בשלהי 2010 ניהלה רשות ניירות ערך חקירה נגד אנשי העסקים ג'קי בן-זקן ואיתן אלדר, בחשד שביצעו עבירה של הרצת מניות חברת מנופים-פיננסיים שבשליטתם. טיוטת כתב האישום – כפי שנשלחה ב-5.2.13 לעורכי-הדין של בן-זקן, רם כספי וירון ליפשס, לפני השימוע שהוצע לבן-זקן ולאלדר – מגוללת את מהלכה של הרצת המניות ומייחסת לשניים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
כתב "כלכליסט" גולן חזני (צילום: משה שי)
אשמה נוספת המיוחסת לבן-זקן ואלדר היא הנעה בתרמית לרכישת ניירות ערך – פעולה לפרסום כתבות חיוביות בעיתונות הכלכלית במטרה להניע את ציבור המשקיעים לרכוש את מניות החברה ובכך להעלות את שעריהן. האישום מתייחס לכתבה מסוימת, שפורסמה בעיתון הכלכלי "כלכליסט" על-ידי הכתב גולן חזני.
טיוטת כתב האישום נוקבת בשעה המדויקת שבה התבצעה השיחה הראשונה בין אלדר לבין כתב "כלכליסט": 14:11 ב-22 בנובמבר 2010. עוד מפרטת הטיוטה את תמציתה של אותה שיחה, ומציינת שיחות נוספות שנערכו בין אלדר לחזני בהמשך אותו יום. למחרת היום פירסם חזני ידיעה בלעדית ב"כלכליסט" תחת הכותרת "משפחת גרמזיאן רוצה להיות שותפה של בן-זקן", ובה תיאר משא-ומתן שלכאורה התנהל בין בן-זקן למשפחת המיליארדרים היהודים מקנדה, שכביכול ביקשו להיכנס כשותפים בחברה.
לטענת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), משא-ומתן שכזה כלל לא התקיים. כתבתו של חזני היתה היחידה שהתפרסמה בנושא. הידיעה לא פירטה מי היה מקור המידע בדבר המשא-ומתן בין משפחת גרמזיאן לבין בן-זקן.
"כלכליסט" וחזני למדו על ההאזנה לשיחות של העיתונאי עם אלדר לאחר שפרקליטות מחוז תל-אביב פירסמה את טיוטת כתב האישום, שאותה שלחה לכל העיתונים הכלכליים. טיוטת כתב האישום אינה מתייחסת כלל לפגיעה בחיסיון העיתונאי – החל על שיחותיו של חזני עם אלדר – וגם אינה מעלה חשד כלשהו בנוגע להתנהלותם של חזני או של "כלכליסט".
הדבר אינו אמור להפתיע. החיסיון העיתונאי הנוגע לשיחות בין עיתונאי למקורותיו או למקור המידע שמשיג העיתונאי אינו מעוגן בחקיקה בישראל, אלא זוכה להגנה מסויגת כתוצאה מפסיקות שונות של בתי-המשפט. ראשיתן בזו של נשיא בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, שקבע עוד ב-1987 כי "ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון, אשר על יסודם נמסר המידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, היא אפוא אינטרס של הציבור ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או העיתונאי הנוגעים בדבר [...] יש להכיר בקיומו של חיסיון לעד-עיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו". חיסיון זה, קבע שמגר, אינו מוחלט, כי אם יחסי וכפוף לשיקול דעתו של בית-המשפט.
גודל החיסיון כגודל הראש
משה נגבי (צילום: יוסי זמיר)
משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול-ישראל, מסביר כי ההגנה על החיסיון העיתונאי כפי שפורשה על-ידי בתי-המשפט אינה מונעת האזנה לשיחות של עיתונאי או לשיחות עם עיתונאי, אלא רק מגינה על העיתונאי מהדרישה למסור מידע על המקור. "החיסיון הוא פרי יצירתו של בית-המשפט ותחולתו היא כגודל הראש של השופט שפוסק", אומר נגבי.
עו"ד ישגב נקדימון, היועץ המשפטי של חדשות ערוץ 2, שחקר את נושא החיסיון העיתונאי במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, מעיר כי סביר להניח שמקרה כמו זה שמגוללת טיוטת כתב האישום לא היה זוכה להגנת בתי-המשפט בארצות-הברית, שהיו קובעים כי אין אינטרס ציבורי בהגנה על החיסיון העיתונאי. רק בשבדיה החיסיון העיתונאי מוגן באופן מוחלט בחוקי יסוד חופש העיתונות וחופש הביטוי שמקורם עוד במאה ה-18, למעט במקרים נדירים הנוגעים לבטחון המדינה (למשל בגידה). על עיתונאים בשבדיה נאסר בחוק לחשוף את מקורותיהם, ועל רשויות החקירה נאסר לערוך חקירות בנוגע לזהותם של מקורות עיתונאיים, גם כאלה המדליפים מידע מרשויות ממשלתיות.
בשנים האחרונות פגעו רשויות אכיפת החוק בחיסיון העיתונאי בכמה מקרים. בחקירת ליאורה גלט-ברקוביץ', פרקליטת מחוז תל-אביב שהדליפה מידע על חקירת שוחד שהתנהלה נגד ראש הממשלה אריאל שרון, נעשה שימוש בנתון תקשורת בנוגע למועד של שיחה שנערכה בינה ובין העיתונאי ברוך קרא, אז ב"הארץ", כדי לבסס את החשד נגדה כמי שהדליפה את המידע. בחקירת העיתונאי אורי בלאו נעשה שימוש במסמכים הסודיים שהגיעו אליו, ושהועברו אחר-כך לידי השב"כ, כדי לאתר את החיילת המדליפה, ענת קם, למרות התחייבות השב"כ שלא ישמשו לאיתור המקור.
חוק נתוני תקשורת שנכנס לתוקף בסוף 2007, הידוע יותר בכינויו "חוק האח הגדול", מכרסם עוד יותר ביכולתם של העיתונאים להגן על מקורותיהם. חוק זה מאפשר לכל רשויות החקירה, הן האזרחיות (כולל רשות ניירות ערך) והן הצבאיות, לקבל נתוני תקשורת בדבר שיחות, מסרונים ודואר אלקטרוני מחברת בזק, מהחברות הסלולריות ומספקי האינטרנט באמצעות היתר מינהלי, בדרך-כלל על-ידי קצין משטרה או "נציג רשות חוקרת אחרת" ובלא פנייה לבית-המשפט, כפי שמחייב חוק האזנות סתר. כך, גם ללא האזנה לתוכן השיחות או המסרים, אלא באמצעות הצלבה של מספר והיקף המסרים, מועדם, משכם ומיקום המתקשרים, ניתן לחשוף בקלות יחסית את זהותם של מקורות עיתונאיים.
בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, דחה במאי 2012 את העתירות נגד "חוק האח הגדול", כולל זו של מועצת העיתונות, כידידת בית-המשפט, שביקשה למנוע את הפגיעה האפשרית בחסיון העיתונאי.
מו"ל "כלכליסט", יואל אסתרון (צילום: יהודה שגב)
מועצת העיתונות דרשה שקבלה של נתוני תקשורת של עיתונאי תותנה בצו שופט בלבד, ורק אם יש יסוד לחשד שהעיתונאי מעורב בעבירה. בית-המשפט הכיר בחשיבות החיסיון העיתונאי ובאפשרות של "פגיעה בחופש הביטוי של העיתונאי", אך הסתמך בהחלטתו – הנשענת גם על הסדרים חוקתיים ואחרים דומים בארצות-הברית ובאנגליה – על טענת המדינה שלפיה נקבע בנוהל משטרתי הסדר מצמצם הקובע כי "ככל שידוע כי המנוי הוא עיתונאי, שאינו החשוד בעבירה ואינו הקורבן, לא יאשר הקצין המוסמך קבלת נתוני תקשורת מסוג נתוני תעבורה (רשימת שיחות יוצאות ונכנסות) לגביו".
בית-המשפט קבע עוד כי רק במקרים שבהם העיתונאי בסכנת חיים, או שהוא עצמו חשוד בעבירות, ורק בעבירות מסוג פשע בלבד, ובנסיבות חריגות ויוצאות דופן שבשל דחיפותן מונעות גישה לבית-המשפט לשם קבלת צו שיפוטי, יש מקום לקבלת נתוני תקשורת של עיתונאים "גם אם יכול ויהיה לכך מחיר של פגיעה בחסיון מקורותיו". בית-המשפט ציין כי למעט המשטרה, אף רשות חקירה לא הציגה בפניו נוהל דומה, אך הניח כי הן לא ישתמשו בסמכויותיהן "מבלי שיחילו על פעולותיהן אמות מידה דומות" או יגבשו נהלים מתאימים.
כאמור, טיוטת כתב האישום בפרשת מנופים-פיננסיים אינה מעלה חשד כלשהו נגד העיתונאי חזני, והוא ממילא לא זומן לחקירה כעד. מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) סירבה בתגובתה להתייחס לאותו נוהל שנקבע ב"חוק האח הגדול", שעשוי היה למתן או למנוע את הפגיעה בחיסיון העיתונאי גם במקרה זה. המחלקה סירבה גם לומר אם פנתה ויידעה את בית-המשפט שהעניק את צו ההאזנה כי כמה שיחות שנקלטו היו עם עיתונאי.
התגובה של מחלקת ניירות ערך גם אינה מתייחסת לאפקט המצנן של טיוטת כתב האישום בכל הקשור לחשש של מקורות עיתונאיים למסור מידע לעיתונאים בכלל ובפרט על שחיתות, מחדלים או נסיונות טיוח. "אדם סביר שרואה דבר כזה יחשוב בפעם הבאה אם לדבר עם עיתונאי", אומר נגבי. "אנשים לא נכנסים לדקויות. הם יסיקו שאי-אפשר לסמוך על הבטחה של עיתונאי שיגן על מקורותיו".
הקונצרן בחר לשתוק
פרופ' קרמניצר (צילום: קובי גדעון)
הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, בעבר נשיא מועצת העיתונות וכיום סגן נשיא המכון לדמוקרטיה (מו"ל אתר "העין השביעית"), סבור גם הוא כי הפגיעה בחיסיון העיתונאי במקרה זה יוצרת אפקט מצנן. "אין ספק בכך. השאלה איזה אינטרס תהיה ידו על העליונה – זה של גילוי עבירות ואכיפת החוק או של זה של יכולת העיתונות לפעול באופן חופשי – תלויה בחומרת העבירה", הוא אומר.
"אם תוך כדי חקירה עולים על שיחה של עיתונאי בעת מילוי תפקידו, ושהוא אינו חשוד בעבירה ואינו עבריין, אז צריך לחזור לשופט שאישר את ההאזנה. זה נתון רלבנטי שראוי היה להעמיד אותו בפני השופט. יכול להיות שהשופט ישנה דעתו, אך בכל מקרה צריכה להיות הכרעה שיפוטית מושכלת שתשקול אם אינטרס אכיפת החוק עולה על יכולת העיתונות לחקור", מדגיש פרופ' קרמניצר.
נשיאת מועצת העיתונות הנוכחית, השופטת בדימוס דליה דורנר, אומרת גם היא שראוי היה במקרה זה להעמיד לשיקול דעתו של בית-המשפט את הפגיעה האפשרית בחיסיון העיתונאי עוד לפני שהיו מפענחים את השיחה עם העיתונאי.
מעבר לזלזול המתמשך של הרשויות החוקרות בחיסיון העיתונאי, פרשה זו מלמדת גם איך העיתונות עצמה נמנעת מלהיאבק על האינטרסים המקצועיים שלה. "כלכליסט", חלק מקונצרן "ידיעות אחרונות", מהתאגידים החזקים והמשפיעים ביותר במדינה, לא פעל עד עתה, שבועות רבים לאחר פרסום טיוטת כתב האישום, כדי למנוע את הפגיעה בחיסיון העיתונאי של אחד מבכירי העיתונאים בשורותיו.
"הבעיה העיקרית של חופש העיתונות בארץ היא שהנושא לא מעניין את רוב העיתונאים, ובעיקר את העורכים", מסכם נגבי. "אם 'ידיעות אחרונות' היה מחליט שנושא החיסיון העיתונאי זה פרויקט שלו – הוא היה יכול לעשות זאת".
תגובות
מ"כלכליסט" נמסר בתגובה: "ב'כלכליסט' הביעו תמיהה על כך שהפרקליטות פגעה בחיסיון העיתונאי וחשפה מקור עיתונאי מעבר לדרוש".
דובר משרד המשפטים בשם מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה): "פעולות החקירה בתיק, ובכלל זאת גם הפעולות הרלבנטיות לשאלותיכם, בוצעו בהתאם לצווי בית-המשפט ולאחר שיקול דעת. מעבר לכך, לאור העובדה שהתיק מצוי בעיצומו של הליך שימוע לחשודים וטרם הועבר לידיהם מלוא חומר החקירה, לא תוכל הפרקליטות להגיב לגופם של דברים".
עורכי-דינו של ג'קי בן-זקן, רם כספי, נבות תל-צור וירון ליפשס, מסרו בתגובה כי כל הפעולות שביצע "היו בתום לב, בשקיפות מלאה, ואך ורק למען קידום ענייניה של חברת מנופים-פיננסיים". הם הביעו בטחונם כי בתום השימוע יוחלט על גניזת התיק נגדו.
אייל הראובני הוא עיתונאי. בעבר כתב בעיתונים "כל העיר" ו"ירושלים" ובאתר ynet