הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת בארה"ב הופתעו מתוצאות העימות הראשון בין אובמה לרומני בליל רביעי האחרון. מילא שרומני היה כל-כך טוב – אבל איך אובמה, הבייבי שלהם, היה כל-כך גרוע? כריס מתיוס, המגיש שב-2008 הגדיר את יחסו לאובמה במונחים אירוטיים כמעט ("אני חש רעד במעלה הרגל כשהוא מדבר"), צרח עליו מעל המסך. הקומיקאי ביל מאהר, שתרם לו מיליון דולר בקמפיין הנוכחי, הודיע בטוויטר שאובמה כנראה לא מסתדר בלי טלפרומפטר. פרשנים אחרים נאלצו להודות, בחיוורון בלתי מוסתר, שאלילם לא סיפק את הסחורה.
אבל אכזבתם של הפרשנים האמריקאים צריכה להיות בטלה בשישים אל מול תדהמתם של עיתונאים ישראלים המסקרים את מערכת הבחירות הנוכחית. לדידם, הבחירות הסתיימו בשלהי ספטמבר, וכל הממבו-ג'מבו שבא אחרי האירוע המשמעותי ביותר של הקמפיין – חשיפת אמירתו האומללה של מיט רומני על אודות מחצית העם האמריקאי שלעולם לא יצביע עבורו – הוא קשקשת מיותרת, רעש רקע שרק מעכב את ההכרזה הצפויה על ארבע שנים נוספות של אובמה בבית-הלבן.
קבוצת הפומפונים של תיכון במישיגן, ארה"ב, לפני משחק (צילום: ג'סטין סילס, רשיון cc-by-nc-nd)
"השבוע הגרוע של רומני – יכול להיות שזה נגמר", הכריז ב-14 בספטמבר חמי שלו, פרשן "הארץ", במאמר שקבר את המועמד הרפובליקאי שש אמות באדמה: "הדמוקרטים התנפלו עליו, התקשורת בזה לו ורוב חבריו למפלגה הפעילו כיסא מפלט והותירו אותו לבד"; "אסון מוחלט"; "כבר אין דרך חזרה"; "פועל מתוך מצוקה"; "ספינתו הטובעת" ועוד כהנה וכהנה דימויים שאחריהם הערכה מרחיקת לכת ולפיה רומני עשוי לפרוש ולהותיר את הבמה לסגנו פול ריאן.
השבוע ההוא אכן היה לא קל לרומני, ונדמה היה שהוא מרבה לעשות טעויות. אולם למרות הערת ה"47 אחוז" שפגעה בתדמיתו, הסקרים עדיין הראו על מאבק צמוד למדי. ייתכן, כמובן, שבאותו שבוע אכן נחרץ דינו של המירוץ, אך הפרשנים האמריקאים לא היו בטוחים בכך כלל וכלל: מחקרים אקדמיים המחישו כי ניצחון של רומני אפשרי בהחלט ואף מגובה היסטורית – למשל בסיטואציות דומות במערכות הבחירות של 1980 ושל 2004.
דווקא פרשנים המזוהים עם הצד השמאלי של הקשת הפוליטית הזהירו מאפקט הזחיחות המאפיין כל-כך עיתונאים הסומכים על המיות לב ותחושות בטן ולא על ניתוח קר של נתונים. כך, למשל, תיאר ג'ון קסידי, הכתב הבכיר של ה"ניו-יורקר", שמונה תרחישים ברורים שבהם רומני בכל זאת כובש את הבית הלבן ב-6 בנובמבר. קסידי כינה את התרחישים הללו "סרט אימה" והתוודה שהאפשרות שאחד מהם יתגשם מעוררת פלצות ("רובכם תשקלו לעבור לקנדה אם זה יקרה"), אבל העיתונאי שבו גבר על האידיאולוג.
ואילו "הארץ", אחרי שהתפרסמה בין דפיו ההערכה שלפיה רומני עשוי לפרוש מן המירוץ, דיווח כי הפער הנפתח בסקרים בין המועמד הרפובליקאי לנשיא הוא 8%. הוא הסתמך על סקר אחד בלבד, של מכון פיו – על אף שבסקרים אחרים התוצאה הצביעה על שוויון סטטיסטי מוחלט. ברם, הסקרים הללו סבלו מפגם בולט: הם לא התאימו לאג'נדה של העיתון. מסע ההלוויה למועמד מהימין המשיך עת שלו קבע כי הרפובליקאים "מתפללים עכשיו, כשקלטת פיראטית מאיימת למוטט לחלוטין את מועמדותו, שרומני יזכה לנס משמים, לתחיית המתים, לאל מן המכונה שיחלץ אותו במעט הזמן שעוד נותר מן הבור העמוק שאותו חפר במו ידיו ובהבל פיו".
הטרנד הזה סחף עיתונים ועיתונאים אחרים בישראל, אם כי בצורה גורפת פחות. כותרת ב-ynet הכריזה על "הימים הנוראים של רומני" וכותרת אחרת על "החודש החשוך ביותר בקמפיין הבחירות של מיט רומני". ב"ידיעות אחרונות" רומני "עלה על סרטון" וב"גלובס" נקבע כי "יום אחר יום פוחתים סיכוייו של מיט רומני לנצח בבחירות לנשיאות".
הפרשנים הישראלים לא המציאו: רובם עשו אדפטציה, או העתיקו ממש, אמירות והשערות של פרשנים בכירים בארה"ב. מילא ההעתקה, אלא שזו היתה חד-צדדית: רוב העיתונאים המסקרים את הבחירות למען הציבור בישראל העדיפו להסתמך על הפרשנים האמריקאים שקבעו כי הבחירות דה-פקטו הוכרעו, לטובת אובמה כמובן. "ידיעות אחרונות" אף הלך שבי אחרי הספינים ביום שלפני העימות, שלפיהם אובמה יביס את רומני (כולל "הדלפות" מהסביבה הקרובה של רומני המתכוננת להפסד – הדלפות שכנראה היו תכסיס מחוכם להורדת ציפיות).
זה לא קרה כמובן, ומיד אחרי שהעימות הסתיים החלה היסטריה הפוכה, זו המציעה כי "הו הא אובמה אכל אותה". הקורא הישראלי שאינו משייט באתרים הפוליטיים האמריקאיים, ומסתפק בעלעול בכותרות ובפסקאות הפתיחה של המאמרים והדיווחים בישראל, נקלע לבלבול: אתמול אמרו לו שרומני הוא גווייה פוליטית נרקבת – היום הגווייה קמה לתחייה ודורכת על הנשיא כל הדרך לרח' פנסילבניה 1600.
אגב, אי-אפשר שלא לציין כלי תקשורת ישראלי אחד שהקפיד לשמור אמונים דווקא לרומני – ועשה זאת בלשון משורבבת. כשהמו"ל של העיתון, שלדון אדלסון, הימר על הסוס של ניוט גינגריץ', הקפידו כתבי "ישראל היום" להלל את יו"ר בית-הנבחרים לשעבר ולהוכיח באותות ובמופתים שיקרע את רומני לגזרים. כשאדלסון העביר את התמיכה והדולרים לידיו של רומני, נדד איתו גם הסיקור האוהד של החינמון.
הסיבות לסיקור השטחי והלא מדויק בישראל של הבחירות בארה"ב הן מגוונות. כמה מהן נעוצות ברצון טבעי לפשט את הדיווחים לכדי מוצר קליל וקליט, מירוץ סוסים שלא ידרוש מהקורא העמקה ברזי שיטת הבחירות (השונה מאוד מזו שלנו) או בפרטי הקמפיין (המורכבים ועתירי הממון). יש כמובן גם הלחץ מצד המערכת לספק הערכות קצרות וברורות ולא להיכנס לפלפולים מורכבים. ואם כך, מדוע לא לתלות את התוצאות אך ורק באמירה אחת שהוקלטה בסתר לפני שנים?
אבל ללב מתגנב החשד שחלק מה"אשמה" נעוץ בבנימין נתניהו שלנו. כי אם ביבי תומך ברומני, אז רומני גרוע. נקודה. מספיק לשייט בחשבונות הפייסבוק של כמה מהעיתונאים הישראלים המתגוררים בארה"ב כדי לראות את הרעד החולף בהם מהמחשבה שבבית-הלבן יישב נשיא שאוהד את ראש הממשלה הישראלי. זה לא הרעד בסגנון שחווה ברגלו כריס מתיוס ב-2008.
לכאורה, תאמרו, אין כל נזק בסיקור הלא אחיד והלא מדויק הזה. ראשית, איננו משפיעים על התוצאות שם ממילא, ורובנו לא יכולים להצביע בארה"ב. שנית, אם יום לפני העימות רומני "גמור" ויום לאחר מכן הוא קם לתחייה כעוף החול – אז יש איזון לאורך זמן, והכל מסתדר בסוף.
אלא שבמקום לסדר לקורא את הראש – עושים לו סלט, ובדרך גם מועלים באמונו. לתומו הוא חשב שיקבל סיכום יעיל וזהיר של הררי הברברת האמריקאית, כזה שיצייד אותו בכלים להבין את הזירה החשובה והמרתקת הזאת. בפועל הוא מקבל שידור חוזר לערב בחירות 1996 אצלנו. אז הוא הלך לישון עם הבטחת העיתונות שפרס הולך לנצח בגדול, ובבוקר התעורר להיווכח שנתניהו מתיישב על כורסת ראש הממשלה.
אבנר הופשטיין היה שליח "ידיעות אחרונות" בחוף המערבי של ארה"ב בשנים 2002–2009