מי זוכר? עד לפני חודשים ספורים בלבד נדמה היה שהכל מתנהל על מי מנוחות ולא צפויות התפתחויות דרמטיות ומפתיעות. הממשלה ישבה בשקט ובשלווה על מכונה, על בסיס מוצק, בלא שיופעל עליה לחץ כלשהו לזוז ימינה או שמאלה. המצב בשטח השתפר, רמת הביטחון האישי עלתה, פחות או יותר, ואפילו סף החרדה ירד משהו. נימה של נורמליות איפשרה להפנות את שימת הלב לנושאים אחרים, מציקים לא פחות, כמו מצב הכיס הפרטי והלאומי. הקיפאון המדיני התקבל כמובן מאליו, ולא היתה כל סיבה לחשוב שיקרה משהו יוצא דופן. אפשר היה אפילו לתכנן את חופשת הקיץ כמה חודשים מראש, כמו בכל חברה נורמלית. אך שקט אצלנו הוא רפש, ולעולם אינו מחזיק מעמד לאורך ימים.

היועץ המשפטי לממשלה פרש, ויורשתו הזמנית הודיעה על אפשרות סבירה להעמדה לדין של ראש הממשלה בענייני שחיתות. זה היה האות לטירוף מערכות מוחלט. ראש הממשלה, שמבין משהו בפוליטיקה ובתקשורת, יצא ביוזמה מדינית נועזת ופורצת גבולות, לא רק גיאוגרפיים אלא גם בטחוניים, מדיניים, פוליטיים ופסיכולוגיים, והכניס את המערכת כולה לתזזית ולבלבול. והשאר היסטוריה, כידוע.
מאז אין מנוחה. מושגים כמו ימין ושמאל מחפשים הגדרות חדשות, ותפקידי הטובים והרעים מתחלפים תדיר, עד שגם מי שידע היכן הוא עומד במפה מתקשה להדביק לעצמו ולאחרים את התוויות הנוחות והמקילות המוכרות. אם אריאל שרון מדבר על עקירת התנחלויות ופינוי שטחים ועל הכיבוש המשחית, מה צריכים לומר חברי שלום־עכשיו ויח"ד? ואם אנשי זו־ארצנו והיישוב היהודי בחברון מדברים על זכויות אזרח ועל דפוסי התנהגות דמוקרטיים, מה תגיד האגודה לזכויות האזרח?

ומה אומרת התקשורת השמאלנית הידועה? כשכולם מבולבלים, היא לא יכולה לדעת טוב יותר מאחרים. גם היא מבולבלת. מה שהתקבל תחילה בזלזול ובחשדנות, על רקע ההיכרות ארוכת השנים עם שרון והאי־רצון להיות הפראיירים בסופו של תהליך, שייצא אל הפועל או לא, התחלף בהתגייסות על סף התלהבות לתוכנית ההתנתקות. איך זה קרה? איש תקשורת ותיק ומנוסה מצביע על פגישת שרון־בוש בבית הלבן, עם ההתחייבות המפורשת שנתן ראש הממשלה לנשיא ונכונותו של הנשיא לאמץ את התוכנית כצעד היסטורי חשוב ובעל פוטנציאל, כעל נקודת המפנה. "מאותו רגע הגעתי למסקנה שזה אמיתי. שזה לא רק דיבורים. שרון יודע שעם האמריקאים לא משחקים. הוא קיבל עליו מחויבות של ממש", אמר. הטיעון הזה זקוק עדיין להוכחה, וזו יכולה לחכות, לפחות עד נובמבר.

איור: אורית ברגמן

למודת אוסלו, מגלה הפעם התקשורת מעט יותר ריחוק. אולי משום שאין טקסים ואין "שלום הפקות" נוסח איתן הבר. גם פרטנר צבעוני ומלבב אין. הוא עסוק במלחמות הישרדות עקובות מדם משלו. ובכלל, הכל וירטואלי לגמרי. אי־אפשר עדיין לצלם חיילים נרגשים סוגרים מאחוריהם את השער, וכמה התלהבות אפשר עוד לסחוט מפוליטיקאים המנגחים זה את זה.

ההתגייסות־על־סף־התלהבות אין פירושה שלא נותנים בימה לקולות האחרים, למתנגדי ההתנתקות. השרשרת האנושית זכתה לסיקור אוהד עתיר מליצות בנוסח "מד־הים!", "מ־ר־גש!". גם מועמדי הפינוי זוכים לבימות רבות להביע מעליהן את הטרגדיה האישית, ההומניטרית והאידיאולוגית הצפויה להם. ואף על פי כן, קשה להתעלם מהנימה הצוננת המלווה את הדיווחים האלה. המתנחלים, גם אם הם מצליחים לגייס רוב בין מתפקדי הליכוד, נחשבים עד היום ל"אחרים", למי שלא נתקלים בהם כמעט בחיי היומיום. אין מה לדבר, הם הרוויחו את מעמדם ביושר, במאמציהם הבלתי נלאים להציג את עצמם כיחידים שיודעים מה טוב, לא רק להם אלא גם לכל האחרים, וגם בהצלחות הלא מבוטלות שלהם בתפקיד הזנב המכשכש בכלב המדיני, הבטחוני והפוליטי. ובכל זאת, גם אחרי שנים ארוכות כל־כך שבהן המתנחלים ונציגיהם שותפים בדרך זו או אחרת בשלטון, הם עדיין נחשבים גורם מרוחק, מנותק משהו. בתודעה הציבורית, יש"ע ממש לא כאן.

ואילו מתנגדי ההתנתקות החד־צדדית משמאל אינם זוכים אפילו לאמפתיה. הרי הם מדברים על הידברות עם הפלסטינים, ובכך אין להם שום סיכוי לגייס את דעת הקהל או את התקשורת, שאולי מכה על חטא ההתגייסות־עם־מלוא־ההתלהבות לאוסלו. הם מנסים בכל כוחם להסביר שבתוכנית שעל הפרק אין מדובר בצעד לקראת עתיד טוב יותר, אלא בהחרפת המצב הקשה ממילא, אבל אלה דברים שאיש אינו רוצה לשמוע. העיקר להסתלק, מיד וחסל. שיעופו לנו מהעיניים. על המחויבות שלנו לתושבי השטחים שאנו שולטים בהם כבר יותר משלושים שנה איש לא מוכן לשמוע. ואשר לטווח הארוך - In the long run we are all dead, כלשון האִמרה הידועה של הכלכלן ג’ון מיינרד קיינס. למי יש כוח לחשוב על זה? הדוברים המיומנים של השמאל הפכו לגורם לא רלבנטי בוויכוח הנוכחי, ואפילו בתוכניות האירוח הפוליטיות הם כבר לא אורחים מבוקשים.

ומה בדבר התנהלותו של ראש הממשלה? כאן ההתגייסות־על־סף־התלהבות טעונה עיון עמוק יותר. מה היתה התקשורת אומרת אילו קיבל שרון החלטה לצאת למלחמה, וכדי להעביר את ההחלטה היה מפטר שרים סוררים ומורים, לא משום שחטאו במעשיהם, אלא רק מפני שדעתם שונה? ומה היתה התקשורת אומרת אילו התעלם ראש הממשלה לא רק מסקרי דעת קהל שהיו מוכיחים לו באותות ובמופתים שאין לו רוב בציבור ליציאה למלחמה, אלא מחברי מרכז מפלגתו הוא, ואפילו ממשאל שהוא עצמו יזם, שפסק ברוב שאין לפקפק בו שהתוכנית מנוגדת לדעתם של שולחיו למשרד ראש הממשלה? לא קשה לנחש את הזעקות, את הכותרות ואת מאמרי הפרשנות שהיו מתחרים זה בזה בחריפותם ובשנינותם. מומחים למשפט ציבורי ולסדרי ממשל היו מוזעקים לכל אולפן, ולא היה מקום לספק באשר לאי־לגיטימיות של התנהלות שכזו. בעניין תוכנית ההתנתקות הובאו אמנם כל העמדות, על כל המגוון שלהן, אלא שהטוענים נגד ראש הממשלה היו רובם ככולם מרשימת החשודים המיידיים, שמתנגדים ממילא גם לתוכנית ההתנתקות, והתנגדותם לצורת ההתנהלות הוסברה ממילא גם בעמדתם האידיאולוגית. הבאת הדעות הללו היתה מעין מצוות אנשים מלומדה, ואריאל שרון הוצג שוב כאלוף העולם בטקטיקה פוליטית.

אל רשימת המתגייסים־על־סף־התלהבות נוספו אנשי מערכת הביטחון. הם הזהירו כי התנתקות חד־צדדית היא מתכון הרה־אסון מסיבות רבות ומגוונות, אך לאחר שהבינו שהפור נפל, התיישרו והחלו להעריך שהיציאה מרצועת עזה רק תגביר את הביטחון ואת המוטיבציה של הפלסטינים לעשות סדר בביתם, וכיוצא באלה נימוקים. מעטים מאוד בתקשורת ביקשו - וקיבלו - הסברים לתפניות בהערכות. בד בבד הופיעו דיווחים, תחילה מפי גורמים אלמונים, בכירים כמובן, ולאחר מכן מפי ראשי השב"כ והמשטרה, על העלייה החדה במפלס האיומים על חיי ראש הממשלה ואחרים. ראש השב"כ דיבר על "כמאה־מאתיים אנשי ימין קיצוני שמייחלים באופן אקטיבי למותו של ראש הממשלה". הדברים התקבלו בדרך־כלל בפשטות מפליאה בתקשורת. גם כאן אפשר לנחש איזו מהומת אלוהים היתה פורצת אילו הוחלף המונח "ימין קיצוני" ב"שמאל קיצוני". גם בעניין זה הרוויחו אנשי הימין ביושר רב את מעמדם. בתשע השנים האחרונות הם מתקשים, ובצדק שאין למעלה ממנו, לגייס אמפתיה לזעקותיהם כנגד הרדיפה אותם. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, כידוע. ואף על פי כן, מעצרים מנהליים והגליות אינם עניין של מה בכך. ואין זעקות שבר, ואין הפגנות מול משרד הביטחון. גם התקשורת לא ממש יוצאת מגדרה.

ואולי בכל זאת יש"ע זה כאן, אבל לא כפי שהתכוונו ממציאי הביטוי. מי שהורגלו במשך עשרות בשנים למעצרים מנהליים ולגירושים ולשאר אמצעי ענישה בלתי קונבנציונליים המוטלים על המוני פלסטינים - גם אם הם עוברים את מסכת האישורים המשפטיים - מתקשים להתרגש עכשיו כשהם מופעלים על נועם ארנון ואולי יוטלו על פעילי ימין אחרים. ההשוואה לא נוחה, אבל זה טבעו של טשטוש גבולות, וטשטוש הגבולות הוא, כאמור, סימן ההיכר של הימים האלה.

גיליון 52, ספטמבר 2004