שרת התרבות של מדינת ישראל הביעה סיפוק מכך ששני סרטים שהיו מועמדים לאוסקר בארה"ב לא זכו. אשתו של סגן ראש הממשלה צייצה לכל העולם שלא הזילה דמעה בשל ההפסד והציעה לפטר את מי שאחראי למימון הסרטים. ראש הממשלה עצמו הודיע ש"אין לו כוונה לראות את 'שומרי הסף'".

כדאי להתעכב לרגע על השמחה הזו, ולא של טוקבקיסטים אלמונים, לאידם של שני הסרטים, "שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי. מה מקורה של השמחה בהפסד הפרס החשוב ביותר בעולם הקולנוע, אחרי מאמץ יצירתי והישג אמנותי כה גדולים? הרי מאות ואלפי יוצרים ברחבי העולם מייחלים להיות בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר, והנה מורה, בורנאט ודוידי הצליחו, בשם ישראל וגם בשם הפלסטינים, להשחיל לחמישייה לא סרט אחד, אלא שניים.

השמחים על ההפסד מתייחסים לשני הסרטים בכפיפה אחת, למרות אופיים ותכניהם השונים. החיבור שעושים המתנגדים בין "שומרי הסף" ל"חמש מצלמות שבורות" אינו נובע מהדמיון בין הסרטים, אלא מפחד מפני הכוח שיש לתכניהם על תודעת הצופים. כוח שנובע מתיעוד מציאות והצפת שאלות שללבנת ולדומיה אין עליהן תשובות, או גרוע מכך – שהם חסרי יכולת להתמודד עימן בזירה האמנותית.

ב"חמש מצלמות שבורות" מציג בורנאט את נקודת המבט שלו על המתרחש בכפרו, סביב גדר ההפרדה והעימותים עם חיילי צה"ל. נקודת מבט סובייקטיבית, קשה לצפייה עבור מי שאשמת הפלסטינים והנהגתם בסכסוך ברורה לו, לגיטימית מבחינה אמנותית – וכזו שיש מי שאינו מוכן לקבל. שרת התרבות למשל.

עשרות סרטים ותוכניות זיכרון העוסקים בסבל הישראלי, בהרוגים ובמחיר המלחמה לא שזפו כנראה את עיניה של שרת התרבות

לבנת אינה מסוגלת לקבל יצירה העוסקת בסכסוך ואינה מציגה גם את הצד הישראלי. בעולמה אין מקום להצגת זווית ראייה חד-צדדית, והיא קוראת ליוצרים "לצנזר את עצמם" ומאשימה אותם בכך שהם כנראה "חיים בסרט". עשרות סרטים ותוכניות זיכרון העוסקים בסבל הישראלי, בהרוגים ובמחיר המלחמה לא שזפו כנראה את עיניה של שרת התרבות, המאמינה כנראה שלתרבות יש רק דעה אחת. אם אין איזון מיידי – אין במסגרתה מקום גם לדעה ההפוכה.

"שומרי הסף" הוא סרט אחר לחלוטין. ששת ראשי השב"כ המופיעים בו שייכים למרכז החברה הישראלית, לגרעין הקשה של מערכת הביטחון שלה. הם לחמו בטרור הפלסטיני בגופם ופיקדו על המאבק בו. הסרט המורכב הזה עוסק בדילמות מתחום יחסי ראש ממשלה וראש שב"כ, מוסר ומשפט במדינה דמוקרטית, השימוש בעינויים ו"פצצות מתקתקות" והתמודדות עם טרור יהודי. הסרט גם חושף מבצעי סיכול, כשלונות מבצעיים בהגנה על ראש הממשלה רבין ופגיעה בחפים מפשע. הוא מעלה גם את שאלת כשירותה של המנהיגות הישראלית ומצביע על העדר אסטרטגיה מדינית בדרך שבה היא מובילה את אזרחי המדינה.

לאדם פוליטי כמו לימור לבנת או בנימין נתניהו, גם זו משוכה בלתי עבירה. כמו ראשי הממשלה שכיהנו כאן מאז 1967 (אולי למעט אחד) ולא ידעו להתמודד עם הדילמות שמעלים ראשי השב"כ בסרט, כך גם לבנת מעדיפה לוותר על ההתמודדות ולתקוף כתחליף את מי שהציף את הסוגיות אל פני השטח.

השמחה לאיד על ההפסד של פרס האוסקר התיעודי מעידה על החברה הישראלית וחולשתה, לא על הישגם של היוצרים. הם לא הפסידו, ובחירתה של האקדמיה האמריקאית במועמדותם מעידה על הישגם המקצועי. המבקרים השמחים לאיד מנסים למחוק את החיוך של יוצרי הסרטים, אך אינם יכולים למחוק את התיעוד שהם מציגים.

מה שעומד בבסיס שמחתם אינו משמח, אלא מדאיג. מנהיגים המסרבים להתמודד עם המציאות כשהיא מוקרנת בנוחיות אולם הקולנוע הממוזג יסיטו ממנה את מבטם גם כשהיא בוערת מתחת לחלונם.

איתי לנדסברג-נבו הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון. הסרט "שומרי הסף" הופק בהשתתפות הערוץ הראשון ויוקרן בו במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" במהלך אפריל-מאי 2013