עם תום שנת המשפט הנוכחית ויציאת בתי-המשפט לפגרת הקיץ, פנה נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס אל חברי הרשות השופטת. גרוניס הזכיר את הסערות התקשורתיות שפקדו באחרונה את מערכת בתי-המשפט והדגיש את הצורך לקיים בירור ממצה וענייני של כל תלונה המועברת בנוגע להתנהגות בלתי הולמת של שופטים ו"להקפיד קלה כחמורה", כלשונו.

אך גרוניס ראה לנכון להוסיף על אמירתו הראשונה. "לצד הטיפול הבלתי מתפשר שלנו", כך המשיך, "אנו מצרים על הפגיעה במערכת המשפט ובשופטיה, הנגרמת כתוצאה מפרסומים שאינם מדויקים ואשר מתעלמים מעובדות מרכזיות. אנו פועלים למנוע פרסומים מטעים ומוטעים ולהגיב בהתאם במקרים המתאימים".

בכך, ככל הנראה, מתייחס גרוניס לפרסומים לא מחמיאים שליוו את המערכת המשפטית בחודשים האחרונים: פרשת "השופט המכה"; השופט שלמה נחשון-אטינגר, שפרש לאחר שהעיר הערה פסולה לתובעת משטרתית; השופט בדימוס נסים ישעיה, שאמירה שלו על נאנסות הובילה לפרישתו; האירוע בדיון בתיק אונס בבית-המשפט המחוזי בירושלים בפני הרכב השופטים צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם; הערת השופט נתן נחמני באשר לאופיו של מעשה ליקוק לכאורה; המחלוקת המתוקשרת בין השופט סגל לעו"ד קמר; פרשת הפרוטוקולים של השופטת אלשיך; זיכוי הרופא שהואשם במעשים מגונים בילדה בת 13 על-ידי השופט יעקב צבן; ופרסומים מעוררי עניין ומחלוקת אחרים.

"לצערנו", כותב גרוניס לשופטים, "בחלק מן המקרים הפרסומים לא תאמו את העובדות לאשורן. כתוצאה מכך נפגעה מערכת המשפט ויושרתם המקצועית של השופטים הועמדה בספק". ובכן – גרוניס צודק. כמה מהפרסומים שליוו את הפרשות האמורות, כמו גם פרסומים המלווים תדיר את עבודת מערכת בתי-המשפט, סובלים לא פעם מאי-דיוקים משמעותיים שיוצרים תמונת מציאות לא שלמה ואף שגויה.

השופט בדימוס אליעזר גולדברג (צילום: נתי שוחט)

השופט בדימוס אליעזר גולדברג (צילום: נתי שוחט)

דוגמה מובהקת לפרסום כזה קיבלנו עם פרסום מסקנות בדיקתו של נציב תלונות השופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, על נסיבות הדיון בתיק האונס בפני הרכב משולש בבית-המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם, שלגביהם נטען כי הניחו לסניגור להשפיל נאנסת במהלך חקירתה בבית-המשפט ולשחזר, אגב כריעה על ארבע, את הדרך שבה נאנסה. מי שהגישה את התלונה שנבדקה על-ידי גולדברג היתה לא אחרת משרת המשפטים ציפי לבני, שעשתה כך בעקבות הפרסומים הנחושים על התקרית. כעת קובע גולדברג: לא היה ולא נברא. "שמיעת ההקלטה אינה מותירה כל ספק בכך שהמתלוננת לא התבקשה 'לכרוע על ארבע ולהדגים את מעשה האונס שבוצע בה', כאמור בתלונה שהתניעה את בקשת הבירור", כתב גולדברג בהחלטתו. "לטענה זו אין כל יסוד והינה עלילת דברים".

יש שיאמרו בהתייחס לדבריו של גרוניס ולדרישה לדייק ולחדד עניינים עובדתיים שמדובר בחוסר הבנה בסיסי במהות העבודה העיתונאית: עיתון אינו בית-משפט, אינו ועדת חקירה ואינו דו"ח ביקורת פנים. קוצר היריעה והצורך להבהיר במלים מעטות ובלא פלפולי יתר את העניינים שעליהם מדווח אינם מאפשרים לרוב את ההתעמקות והפירוט שגרוניס מצפה להם. על כך יש להוסיף את ההעדפות שמייחסים העורכים לקהל צרכני התקשורת ואת הרצון לפנות למכנה המשותף הרחב, שאינם מאפשרים שיח מרחיב. כשחיים במציאות העיתונאית שיצר דב יודקובסקי, של עיתון אחד לשר ולנהגו, אין מקום לדיוקי דיוקים. על כך יש להשיב גם כן בנחרצות – קשקוש.

עיתונות טובה אינה מרדדת, אינה מחפפת ואינה מתעצלת בבדיקת העובדות. גם אם שפתה ישירה, פרטיה מעטים ואינם יורדים עד לכדי בחינת כל פסיק וניואנס, הרי שעליה להקפיד קלה כחמורה, כלשונו של גרוניס, בעובדות, בבדיקתן ובאימותן. העובדות הן אבן היסוד של הדיווח העיתונאי, והיצמדות מדויקת ככל האפשר לנכונות הדיווח ולדיוקו אינה דרישה טרחנית מדי גם בעולם של עיתונות בזק תזזיתית ושל עניין מתחלף וחולף במהירות.

כפי שנחרדים לשמע קומבינה בטחינה, כך יש לחשוש מהרעלת תודעה כתוצאה משקשוקה בדפוס

איכותו של הדיווח העיתונאי נמדדת בעיקר בדיוקו. זאת אינה קנטרנות, אינה טרחנות או חפרנות שלא לצורך. זהו הכלל הבסיסי של הגנת הצרכן החדשותי, לא רק של הגנת מי שהידיעה עוסקת בו. כפי שרבבות בית ישראל נחרדים לשמע הכרזותיו של רפי גינת על קומבינה בטחינה, כך הם צריכים לחשוש מהרעלת תודעה כתוצאה משקשוקה בדפוס. תנו לנו מנה גדושה של דיווח ביקורתי ונוקב, של ביקורת עניינית ומקצועית – אבל עשו לנו, לעצמכם ולמסוקרים טובה אחת: דייקו, בדקו, חכו עד שתדעו את העובדות בביטחון מספיק לצורך פרסום עיתונאי מקצועי.

הפיחות הזוחל שחל עם השנים במידת ההקפדה על בדיקת העובדות ודיוק הדיווח בעיתונות בעולם ובישראל מדאיג. סיבותיו רבות ונוגעות לקשיי התעשייה העיתונאית, התמעטות הכנסותיה והתהפוכות הטכנולוגיות העוברות עליה. בעיני רבים עיתונאות כבר אינה מקצוע, אלא תחנת מעבר בדרך לתפקיד אחר, נחשק ומניב יותר. אחרים נדחקים אל מר גורלם העיתונאי ומפתחים ייאוש מובנה או חוסר אכפתיות המשפיעים על תוצריהם. המשאבים המצומצמים מנפים מנגנוני מעקב ובקרה, איזונים ובלמים שקברניטי המקצוע חשבו פעם שאי-אפשר בלעדיהם. מתברר שהכל אפשר אם (לא) משלמים, כמאמר השיר.

במציאות שבה לא מעט קומוניקטים ודפי מסרים מובאים על מירב תכולתם כמוצר עיתונאי סופי, ההערה של גרוניס לסדר היא הערה במקום. המשך המגמה המדאיגה והסלמתה יביאו בסופו של דבר לתגובת נגד חריפה יותר. למרות הזכות והחובה להעביר ביקורת ולהציג גם את תחלואי מערכת המשפט ככל שישנם, אסור לעיתונות להפוך לצ'ילבה אוטומטית של מערכת המשפט בשל הופעה מרושלת.