כל הצילומים מתוך כתבת "יומן", 5.8.12
בין האיום האיראני לגזירות הכלכליות היה רגע בסוף-השבוע שבו איילה חסון באמת התרגשה. רגע שבאמת נגע פיזית לחיים שלה כאן בארץ. זה היה כאשר נפרדה מפרדי גרובר. צדקה חסון: דמע היא דרך הולמת לסכם 31 שנות שירות של פרדי גרובר ברשות השידור. כך הרגיש גם הצופה בבית. גם בלי לגלוש לרגשנות יתר, מדובר באחד הפרקים החשובים בתולדות הערוץ הראשון והשידור הציבורי.
פרדי גרובר הציג תמיד מימד אחר של ישראליות בכתבותיו המצולמות. בעוד שישראל כפי שהיא משתקפת במדיה המתפתחת הלכה לכיוון אחד, גרובר נשאר נאמן לישראל שנשאר בה משהו מהטעם של פעם. זו שללא מתעדים כמוהו נדמה שנעלמת מהעין. מציאות שבה יש ישראלים שנוסעים לעבודה בטרקטור, ושעונות השנה המתחלפות בה הן תירוץ לצאת ולתעד את פריחת הכלנית, ולא את הטרמינל המתפקע מנופשים בדרכם לאנטליה. מציאות באלדית.
ככל שחלף הזמן, כך התחדדה התרומה הגרוברית. מעבר לטון הייחודי והפיוטי בשיח הולך ומתלהם, גרובר התמיד לתעד את סיפור האדמה, בעוד שסביבו העיסוק באוויר הלך וגבר.
החברה הישראלית ואיתה התקשורת עברו בשנים האחרונות תהליך שניתן לכנותו "דה-מרקריזציה". תוצאותיו של התהליך: נוחי דנקנר, יצחק תשובה וטדי שגיא הפכו לאידיאל הישראלי. סכסוך טריטוריאלי הוא כבר לא קיומי, הוא נדל"ני. באקלים כזה טבעי שדאגותיהם של ראשי ממשלה נתונות לנכסים, לא לאזרחים.
הדיווח התקשורתי הלך והצטמצם לאלה שעשו את המכה. נראטיבים אחרים נעלמו מעל פני השטח. את המסך מילאו בהתאמה תוכניות טלוויזיה יומיות כמו "לילה כלכלי" (בערוץ 10), "תוכנית חיסכון" (בערוץ 2) ו"מדד יומי" (בערוץ הראשון), שעונות על צרכיו של הדור הצעיר ומספקות עבורו את האינפורמציה הנדרשת בדרך אל אותה מכה. כסף הפך לחזות הכל. וכסף גדול, כך למדנו מאמצעי התקשורת, עושים בשוק ההון, בהייטק ובנדל"ן. בעסקי אוויר ובתיווך. השוק נעשה לא יצרני והמציאות הפכה ספקולנטית.
וכשהמציאות ספקולנטית, המעשי והעובדתי מאבדים מערכם. במציאות מעין זו אפילו שופטי בית-המשפט כבר אינם נשענים בקביעותיהם על מעטפות מלאות בכסף, אלא רק דואגים לספק פרשנות. בדומה, עולם העיתונות נפרד לשלום מעיתונאיו ותיגבר את כוחותיו בפרשנים.
אולפן "יומן" האחרון, שבמסגרתו שודרה כתבת הפרידה של גרובר, היה נאמן לרוח הישראלית החדשה: כתבות ודיונים על אודות ההתמודדות עם האיום האיראני כמו גם עם המצב המאקרו-כלכלי תפסו את מרבית המהדורה וסיפקו את הכותרות. לשם כך צריך ספקולנטים; פרשנים שבוחשים באוויר וקוצרים רוח.
כעיתונאי שטח, דאג גרובר לייצג את האנטיתזה. בעולם של בועות וספקולציות אווריריות הוא המשיך להביא את קולה של אמא אדמה. אצלו ניתן פתחון פה ליצרנים, לחקלאים ולאנשי הטבע והגנים. בקיץ היה מהלל את חברי הקואופרטיב של מושב לכיש שמוציאים מאדמת הטרשים זהב בדמות ענבים. בחורף היה מביא את סיפורה של השלולית בין נתניה לפולג שמתקיימים בה חיי טבע משגשגים, אך נמצאת בסכנת הכחדה מאחר שהנדל"ן המשגשג סביבה סוגר עליה עוד ועוד.
כתבת הפרידה של גרובר מהצופים, גם היא, היתה שירה צרופה. היא תיעדה את החורף הלא צפוי שעבר על מגדלי החיטה בצפון הנגב: ציטוט מלאה גולדברג. נחלים בצפון שוצפים. מרבדים ירוקים. מחרשה קוצרת. חקלאים. שבע שנות בצורת נגמרו בחורף גשום במיוחד. פרדי גרובר והצלם עדי ששון תיעדו נס. האנשים שהופיעו בכתבה היו עובדי אדמה, שאוהבים את עבודתם כמו שהוא אוהב אותה.
"את התמונות האלו לא תראו ב'כוכב נולד', 'הישרדות' ו'רוקדים עם כוכבים'", אמר גרובר בגוף הכתבה, כשהוא מרשה לעצמו להשתחרר מעט מלשון ההמעטה שאיפיינה את עבודתו העיתונאית. בזכותו, צופי ערוץ 1 זכו להכיר הלכה למעשה את האנשים שמוציאים לחם מן הארץ. את הכסף הגדול שהרוויחו בחורף, הם אומרים לפרדי, הם לא ישקיעו בדירה בצפון תל-אביב, אלא חזרה באדמת הנגב.
עולמו של גרובר היה מלא בישראלים יפים כאלה, שיודעים לתבוע מעצמם ולא מהזולת. כי יותר משתיעד את אדמת הארץ, אהב לתעד את האדם שחי עליה. החברתי ארוג אצלו בסביבתי. כי האדם הוא עץ השדה. לכן אין זה פלא שחסון היתה כה נרגשת. גם היא מבינה שהפרידה מגרובר משאירה את הצופה הישראלי עם אדמה מקודשת בדם, כרישי נדל"ן, קברי צדיקים והאיום האיראני. אז תודה לך, פרדי, על כל השנים הנפלאות בשירות הציבור. אתה היית התמורה לאגרה.
ליאור רדושיצקי הוא עורך המשנה של מדור התרבות ב"ישראל היום"
