אתמול (8.9.13) נזכרתי שוב במאמר שפירסם עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", בעקבות החלטתו של גרשום שוקן, עורך "הארץ", להצטרף לרשימת מועמדי המפלגה הפרוגרסיבית לכנסת השלישית. זה היה לפני 58 שנה. קרליבך כתב מאמר שבו דן בהחלטתו של שוקן לעבור מעיתונאות לפוליטיקה והכריז שהוא, עורך "מעריב", מעדיף להישאר מאחורי מכונת הכתיבה. בחירתו של קרליבך ניצתה מחדש בזכרוני כשלמדתי מ"דה-מרקר" על מאמציו של יוסי שריד להיבחר לחבר בדירקטוריון בנק לאומי.

עם כל ההבדלים המתבקשים, ומתוך מודעות למידת הצניעות הדרושה, מתחשק לי לומר לשריד את מה שאמר (בערך) קרליבך לשוקן: מוטב שתישאר מאחורי המקלדת. אתה, שריד, מתפקד כעיתונאי בשנים האחרונות. מאז שפרשת מהכנסת בראשית 2006 אתה בעל טור ב"הארץ". אתה מזדהה כעיתונאי ומזוהה ככזה. מי שחצה את הקווים ועבר מהמגרש הפוליטי ליציע המבקרים (שלא לומר השופטים) אינו יכול לאחוז בשני קצות המקל גם יחד. חברות בדירקטוריון בנק לאומי אינה מתיישבת עם מעמד של משקיף על המערכת הבנקאית, שמטבע העיסוק העיתונאי אתה עשוי להידרש לה מדי פעם בכתיבתך.

נכון, יוסי, שאתה ילד מוצלח וגם כפוליטיקאי אחזת בעט והוצאת מתחת ידך סיפורים, שירים, אבחנות ומאמרים יפהפיים. ונכון גם שמאז שפרשת מהפוליטיקה אתה מוסיף להיות מעורב בענייני ציבור, מלמד באקדמיה, פעיל בעולם הספרות והתיאטרון ושש להשמיע את קולך בסוגיות שעל סדר היום. ונכון גם שנסיונך להצטרף כנציג ציבור לדירקטוריון הבנק מתקבל על-ידי מודעיך בקריצה ונתפס בעיניהם כעדות נוספת לאנרגיה היצירתית המפכה בך, שאותה אתה מתעל לתיקון העולם. אבל, בכל זאת, מאז שבחרת להגדיר את עצמך כעיתונאי, התפקיד מחייב.

עיתונאי אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת מבקר הממסד וחלק ממנו. לרשות העיתונאי עומדת המקלדת כדי לנהל מלחמות עולם לקידום החברה – לא כורסת הדירקטור. בדרך כלל עיתונאי מסתפק באמירותיו ומייחל לכך שהן ישפיעו על מושאי כתיבתו ועל קוראיו. לא מתפקידו לפעול באופן מעשי – ציבורי או משפטי – לקידום עמדותיו. רק לעתים נדירות – בעיקר בנושאים הנוגעים לחופש הביטוי – לגיטימי שעיתונאי יפנה לערכאות כדי להגן על מעמדו והשקפותיו. זו חלוקת התפקידים. לשם כך נתכנסנו, כדי להיות משקיפים ומעוררים, לא מחוללי המעשים ומקבלי ההחלטות.

מזל שאתה נשאר בצד שלנו, יוסי. אתה הרי מהמשובחים שבכותבים. גם גרשום שוקן חזר, בתום כהונה אחת בכנסת, לחדרי המערכת ונותר בהם עשרות שנים כשהוא מבין ששם מקומו הטבעי. מקומך, יוסי, איתנו. תן לגימיק למצות את עצמו – וחזור בך. אחרת יתבלבלו פה היוצרות.