בעיצומם של אירועי החיזבאללה, בקריית-שמונה הנטושה למחצה, מחכה קומץ חיילים, צנחנים וגבעתי, להסעה ללבנון: קיטבג על הגב, אם-16 על הכתף ועיתון צהריים פרוס. מחכים וקוראים, קוראים ומחכים: חיילים הם עם צמא תקשורת. אין טלוויזיה, אין מחשב, אין בנות. אין להם במה לשטוף את העיניים, לבד מפיסת עיתון (למרבה הצער, הצימאון לעיתונים נעלם כלא היה כאשר הם מסיימים את השירות, אבל הסוגיה הכאובה הזאת שייכת למאמר אחר).
בטנם הומה. זוהי מחאת הגוף על המעבר מסביבה ידידותית לסביבה עוינת. פניהם מתוחים. קודרים. הם סופרים את היממות שנותרו להם בלבנון ואת המספר המצטבר של ההרוגים. הם תוהים באוזני עיתונאים למה שולחים אותם לשם. הרי תאריך הנסיגה נקבע; הקרב הוכרע בלעדיהם, ומי שייהרג, ייהרג רק למען הסטטיסטיקה.
הראש שלהם מלא לבנון. העיתונים שהם קוראים מלאים לבנון. הניסוחים של העיתון ושלהם כל-כך דומים, שקשה לדעת מה הם אומרים מנהמת לבם, ומה הם אומרים מנהמת העיתון.
קל לעשות תקשורת כשצה"ל מנצח. קשה לעשות תקשורת כשצה"ל מפסיד: ההחלטות העיתונאיות לא קלות, ושמחה אין בהן. ביום שלישי, 8 בפברואר, אחר-הצהריים, ישבה קבוצת חיילים מול הטלוויזיה, בלובי של מלון הצפון בקריית-שמונה. בסופו של אותו לילה עמדו לעלות לבופור ולגלגלית, שני מוצבים שתרמו את תרומתם לרשימה המתארכת של חללי לבנון. כרמלה מנשה ואני ישבנו ביניהם. הם דיברו. הדברים שאמרו היו ברורים וכואבים: אין תועלת בישיבה שלנו בלבנון. אנחנו לא מגינים על המדינה, רק חושפים את עצמנו. למה שיהיו עוד הרוגים. אתם עיתונאים. עשו משהו כדי להוציא אותנו משם כבר.
מנשה הקליטה. אני רשמתי. השאלה היתה אם לפרסם את הדברים, ואם כן, איך. כמה נימוקים טובים עמדו נגד הפרסום: החיילים נתפסו בשעת חרדתם. בנסיבות אחרות היו אולי מדברים אחרת; הפרסום יפגע במורל של החיילים ויתרום למתקפת הל"פ של חיזבאללה; הוא ישפיע בדרך מעוותת על קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית.
כמה נימוקים טובים תמכו בפרסום: החיילים רצו שדבריהם יראו אור. הם נתנו ביטוי אותנטי להשקפה רווחת ביחידות הלוחמות, אולי אפילו לקונסנזוס; היה בדבריהם חידוש ועניין רב לציבור; עיתונאי הוא שליח, לא בעל-בית. את המלים של מרואייניו הוא מקבל כפיקדון. אין לו זכות לשמור אותן לעצמו.
אילו היה בישראל של שנת 2000 קוד אתי לסיקור מלחמות-הפסד, אין ספק שהיה מכריע בעד פרסום הדברים. הימים שבהם נתפסו הישראלים כמי שהם מבוגרים דיים ליהרג בקרב, אבל לא מבוגרים דיים לדעת את האמת על הקרב הזה, תמו. לפרסם חייבים. השאלה היא איך.
התשובה קשה. היא דורשת מהעיתונאים לעשות משהו שהם שונאים לעשות: להתאפק. לא לנפח את הדברים מעבר למה שיש בהם. החיילים אמרו מה שאמרו, ולאחר שעות אחדות עלו למשימתם בלבנון. הם לא סירבו פקודה, לא ברחו ולא השתמטו. אפילו לא ברמז.
והעיקר, עם כל ההבנה, אולי גם ההסכמה, לנימוקים של החיילים, עם כל האהדה לתסכוליהם, בוויכוח על היציאה מלבנון לא יכולה מצוקתם הרגשית להיות גורם מכריע. הלוחמים אינם ילדים, והתקשורת המסקרת אותם איננה יכולה לחקות את המועצה הלאומית לשלום הילד. זה נכון בדרך-כלל, ונכון עוד יותר בוויכוח המתעצם על מועד יציאת צה"ל מלבנון. כרמלה מנשה שידרה במקרה הזה את קולות החיילים כפי שהם. יפה עשתה.
ימים אחדים לפני השיחה בקריית-שמונה הציג ערוץ 2 סרט שצולם במהלך פינוי פצועים ממוצב בלבנון. בסרט נעשתה מעט מאוד עריכה. היו שם צילומי תקריב קשים למראה של חיילים מכוסי דם, כואבים. האמת בקטע המצולם היתה קשה ומרה הרבה יותר מסכום תמונותיו. עד לשידור לא היתה המלחמה בלבנון הרבה יותר מקטע אנמי, שתחילתו בפטריית עשן מטושטשת, תוצרת מצלמת חובבים של חיזבאללה, וסופו בחייל מאושר שמחייך לנשיא ממיטתו המעומלנת ברמב"ם.
צופים הזדעזעו. פוליטיקאים כעסו. דובר צה"ל מחה. הנימוק העיקרי שהועלה נגד השידור היה הפגיעה האפשרית בצנעת הפרט של החיילים. הנימוק האמיתי היה הפגיעה במורל.
את ההחלטה לשדר קיבל מנהל חברת-החדשות, שלום קיטל. ההחלטה שלו היתה נכונה ואמיצה. אולי אפשר היה לוותר על שנייה או שתיים מהסרט, אבל זהו פרט לא מהותי. בסך-הכל הכתבה מילאה במאה אחוז אחר שתי הדרישות הקובעות: היא דיברה אמת והיא השכילה את הציבור. הוויכוח ניטש על עניין שלישי: מה היתה ההשפעה של הכתבה על שרי הממשלה ועל דעת הקהל. מבחינת השיקול לשדר, שאלת ההשפעה לא מעלה ולא מורידה. קיטל הוא מנהל חדשות. הוא לא פוליטיקאי.
חבל רק שבזילות האופיינית לערוץ 2 הפכה הכתבה מיד לקדימון לתוכניות אחרות, ותמונות הפצועים השתבצו בבדיחות הפרסומת. לצלם הם יודעים בערוץ 2. גם לשדר הם יודעים. רק להתאפק הם לא יודעים.
אחד החיילים ששוחחו איתנו בקריית-שמונה ציטט בלי משים טקסט שקרא ב"ידיעות אחרונות". העיתון פירסם בגליון יום שישי תצלום שהשתרע על רוב עמודו הראשון, הכפול. בתצלום נראה הצנחן ליאור ניב עומד בעמדת מקלע במוצב גלגלית. הכותרת, לרוחב כל העמוד, לבן-על-גבי-אדום, היתה "רגע לפני המוות". מעליה, בלבן-על-גבי-שחור, נאמר: "התמונה האחרונה של סמ"ר ליאור ניב ז"ל, שנהרג השבוע בלבנון".
תצלום מרגש, אין ספק. מסמך ראוי לפרסום. האם הגודל החריג שלו תורם להשכלת הציבור? אני לא בטוח. שני עיתוני הצהריים נוטים מפעם לפעם להפוך את העמוד הראשון שלהם לפוסטר, בסגנון הטבלואידים באנגליה. "מעריב" שוחר מלחמה. הוא לא יירגע עד שייתנו לו אש. "ידיעות" מתרכז במוות, צבאי ואזרחי. המכות מכוונות ישר אל הבטן. הקוראים מקבלים משהו שהוא יותר מקריאת עיתון: הם חווים חוויה.
אחד שקרא וחווה היה הצנחן שפגשנו בקריית-שמונה. "אני לא רוצה להיות תמונה אחרונה בלבנון", אמר.
גיליון 25, מרץ 2000