לעולים לרגל באזור שכונת גבעת-עלייה שביפו נכון מחזה מרהיב: על גבול השיכונים המרופטים מתרוממת לה קוביית בטון וזכוכית זוהרת ומרשימה; אובייקט הרמטי המעיד על קיומה הרחוק של ציביליזציה מתקדמת ואינטליגנטית בלב הישימון. כמו דמות הירואית, משקיף לו מרכז פרס לשלום בדממה סטואית על הים התיכון, דרך דק עצום של עץ, מינימליסטי עד כדי סירוב להכיל אובייקט כלשהו מלבד עצמו. מרחב ריק.

כאשר עוברים את הדק ונכנסים לתוך הבניין מתגלה מרחב ריק נוסף – קופסת בטון חלולה. קומת הכניסה של מרכז פרס לשלום. אפשר לקרוא לזה תוכנית חופשית, ואפשר גם לקרוא לזה הצטברות דחוסה יותר של אוויר.

משדר היומולדת החגיגי שנערך לכבוד נשיא המדינה שמעון פרס הזכיר ביותר ממובן אחד את מרכז פרס לשלום: יוקרתי, נוצץ, ובעיקר ריק מתוכן. כפי שהבניין משמש מיכל יפה תואר שעוטף רִיק, כך גם המשדר – פסאדה מהודרת שמאחוריה חזרה והידהדה מלה אחת: "שלום".

ייתכן שמפעל החיים האמיתי של שמעון פרס – יותר מאוסלו, יותר מדימונה – הוא הפיכת המלה שלום למותג. מושג שערכו בעצם אמירתו, ללא שום התחייבות לתוכן כלשהו העומד מאחוריו. כי אם יש תוכן כזה, הביאוהו לכאן: על איזה שלום בדיוק אנחנו מדברים? בצפון-אירלנד?

פרס הוא האחראי המרכזי לכך שעצם אזכור המלה, שכבר הפכה לבעלת כוח מאגי, מספיק כדי לאגד סביבה סלבריטאים וראשי מדינות כאחד, אין באמת הבדל. מלה שהיא, בסופו של יום, לא יותר מקמפיין להוספת חברים לחשבון הפייסבוק של הנשיא.

***

***

נשאלת השאלה: מה בין המותג "שלום" לבין הפקעת הפריים-טיים בשלושת הערוצים במקביל? לא סיכמנו שאין פרטנר? ובמונחים יותר ארציים: ממתי הערוצים המסחריים סומכים על מישהו שיעשה בשבילם את העבודה? הפריים-טיים הוא הרי מוסד מקודש. יש תורה שלמה המסדירה קריטריונים ותתי-קריטריונים כיצד לייצר אותו. כיצד ליצור סצינה ש"עובדת", ומה האורך המקסימלי שאין לחרוג ממנו. בשניות.

אם כך, מה בהגדרות הפנימיות של חגיגות פרס השביע את רצונם של הממונים על הפריים-טיים, עד כדי הסכמה לשיתוף פעולה עיוור, השם ללעג את התנהלותם ב-364 ימות השנה האחרים – המתוקתקת, המדויקת, האנאלית?

במלה אחת: קאמפ.

***

כמה מלים על המושג קאמפ מאת סוזן סונטאג: "הרעיון של קאמפ הוא להדיח את הרציני. [...] באופן מדויק יותר, קאמפ קשור ביחס חדש, מורכב יותר ל'רציני'. ניתן להיות רציני לגבי נושאים קלי דעת, וקל דעת לגבי נושאים רציניים".

כביכול, חגיגות היומולדת של שמעון פרס הן הכל חוץ מקלות דעת, והן עוסקות בנושא הרציני מכל: ה"שלום". בפועל הן חושפות משהו מהרוח הקאמפית שסונטאג מדברת עליה: הכל בטקסט מוגזם, גרוטסקי. התארים שבהם הוכתר פרס מופרכים (כולל השוואה פרי מוחו הקודח של ביל קלינטון בין הישגיו של פרס בתחום החברתי לבין גילוייו של אינשטיין בתחום הפיזיקה); השירים היו שמאלציים; התוכנית האמנותית פומפוזית (טוטה המבורגר[!] מציריך מאחלת לפרס מזל טוב בעברית). במין היפוך קומי סטייל מסורת הקרנבל, הפכה החגיגה הזו, חגיגת יום הולדת, לטקס אשכבה, שבו נשים בגיל העמידה, לבושות בשמלות שחורות, אוחזות ורד אדום.

***

מה שאיפשר את מיקור החוץ של הפריים-טיים הוא העובדה שמפיקי הטקס – הגם שאינם מחתימים כרטיס ברמת-החייל או בבית-הוורד – כבר חושבים בקטיגוריות של טלוויזיה מסחרית. הטקס הוא-הוא טלוויזיה מסחרית. בלעדיה אין לו שום משמעות. בפני עצמו, עוד טקס בבנייני-האומה הוא לא דבר ששווה לפתוח כפתור במכנס בשבילו. זה כלום; יומיום. טקס סיום כיתה י"ב של החתום מטה היה בדיוק כזה (בהבדל אחד: שאליו כן הצליחו להביא לפחות אמן אחד ראוי לשמו, ברי סחרוף).

המחשבה של העוסקים במלאכה כבר נמשכת באופן מגנטי, מודע ולא מודע כאחד, לקיצון. ליצירת אותה התרחשות קרנבלית, מופרכת, מטורללת. לקאמפ. מידת המופרכות היא זו שתגדיר את ההצלחה. היא זו שתניב את כל אותם הסטטוסים המשתוממים, את כל אותם הציוצים הנשנקים, שמשכפלים את ההתרחשות בטור הנדסי. ציוצים שהם המכונה לשטיפת מכוניות שדרכה עובר כל אדם הרוצה לקחת חלק בהמון. אפילו אנחנו חטאנו באחד כזה. ככה עושים אירוע! ככה יוצרים "דיבור"!

***

ומנגד, הנושא הרציני שבו עסק הטקס – ה"שלום" – התגלה כעניין הנוגע בעיקרו של דבר לבני הגיל הרך. צפייה במשדר גילתה ששלום זה סיפור של ילדים. שחורים, לבנים, מלוכסנים ואפילו חומים. העיקר שעדיין לא הגיעו לגיל שבו מפרידים בין מציאות לאגדה. ובאופן שולי יותר, שלום זה גם זמרות ששרות בקול רוטט; אנגלית מעורבבת בתרגום סימולטני; הזלת דמעה בעת שמאזינים לשיר של שלמה ארצי. בקיצור, שלום זה כל מה שמוצאים בפרסומת לאוסם. שלום זה להיות ישראלי, ולהיות ישראלי זה משהו שמזמן מוגדר על-ידי משרדי פרסום. או על-ידי משוררי הפריים-טיים.

אבל בסופו של יום הטקס הזה חוגג משהו הרבה יותר מוחשי מאותו "שלום" ספק-חמקמק-יותר-סביר-מדומיין: הוא חוגג את ההישרדות הקונקרטית של נשיא המדינה. את העובדה שהוא עוד לא מת. עצם הקיום הופך למושא להערצה. אריכות ימים – לערך מוסרי. בקיצור, ההישג הגדול של פרס הוא לא השלום, אלא עצם העובדה שהגיע לגיל 90. ובהתאם, הציווי המוסרי הגדול שמנחיל לנו הטקס הזה הוא לשרוד.