ב-28.5.12 דיווח "הארץ" על המשפט החוזר שנערך בסוף-השבוע האחרון באתונה לפילוסוף היווני הדגול סוקרטס, בן המאה הרביעית לפנה"ס. כותרת הכתבה היתה "סוקרטס זוּכּה, 2,400 שנים אחרי שהוצא להורג".
סוקרטס הואשם על-ידי הפוליס (עיר-המדינה) האתונאית ב"אי-כיבוד האלים" וב"השחתת הנוער", ולאחר שסירב לצאת לגלות או למלט את נפשו מהכלא בעזרת ידידיו (בטענה שאין צידוק מוסרי להפר את חוקי העיר, גם אם הם בלתי צודקים), שתה מִקֻּבַּעַת התרעלה והלך לעולמו בגיל 70. מאז נחקקה דמותו בתודעה ההיסטורית כ"מרטיר של הפילוסופיה", כמי שסירב בכל תוקף לוותר על האמת ועל הדיון החופשי והתבוני, ושהיה מוכן לשלם על כך בחייו.
"מותו של סוקרטס" (פרט), ז'אק-לואי דויד, 1787 (נחלת הכלל)
המשפט החוזר שנערך לסוקרטס נועד כמובן כל כולו למטרות תקשורתיות, משום שמבחינה היסטורית או פילוסופית לא נתגלו בו שום ראיות חדשות או בעלות עניין שיש בהן כדי לשפוך אור על המשפט המקורי. ראוי אפוא לתהות על משמעותו התקשורתית של המשפט החוזר, על מטרותיו, ועל הישגיו.
ראשית, אין ספק שלמשפטו החוזר של סוקרטס יש קשר ישיר למצבה הנוכחי של יוון, הנמצאת בשיאה של מערבולת פוליטית וכלכלית. מבחינה זו, יש אמנם קווים מקבילים אחדים בין יוון של ימינו ובין אתונה בזמנו של סוקרטס. הדמוקרטיה האתונאית בשלהי המאה החמישית ובתחילת המאה הרביעית לפנה"ס נמצאה אף היא בטלטלה, ואך שנים אחדות לפני משפטו של סוקרטס הסתיימה מלחמת אזרחים עקובה מדם ששמה קץ לשלטון "שלושים הטירנים" הידוע לשמצה. זמן קצר קודם לכן הובסה אתונה במלחמה עם יריבתה המושבעת ספרטה. היתה זו, אם כן, "דמוקרטיה מתגוננת", שנאלצה להתמודד עם אי-יציבות חברתית חריפה, וכן עם איומים בטחוניים קשים מחוץ.
על רקע זה הותקף סוקרטס – שהיה אמנם יריב מר לדמוקרטיה, משום שראה בה שלטון אספסוף חסר מידות – ראשית על-ידי דעת הקהל האתונאית, ולבסוף גם על-ידי הממסד הפוליטי-משפטי. הוא חינך את תלמידיו לחשוב באופן עצמאי, וללא תלות בדעתו של ההמון, ומסיבה זו נחשד על-ידי הציבור כאויב המדינה. יש אפוא טעם לשער כי עורכי המשפט החוזר ביקשו לטעון משהו על מצבה הנוכחי של הדמוקרטיה היוונית, בייחוד ככל שהדבר נוגע לסוגיית חופש הביטוי, שבעטיה נגזר דינו של סוקרטס למוות. ללא ספק רצו לומר: "האתונאים של אז הרשיעו את סוקרטס משום שהדמוקרטיה שלהם לא היתה יציבה או בטוחה בעצמה די הצורך – אבל אנחנו לא כאלה; אנחנו מזכים אותו".
אם אכן זהו המסר המיועד (וקשה לחשוב על טעמים אחרים למשפט החוזר), כי אז מדובר ללא ספק בכישלון חרוץ, לא רק ברמה המשפטית-פילוסופית, אלא גם ובעיקר ברמה התקשורתית-תדמיתית. נניח לעובדה שהמשפט לא זכה לתשומת לב רבה מצדם של אמצעי התקשורת העולמיים (ואף לא ביוון עצמה); חשוב הרבה יותר: בניגוד לכותרת של הכתבה ב"הארץ", זיכויו בדיעבד של סוקרטס היה למעשה זיכוי טכני בלבד: השופטים לא הכריעו ברוב קולות על חוסר אשמתו, והגיעו לשוויון קולות (בתוצאה 5:5), כאילו ביקשו לומר: "יש טעמים כבדי משקל להרשיע את סוקרטס, ואלה אינם מעטים יותר מהטעמים לזיכויו. אילו היו מעשיו של סוקרטס חמורים יותר, ולו במעט – כי אז ודאי היה מורשע בדין".
ראוי להדגיש כי בחבר השופטים של המשפט החוזר ישבו, לצד שופטים יוונים, גם משפטנים מהאיחוד-האירופי ומארצות-הברית. יוזמי האירוע התקשורתי (קרן אונאסיס) ביקשו ודאי לומר: "על אף שסוקרטס הוא משלנו (כלומר יווני), מורשתו היא לאמיתו של דבר מורשת כלל-מערבית, ויוון של היום היא חלק בלתי נפרד מהקהילה האירופית ומהמערב הנאור". מה אפוא ניתן לומר על קהילה אירופית זו, שאינה מצליחה אפילו להביא לזיכוי חד-משמעי (אלא, כאמור, לזיכוי טכני בלבד) בעניינו של הפילוסוף החשוב ביותר בכל הזמנים? מה ניתן להסיק על מעמדו של חופש הביטוי ועל מעמדה של המחשבה החופשית באירופה של שנת 2012, שגם בה (כמו באתונה של הימים ההם) מתחוללים משברים פנימיים וחיצוניים רבי-עוצמה?
בהקשר זה ראוי להביא מדבריה מעוררי ההשתאות של שופטת שביקשה להרשיע את סוקרטס במשפט החוזר, ואמרה (כמצוטט ב"הארץ"): "סוקרטס מתחזה לאיש צנוע, אך בה בעת הוא מפגין יהירות. הוא חתרן מסוכן". אלה אינם דברים שאומר נציג של דמוקרטיה הבוטחת בעצמה, אלא דבריו של אדם שהתודעה הדמוקרטית היא ממנו והלאה. דברים מסוג זה – בייחוד כאשר הם נאמרים על-ידי משפטנית בכירה – מעוררים פחד יותר משהם מניחים את הדעת באשר לנאורות הדמוקרטית של תקופתנו.
מכל מקום, יש משהו פתטי בקיום של משפט חוזר מסוג זה. מה בעצם הטעם להכריז בקול כי סוקרטס חף מאשמה? איזו טובה של ממש עשויה לצמוח מכך? האין זה אלא ניסיון שקוף ומגוחך למדי להדגיש את עליונותה המוסרית של אירופה המודרנית על פני החברה האתונאית הטרום-מודרנית והטרום-לאומית? הבעיה העיקרית היא שעצם הניסיון הזה מעיד כאלף עדים על אובדן בטחונן העצמי של מדינות אירופה, המבקשות להפגין את אמונן (ההולך ומתערער בהדרגה) בדמוקרטיה, באמצעות הצהרות סמליות שכבר אבד עליהן הכלח.
הדבר מזכיר את הצהרתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שזיכה ב-1993 את גלילאו על שהטיף להכיר בתוקפה של התורה הקופרניקאית. גם במקרה ההוא – שנועד לחזק את תדמיתה של הכנסייה הקתולית כארגון רציונלי המתנער מחטאי העבר – היתה התוצאה נלעגת, והצהרתו של האפיפיור רק הדגישה את העובדה שהכס הקדוש נזכר, 360 שנה מאוחר מדי, להכיר באמיתותה של תיאוריה מדעית שכבר הוּכחה דורות רבים קודם לכן.
מוטב היה אילו הניחו לסוקרטס לנוח בשלווה על משכבו. המאבק על חופש הביטוי חשוב מדי ורציני מדי, והניסיון להיתלות בדמויות היסטוריות מסדר הגודל הזה אינו מועיל לאיש, ואף אינו מציג את תקופתנו באור חיובי.