סנטור אמריקאי, מבכירי המפלגה הדמוקרטית, סיפר לא מזמן עד כמה קשה המצב בארצות-הברית: ההתקפה הממשמשת ובאה על עיראק מעלה חששות כבדים המלחמה באלקעדה לא מובילה להכרעה המיתון הכלכלי מחריף, וישועה לא נראית באופק.
אם זה המצב, נשאל הסנטור, איך אתה מסביר את העובדה, שהנשיא בוש נהנה מתמיכה רחבה כל-כך בדעת-הקהל האמריקאית.
הסנטור התלבט לרגע, ואז אמר: "אספר לכם סיפור על אמא שלי.
"אמא שלי היא אשה בת 85. היא מתפקדת היטב: נוהגת במכונית, מטפלת בעצמה, ומקפידה לעקוב יום-יום אחר החדשות. היא בת למשפחה קתולית ודמוקרטית. מיום לידתה היא מתעבת את כל מה שבוש מייצג.
"יום אחד ביקרתי אותה בביתה. היא צפתה בנשיא בוש, שדיבר בטלוויזיה. תסתכל על הטיפש הזה, אמרה. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
"אמא, אמרתי, יש לי חדשות בשבילך, הוא לגמרי לא טיפש. מתחת לפרצוף המטומבל שלו מסתתר אדם חריף, אינטליגנטי, במובנים מסוימים מבריק.
"אתה לא מבין שום-דבר, אמרה. עכשיו תקשיב לאמא שלך. ג’ורג’ וו. בוש כמוהו כאדם שזכה פתאום, מההפקר, להתמנות לרב-חובל. הוא לא יודע איך מנווטים ספינה, הוא לא יודע איך מתנהגים בים, הוא לא יודע איך להנהיג את צוות המלחים. הוא לא מתאים ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.
"באמצע השיט נקלעת הספינה לסערה אדירה. בגלל חוסר הניסיון שלו, התורן נשבר. הספינה עומדת לטבוע.
"ואז מה אתה, בני היקר, ואנשים כמוך, עושים? אתם עומדים בצד ומטיפים לו מוסר: למה לא עשית כך ולמה לא עשית אחרת. אמרנו לך. הזהרנו אותך.
"תפסיקו לטלטל את הספינה. אל תטיפו לו מוסר. הושיטו לו יד. עזרו לו. תנו לו את תמיכתכם".
וויי, אמרנו. היחס של אמא שלך לבוש דומה ליחס של הרבה אמהות עבריות לאריאל שרון.
הסנטור שיגר אלינו מבט מאוכזב. "ואני חשבתי", אמר, "שאמהות אמריקאיות הן מקרה מיוחד".
הרחובות מלאים עכשיו בכרזות "העם רוצה שרון", עם הנקודה, ה"טוצ’קה" האדומה, שהחליפה בהצלחה את הקו האדום מתחת ל"שרון יביא שלום" של הבחירות לפני שנתיים. העם רוצה את שרון גם במודעות של ש"ס, האיחוד הלאומי והמפד"ל. מבחינת המפלגות האלה, שרון כבר נבחר: השאלה היא רק עם מי יקים קואליציה, ובאילו תנאים.
מבחינת מפלגת העבודה שרון הוא יעד מבוצר, שלא ניתן לכבוש אותו בהתקפה חזיתית. משהו בסדר-הגודל של הבופור. הסיכוי היחיד לצאת בשלום מהקרב הזה הוא לאגף: לא להתעסק בשרון, ולרכז את כל המחץ בהתקפה על קבלני הקולות במרכז הליכוד. זהו אחד היתרונות של החזרה לבחירות בפתק אחד: במקום לדבר על הראש, אפשר לדבר על הזנב.
זוהי תקופה אכזרית לתקשורת. לכאורה, יש המון פרנסה. דרמות. שידורים מיוחדים, שנמתחים לאורך כל הלילה. כותרות ראשיות. הערכות לפני, דיווח בזמן, פרשנות אחרי. ככל שקטנות הציפיות מהמערכת הפוליטית, כך גדלה היכולת שלה, ושל הכתבים שמסקרים אותה, לייצר מלים.
אבל מה המלים האלה אומרות? בתקופת בחירות אמורות הממשלה והאופוזיציה לתת לבוחרים דין-וחשבון על מעשיהן. תפקידה של העיתונות הוא ללקט את הפרטים, לארוז אותם היטב ולהניח אותם על השולחן. זוהי הקלישאה הדמוקרטית.
▪ ▪ ▪
בפועל, מסע-הבחירות הוא תהליך מניפולטיבי, מתוכנת, מעושה, שנתון לשליטתם המוחלטת של פרסומאים ופינקלשטיינים. אסור לסטות מהקו. אסור לעשות שגיאות. המועמדים לראשות הממשלה אינם מנהיגי הקמפיין: הם הדוגמנים שלו. שרון הוא דוגמן ממושמע במיוחד. הסיכוי לשמוע ממנו אמירה כנה, מעניינת, חשובה, מסעירה, אמירה שתלמד משהו על תוכניותיו האמיתיות, קרוב לאפס.
במהלך הפריימריז בליכוד סירב שרון לכל הבקשות לקיים עימות עם בנימין נתניהו. הוא החליט לנהל מה שנקרא בעגה הפוליטית האמריקאית Rose Garden Campaign, כלומר מסע בחירות מרום כסאו של ראש הממשלה, עם דגל המדינה על הדש וסמל המדינה מאחור. מבחינת שרון, זאת היתה ההחלטה הנכונה. כך היה עושה כל מועמד במצבו. אבל היא שללה ממתפקדי הליכוד את ההזדמנות לבחון את השקפות שני המועמדים, והפכה את ההתמודדות לתרגיל נבוב ביחסי-ציבור.
שרון הביא את הגישה הזאת לאבסורד כאשר ביום הפריימריז, שהיה יום עתיר טרור, זימן מסיבת-עיתונאים דרמטית במשרד הביטחון, עם שר הביטחון ומפקד חיל-האוויר, וקרא לחברי הליכוד למלא את חובתם האזרחית(!) ולהצביע. אפשר לומר לזכותו כמתמודד, ששיעורי ההצבעה הנמוכים הביאו אותו אל סף פניקה. אותו דבר צריך לומר לגנותו כראש ממשלה.
בירור אמיתי של הנושאים על סדר-היום דורש קשב, וקשב הוא אחד המצרכים שנעלמים לחלוטין מהמדף בתקופת בחירות. קל וחומר בתקופה של מצוקה לאומית, כאשר ספקנות וביקורת מרמזים על העדר כושר עמידה, על ירידה במפלס הפטריוטי.
אשר לציבור, הוא שומע מה שהוא רוצה לשמוע. כמו האיש שניגש אלי בליל בחירת מועמדי הליכוד בגני-התערוכה בתל-אביב, ברעש הגדול, ידו האחת מחזיקה בנקניקיית-רוחמה, ידו השנייה בחולצתי, ואמר: תראה איזו חגיגה לדמוקרטיה! איזה חגיגה, שאלתי. איזו דמוקרטיה. נכון, הוא צעק. כמו שאמרת, חגיגה לדמוקרטיה, ואתה תכתוב את זה ליום שישי.
אם אין קשב לדברים הגדולים, האם יכולה התקשורת לתרום משהו לחשיפת השוליים? אני חושש שגם כאן התשובה מאכזבת. למחרת בחירת חברי-הכנסת בשתי המפלגות הגדולות טלפן אלי ח"כ מיכאל איתן (ליכוד). הוא היה נסער. אתם מתעסקים בשחיתויות שלנו, אמר, אבל אף אחד מכם לא הזכיר את העובדה שיצחק (בוז’י) הרצוג, מועמד במקום ריאלי במפלגת העבודה, מסובך בפרשת העמותות.
איתן צדק. אפשר להתווכח על חומרת העבירות-לכאורה בפרשת העמותות של ברק, ועל חלקו של הרצוג בפרשה, אבל אי-אפשר להצדיק את העובדה שהפרשה הזאת נמחקה לחלוטין מסיקור הבחירות. או פרשת קו 300, שהמועמד אהוד יתום (ליכוד) היה אחד מעברייניה הקשים, או פרשת משעל, שהצביעה על חולשותיו של דני יתום (עבודה) כראש המוסד.
כאשר מאות מועמדים עומדים לבחירה, כאשר עשרות מהם מתחננים לשורה בעיתון, כאשר עיתונאים מושחתי כוח עושים את השירות הזה למיטיביהם, מלבינים אותם בכתבות מחמיאות לעומק, הדחף הבסיסי הוא ללכת הצדה.
התירוצים טובים, אבל התוצאה לא מוצלחת. למרות שכל הסימנים היו באוויר, החשדות שקשורים לבחירות במפלגות נחשפו בתקשורת רק בדיעבד. בחירתה של ענבל גבריאלי - ענבל כמשל - תפסה אותנו, העיתונאים, בהפתעה גמורה.
▪ ▪ ▪
על שלושה דברים העיתונות עומדת, על שלושה דברים היא נופלת: על חיפוש המטבע מתחת לפנס, על הערצה עיוורת לכוחני ולמצליח, ועל החוכמה שלאחר מעשה. אם מערכת הבחירות הזאת, עוד יותר מקודמותיה, משאירה מאחוריה שובל של תסכול עיתונאי, אלה שלוש הסיבות.
גיליון 42, ינואר 2003