הכל יודעים שהעיתונות המודפסת שרויה במשבר קשה, וכי שינויים מרחיקי לכת מתרחשים בתחום זה בשנים האחרונות. הגורמים למשבר זה הם בעיקר כלכליים, והם מניעים את העיתונות המסורתית לחפש מודל עסקי חדש שיאפשר לה להוסיף להתקיים גם במרחב החופשי (יחסית) של האינטרנט.
לא רבים יודעים כי גם בתחום העיתונות המדעית מתרחשים בעשור האחרון שינויים אדירים, וגם אם קשה עדיין לאמוד את משמעותם ואת תוצאותיהם העתידיות, אין ספק כי מדובר ברעידת אדמה של ממש. אלא שבניגוד לעיתונות היומית, המבקשת להגן על האינטרסים הכלכליים שלה באמצעות הקמת "חומות תשלום" (עיתון "הארץ" למשל, בישראל), בעיתונות המדעית מתרחשת דווקא מגמה הפוכה.
"נייצ'ר", שער גליון ב-28.3.13
אם בעבר היה מקובל שכתבי-עת מדעיים דורשים דמי מנוי גבוהים ביותר עבור קבלה של הגליונות הקשיחים או עבור הגישה לאתרי האינטרנט שלהם, הרי שכיום יותר ויותר כתבי-עת מדעיים פונים אל המודל המכונה "גישה חופשית" (open-access), ומאפשרים את הקריאה בהם חינם אין כסף. אלו הם בעיקר כתבי-עת חדשים, המנסים לפלס את דרכם ביער הסבוך והצפוף מאוד של אינספור הוצאות לאור מדעיות. חוקרים רבים – שמספרם הולך וגדל בהתמדה מרשימה – משתפים פעולה בהתלהבות עם המגמה הזאת. כתב-העת "נייצ'ר" הקדיש לאחרונה מהדורה מיוחדת של מדור החדשות שלו לתהליכים החשובים הללו.
בנקודה זו ראוי לציין כי בניגוד למצבה של העיתונות היומית, שמשאביה הכספיים הולכים ומידלדלים (בין היתר משום שקוראים רבים נוטשים אותה לטובת הבלוגוספירה והרשתות החברתיות החינמיות), העיתונות המדעית דווקא משגשגת במובן הכלכלי. יש כסף בפרסומים מדעיים, ואפילו כסף רב מאוד: לפי הערכות מקובלות, כלל הכנסותיהם של כתבי-העת המדעיים עומד על כ-10 מיליארד(!) דולר בשנה, כך שאיש אינו מדבר כאן על בעיית מזומנים.
למרות זאת, יותר ויותר חוקרים החלו לגלות אי-נחת ביחס למודל המסורתי של כתבי-עת הדורשים דמי מנוי גבוהים. אי-נחת זו היא אידיאולוגית במידה רבה: החוקרים מתרעמים על כך שמחקריהם אינם פתוחים לקריאה לכל דורש, ועל כך שההוצאות לאור המפרסמות את כתבי-העת מרוויחות סכומים גדולים על פרסום מחקרים שכמה מהם לפחות ממומנים על-ידי גופים ציבוריים, וזאת חרף העובדה שחלק חשוב ביותר של העבודה על המאמרים הללו – ביקורת העמיתים (peer review) – נעשית על-ידי מדענים ללא שכר, כחלק מעבודתם השוטפת.
איש אינו יודע בדיוק מהו שיעור הרווח של הוצאות כתבי-העת המדעיים, שאינן ששות לחשוף את רווחיהן, אבל ההערכות הן שמדובר על שולי רווח הנעים בין 20% ועד 50% מההכנסות. ההוצאות לאור הללו מופעלות על-ידי תאגידים מסחריים (כגון הענקיות Elsevier ו-Sage), והן פועלות – כך טוענים מבקריהן – לטובת בעלי המניות ופחות לטובת הרחבת תפוצתו של הידע המדעי. אחת מתוצאותיו העגומות של מצב זה היא שגופים עניים – למשל ספריות אוניברסיטאיות במדינות חלשות – מתקשים לשלם עבור מספר גדול של מנויים לכתבי-עת מדעיים, ונותרים לעתים ללא גישה למאמרים המתפרסמים בהם.
אבל לא רק אידיאולוגיה יש כאן: חוקרים המפרסמים את מחקריהם מעוניינים שהמחקרים הללו ייקראו (ומה שחשוב אף יותר, יצוטטו) על-ידי מה שיותר מעמיתיהם. בדרך כלל לחוקר אין אינטרס של ממש להגן על מאמריו בזכויות יוצרים, והוא מעוניין דווקא בהפצה חופשית ונרחבת ככל הניתן של פירות עבודתו. למעשה, גם לרוב גופי המחקר הלא-מסחריים (אוניברסיטאות למשל) יש אינטרס שעבודתם של החוקרים הפועלים בשמם יפורסמו ויצוטטו בהרחבה, משום שהדבר מעלה את יוקרתם של המוסדות הללו. אוניברסיטאות רבות מעודדות אפוא את חוקריהן להחזיק אתרי ארכיב פרטיים שבהם נמצאים מאמריהם שהתקבלו לדפוס, אם כי רק חוקרים מעטים אמנם עושים זאת באופן שיטתי.
כתבי-העת החדשים, הפועלים במודל הגישה החופשית, מאפשרים אפוא לפרסם מחקרים ללא חומת תשלום, וכל אדם – חוקרים והדיוטות כאחד – יכול לקרוא בהם כאוות נפשו. מנין מגיע הכסף הדרוש לפעולתם של כתבי-עת מסוג זה? כאן חבוי העוקץ: כתבי-העת גובים תשלום לא מהמנויים, אלא מהחוקרים עצמם. ולא מדובר כאן בכסף קטן. הסכומים אמנם משתנים, אבל ככלל, עבור הזכות לפרסם מאמר בכתב-עת הפועל בגישה חופשית ייאלץ החוקר להיפרד מסכום לא מבוטל של כמה מאות או אלפי דולרים. כתב-העת המולטי-דיסציפלינרי "PLOS ONE", אחד הנחשבים והמצליחים ביותר בתחום זה, גובה 1,350 דולר עבור פרסום מאמר, בעוד שכתב-העת "Cell Report" משלשל לכיסו לא פחות מ-5,000 דולר לכל מאמר המתקבל לפרסום.
כמו כתבי-עת אחרים מסוגו, "PLOS ONE" מקיים הליכי ביקורת עמיתים ואינו מקבל לפרסום כל מאמר המגיע למערכת, אך כל המאמרים שנמצאו ראויים לפרסום אכן מתפרסמים בו, ואין מאמרים הנדחים לאחר שעברו את שלב הביקורת (בניגוד לכתבי-העת המסורתיים, המפרסמים מאמרים גם על בסיס חשיבותם המדעית הסגולית ופוטנציאל ההשפעה שלהם). במובן זה כתבי-עת בגישה חופשית מנצלים היטב את רשת האינטרנט, שבה ניתן לפרסם מספר בלתי מוגבל של מאמרים בכל גיליון – בעוד שכתבי-העת המסורתיים מבוססים עדיין על מודל מיושן של גליונות מודפסים ומוגבלים בהיקפם.
מתוך כתבתו של דקלן בטלר ב"נייצ'ר"
לתופעה מתרחבת זאת יש גם צדדים שליליים כבדי משקל, כפי שעולה מכתבתו של דקלן בטלר, שהופיעה אף היא ב"נייצ'ר". בטלר ריאיין את ג'פרי ביל, ספרן אקדמי וחוקר באוניברסיטת קולורדו, המחזיק בלוג שבו הוא מפרסם "רשימה שחורה" של הוצאות לאור בגישה חופשית שאותן הוא מכנה "הוצאות טורפות" (predatory publishers).
הוצאות מסוג זה, מספר ביל, פועלות כמסחטות כספים משוכללות, ומפיצות בקרב חוקרים אינספור מיילים המפצירים בהם לשלוח מאמרים לפרסום תמורת תשלום. הבעיה היא שמחברי המאמרים אינם מקבלים למעשה כל שירות עבור הכסף שהם משלמים, ובניגוד לכתבי-העת המסורתיים (וגם בניגוד לחלק ניכר מכתבי-העת בגישה חופשית), כתבי-עת "טורפים" אינם טורחים להעביר את המאמרים המתפרסמים בהם הגהות, ולעתים קרובות אפילו אינם מעבירים אותם לביקורת עמיתים (קל וחומר שאינם משקיעים בעיצוב וכדומה).
פירושו של דבר שתהליכי בקרת האיכות הבסיסיים ביותר אינם נשמרים, ורמתם האקדמית של כתבי-עת כאלה היא בדרך כלל אפסית. חוקרים רבים ששילמו כסף רב עבור פרסום מאמריהם פנו אל ביל לאחר שחשו מרומים, אבל יש כמובן גם חוקרים רבים – בעיקר במדינות העולם השלישי – המוכנים להשקיע את הסכומים הללו כדי לשפץ, ולו במעט, את קורות החיים האקדמיים שלהם.
עניין זה משמעותי ביותר לא רק עבור מי שמנהלים קריירות באקדמיה, אלא גם עבור הציבור הרחב, ובכלל זה העיתונות. כמו רוב בני-האדם, גם רוב העיתונאים אינם מסוגלים לשפוט כהלכה את איכותו של מאמר מדעי או את איכותו של כתב-העת שבו הוא מתפרסם. לפיכך, כאשר כתבי-עת "טורפים" מהזן שעליו מדבר ביל מפרסמים מחקרים שלא עברו שום הליך ביקורת עמיתים או עריכה, יש חשש אמיתי שעיתונאים תמימים (או מיתממים) יתייחסו ברצינות למחקרים שכאלה, וידווחו עליהם ללא שום עכבות (בחינת "מחקר חדש מצא קשר סיבתי בין חול בנעליים לסרטן הפרוסטטה").
נכון כמובן שגם כיום, וגם בכתבי-העת המסורתיים והמכובדים, מתפרסמים לעתים קרובות מחקרים שאיכותם מפוקפקת, אבל ייתכן שבעתיד הלא רחוק ייפרץ הסכר לחלוטין, וגל גדול ועכור עוד יותר מהרגיל של מחקרי-זבל ישטוף את האינטרנט. ראוי היה שעורכי העיתונים ייערכו מבעוד מועד למצב שכזה ויכשירו עיתונאים או בודקי-עובדות מיומנים, שיפרידו את המוץ מן הבר. עם זאת ברור גם שלאור מצבה של העיתונות בשעה זו, אין לצפות שכך אמנם יקרה.