
ג'ון סטיוארט (מימין) וביל או'ריילי בעימות הדמה "מהומה באולם הממוזג", שנערך בוושינגטון בהנחייתה של אידי היל (בתמונה), 6.10.12
פוסטמן מספר את הסיפור הזה כדי להמחיש איזו כברת דרך ארוכה עברנו מאותם ימים שבהם לנואמים ובעיקר לקהל היתה סבלנות לאירוע שנמשך שעות על גבי שעות, ועד לימינו, כשהעימותים נערכים בטלוויזיה ולכל צד יש שתי דקות להשמיע טיעון, שלאחריו לצד השני יש דקה, לא כולל "סיבובים מהירים" שבהם המועמדים צריכים לשטוח את עמדותיהם בנושאי חוץ וביטחון תוך 60 שניות או פחות.
ובכל זאת, קשה שלא להתרשם מכך שהאמריקאים עדיין מאמינים במרכזיותו של העימות, כל עימות. בין הנשיא המכהן ברק אובמה לבין מועמד הרפובליקאי מיט רומני נקבעו שלושה עימותים טלוויזיוניים שבהם יעסקו בנושאי כלכלה, מדיניות חוץ ועוד. האם מישהו היה מעלה בדעתו שהנשיא יגיד "אני לא בא"?
ועדיין, התובנה של פוסטמן שרירה וקיימת. העימותים הפכו ל"שואו" יותר מכל דבר אחר, והעימות בין מנחה "הדיילי שואו" (קומדי-סנטרל), ג'ון סטיוארט, לבין מנחה "או'ריילי פקטור" (פוקס-ניוז), ביל או'ריילי, המחיש זאת יותר מכל. מדובר בשניים מאנשי הטלוויזיה הרהוטים בארה"ב (ובמקרה של סטיוארט, גם המשעשעים), שהחליטו לקיים ביניהם עימות דמה (mock debate). סטיוארט ייצג את העמדה הליברלית-דמוקרטית ואו'ריילי את העמדה השמרנית-רפובליקאית.
העימות ביניהם הוא ההמחשה האולטימטיבית למקום שאליו הגיעו העימותים הפוליטיים בעידן הטלוויזיה. דווקא משום שהוא לא היה עימות אמיתי, אלא אירוע מסחרי-צרכני (הגולשים הוזמנו לשלם כסף עבור השידור החי, והעימות המוקלט מוצע למכירה באתר ה"דיילי שואו"), הוא נדרש לקלוע לטעמם של הצופים. משום כך הוא הציע את כל מה שמצופה כיום גם מעימותים אמיתיים: הוא היה משעשע אך נוקב, מלא בעקיצות אך גם בהומור עצמי, מודע לעצמו אך גם מלא בפתוס מנופח. רגע אחד סטיוארט האשים את או'ריילי בצביעות ורגע אחר-כך הוא התיישב על ברכיו. כל צד מילא את תפקידו בצורה מושלמת.
חרף העובדה שהאינטרסים מאחורי העימות שקופים וכל צד מבקש לקדם גם את עצמו, את תוכניתו, את תדמיתו הציבורית, קשה שלא להתקנא בתרבות הפוליטית האמריקאית, שרואה בדיון פתוח, המבוסס על נתונים קשים ורטוריקה חדה, כלי להצגת עמדות וחשיפת החולשות של הצד שמנגד. אי-אפשר שלא להביט בתרבות הזו ולחשוב בעצב על תרבות הדיון הפוליטי והתקשורתי הנהוגה בישראל.
בעוד שבארצות-הברית הצדדים מתכנסים ברגע אחד לעימות חזיתי, בישראל הפוליטיקאים מפעילים עיתונאים-מטעם שמשתמשים בקודים ("הפסנתרן מהמגדל", "מקור בכיר מאוד במשרד ראש הממשלה") כדי לדברר במרץ ובצורה נלעגת ממש את מי שלפני רגע תידרך אותם. בתנאים האלה באמת שאין כל סיבה לקיים עימות פוליטי פומבי, טלוויזיוני, בין בנימין נתניהו לשלי יחימוביץ' למשל.
ראש הממשלה לא מרגיש שהוא חייב להוסיף משהו לדיון הציבורי, בין השאר כיוון שהתרבות הפוליטית, הציבורית והתקשורתית בישראל לא מחייבת אותו לתת דין-וחשבון מהסוג הזה. אם בזה לא די, אין בנוף התקשורתי בישראל אנשים רהוטים ואינטליגנטים דוגמת סטיוארט ואו'ריילי שמוכנים או יכולים לייצג את העמדות הפוליטיות השונות בישראל ולהציג אותן במקום המועמדים האמיתיים. מכאן שלא רק שעימות אמיתי הוא בלתי אפשרי, אפילו עימות מדומה לא ייתכן בישראל.
שלא יהיו אשליות לאף אחד, התרבות הפוליטית בארה"ב רקובה ובעייתית בין השאר כיוון שהיא מבוססת על הכסף הגדול של תורמים, אבל זה לא אומר שאין לנו מה ללמוד ממנה. בעולם שבו אמצעי התקשורת הם חזקים ולא נתונים לגחמותיו של משרד ראש הממשלה, המועמדים הפוליטיים היו יודעים שגם הציבור בישראל זכאי לצפות במנהיגיו מתמודדים עם שאלות קשות ועמדות המתנגדים, במקום להסתפק בהפקה של משדרי תעמולה עם דגלים מתנופפים. זה לא העולם שבו אנחנו חיים.