בשלהי שנת 1973, בשיאה של פרשת ווטרגייט, השתכנתי בבית דירות גדול במרכז וושינגטון, סמוך לכיכר דו־פונט. הפרשה ריתקה אותי: היתה כאן הזדמנות של פעם בחיים לדרדק־עיתונות מישראל לעקוב אחר דרמה פוליטית ועיתונאית אדירה, חובקת עולם, בשוויון נפש מלומד, ממרומי היציע. ישראלים לא היו בסיפור הזה, השבח לאל, לא הרגו ולא נהרגו. הקוראים בארץ גילו בו עניין מועט – זה היה שנים לפני שרוברט רדפורד ודסטין הופמן הפיקו את הגרסה המוסרטת, ההירואית, של "כל אנשי הנשיא".
בהנאה גדולה הפכתי את ווטרגייט למעבדה, לתחביב, להתמכרות. ידעתי על הפרשה הכל, נכון יותר, חשבתי שידעתי. הקשבתי לכל בדל שמועה שפיזרו עמיתי האמריקאים בשעות ההמתנה הארוכות, שעות משחק הפוקר, באורוות הכתבים בבית הלבן. עקבתי אחר כל ידיעה שהתפרסמה והוכחשה. למדתי איך מתנהלת מלחמה אמיתית, נוסח אמריקה, לא נוסח ישראל, בין עיתון לשלטון. למדתי כמה קשה בשיטה האמריקאית, כמה טראומטי, להדיח שליט שסרח. ווטרגייט היתה טרגדיה בממדים שייקספיריים.
בוקר אחד דפקה נמרצות על דלתי גברת צעירה. "אני מה'וושינגטון סטאר'", הודיעה. ה"סטאר", שבינתיים שבק חיים, היה מתחרהו הדל, האוורירי, של ה"וושינגטון פוסט".
היא שלפה פנקס רשימות. "האם קראת את ה'פוסט' הבוקר?", חקרה. כן, הודיתי. "לא ראית את הכותרת לרוחב כל העמוד הפותח של המוסף המקומי?".
כן, אמרתי. ראיתי. הכותרת היתה: "בית־הזונות המפואר ביותר בעיר".
"אז מה אתה אומר", שאלה.
מה יש לי להגיד, תהיתי.
"בית־הזונות הזה היה בבניין שלך, בקומה שלך", היא הטיחה בי כמו פרקליט במשפט מושבעים. "יותר מזה, הוא היה כאן, במסדרון שלך, בדלת מול הדלת שלך".
"וואו", אמרתי. ואולי אמרתי רק "אוי": באתי זה עתה מהארץ, והקריאה "וואו" עוד לא היתה שגורה על פי. "בית־הזונות פעל", המשיכה הגברת ודיווחה, "אך ורק בהפסקת הצהריים, ואך ורק ללקוחות נבחרים. ההתמחות היתה סאדו־מאזו. המשטרה מצאה שם מבחר מדהים של אביזרים. אגב, שמעת את הלקוחות צועקים?".
ההשפלה היתה קשה מנשוא, גם אנושית, גם מקצועית. הרגשתי כמו השכנים של אדולף אייכמן בבואנוס־איירס, שנדרשו לספר לעיתונאים על שכנם, אדריכל הפתרון הסופי. הם גמגמו משהו כמו הוא היה איש חביב, כאילו, יום־יום הוציא את הכלב לטיול.
"הן היו בנות נחמדות", אמרתי. "כשהצטלבו דרכינו במסדרון הן אמרו 'היי' ועברו הלאה". הכתבת רשמה את דברי בחריצות. לשמחתי, ה"סטאר" לא טרח לפרסם אותם למחרת.
נזכרתי בכישלון ההוא כשקראתי את הכתבה המרתקת שפרסם באחרונה ב"וושינגטון פוסט" בוב וודוורד, שיחד עם קרל ברנסטיין חשף את פרשת ווטרגייט. וודוורד סיפר על קשריו עם מארק פלט, "גרון עמוק", שבחר עכשיו, בגיל 91, לחשוף את זהותו. מתברר שוודוורד גר בבית דירות ליד כיכר דו־פונט, אם לא בבניין שבו גרתי, בבניין סמוך. על־פי הסידור החשאי שהכתיב לו פלט, כאשר רצה להיפגש איתו, הוא היה מציב עציץ ריק עם דגל אדום בירכתי המרפסת של דירתו. פלט היה מבחין בעציץ, ומתייצב בשתיים לפנות בוקר במרתף חניה שנקבע מראש. דברים מרתקים התרחשו מול הדלת שלי, מתחת לאפי, דברים עוד יותר מרתקים התרחשו מול החלון, ואני החמצתי הכל.
רוברט רדפורד ודסטין הופמן, "כל אנשי הנשיא"
▪ ▪ ▪
חשיפת זהותו של "גרון עמוק" סיפקה לעיתונות האמריקאית הזדמנות נאותה לחשבון־נפש. האם פרשת ווטרגייט היתה טובה לעיתונות או רעה, שאל מבקר התקשורת של "וושינגטון פוסט" האוורד קורץ. "הפרשה הפכה את העיתונות החוקרת לאופנתית, ואת הכתבים לכוכבים", כתב. "אבל השם הטוב של התקשורת צנח כמו אבן".
חלק מהבעיה הוא השימוש הגורף מאז ווטרגייט במקורות אנונימים. למרבה הצרה, לא כל גרון הוא גרון עמוק. מוגנים על־ידי אלמוניותם, המקורות משטים בכתבים ובציבור, מתעללים בעובדות, משמיצים יריבים חפים מפשע. בוושינגטון – כמו בירושלים – השימוש במקורות אנונימים הגיע לממדים של מגיפה. אחדים מכלי התקשורת הכריזו בחודשים האחרונים שהם נכנסים לתקופת גמילה. או שלידיעות יהיה אבא, או שלא יפורסמו. העיתונאים שלהם מתאוננים מרה: קשה להם להשיג חומר.
תהילת ווטרגייט, ובעיקר הסרט שהצמיח לה כנפיים, פתחה את תור הזהב של העיתונות החוקרת. הכתבים־החוקרים היו לגיבורי תרבות. "גרון עמוק" היה קיים רק בשוליים. רבים, ביניהם כתבים שהיו מעורבים בכיסוי הפרשה, היו בטוחים שלא היה מקור כזה, שהוא הומצא כתעלול לקידום המכירות של הספר.
עכשיו מתברר שפלט היה הגיבור האמיתי, לטוב ולרע. וודוורד מגולל בכתבה שלו (הוא עובד עכשיו על הרחבתה לספר) סיפור על פטרון ובן־חסות, כמעט אב ובן. הוא היה סגן בצי שתפקידו להביא חומר לבית הלבן; פלט היה מס' 3 באף.בי.איי, למעשה מס' 2. הם ישבו בחדר המבואה כמו "שני נוסעים שיושבים זה ליד זה בטיסה ארוכה". וודוורד הציג את עצמו. אחר־כך הרשה לעצמו לטלפן ולהתייעץ לגבי המשך הקריירה שלו. פלט הוחמא. הוא נתן לו מפעם לפעם טיפים, קצוות של גילויים. כשביקש לנקום את נקמתו בניקסון, שדילג עליו במינוי מנהל האף.בי.איי, ולהציל את השירות מהשימוש הפוליטי שעשה בו הבית הלבן, וודוורד היה הכתובת. הוא ושותפו לא התעצלו. עבודת הרגליים שעשו לאורך הפרשה מרשימה מאוד, אבל בלי המידע שטפטף להם פלט הסיפור היה מת.
הזוגיות הזאת היא נשמת אפה של עיתונות התחקיר: יחסי אמון מוחלטים עם מקור פנימי, יהיו מניעיו מפוקפקים ככל שיהיו, ועבודת רגליים. מי שמנסה לקצר דרכים, לחפש את גאולתו בטלפון או באינטרנט, לא יגרד אף פעם את תחתית החבית.
מאז ווטרגייט כל פרשה, או חצי פרשה, או בדל פרשה, חייבים להסתיים ב"גייט". איראנגייט, טראוולגייט, מוניקהגייט. אין כאן רק התחכמות לשונית. זהו ניסיון, לפעמים תמים, לפעמים ציני, להפוך כל פיסת מידע מביכה למשבר לאומי. התוצאה בדרך־כלל הפוכה: הציבור מתעייף. הפוליטיקאים מתחסנים. הם לומדים להשיב אש ולהסתער על תוקפיהם. אילו בוש היה מסתבך בעבירות שבהן הסתבך ניקסון, היה האינטרנט מוצף בבלוגים עוינים של אזרחים מהימין, ורשת "פוקס" היתה מגייסת את כל מערכת הכתבים והפרשנים שלה כדי לקעקע את אמינות הסיפור.
פגי נונאן, מי שכתבה את נאומיו של הנשיא רייגן, כתבה במגזין "טיים" על הנזק שגרמו גילויי ווטרגייט לאמריקה ולעולם. בתקופה קריטית למדיניות החוץ האמריקאית ספג מוסד הנשיאות מכה אנושה. ניקסון לא הצליח להגשים את תוכניותיו עד תומן. המחיר שולם בחייהם של מיליוני וייטנמים וקמבודים.
קשה לי להבין את הטיעון הזה כשהוא נכתב תחת חתימתה של הוגת דעות ימנית באמריקה, וקשה לי להבין אותו כשהוא נכתב תחת חתימתם של שניים מטובי העיתונאים בישראל, יואל מרקוס ואמנון אברמוביץ'. מרקוס קבע במאמר ב"הארץ" שהשחיתות יכולה לחכות. עכשיו צריך להתרכז בהתנתקות. אברמוביץ' המשיל, בדיון פומבי שהתקיים בירושלים, את שרון לאתרוג. צריך לשמור עליו מכל משמר, צריך לעטוף אותו בצמר־גפן. חלקתי עליו באותו דיון, ואני חולק עליו גם עכשיו, לאחר שהרחיב והעמיק את טיעוניו.
עיתונאים לא מדיחים נשיאים ולא מתחזקים ראשי ממשלה. בשביל זה יש כנסת, מערכת משפט, מבקר מדינה וציבור בוחרים. עיתונאים מדווחים ומביעים דעה. אין להם זכות להסתיר מידע, ואין להם זכות להימנע מהבעת דעה בגלל סדר־קדימויות פוליטי. אם טובי העיתונאים יתחילו לעשות שיקולים פוליטיים, מי ימלא את תפקידה החיוני של העיתונות.
אברמוביץ' מפריד בין ידיעה לדעה. בידיעות ששידר הוא לא עשה שום הנחה לשרון, הוא אומר. את הצמר־גפן הוא משאיר לאגף הדעות.
גם את הטיעון הזה אני מתקשה להבין: נניח שאברמוביץ' שידר ידיעה מביכה על שרון. האם האיפוק שהוא מצווה על עצמו בתחום הדעות מחייב גם אותי? האם הוא מחייב את הצופה בבית? מה אנחנו אמורים לעשות בידיעה המביכה הזאת? לבלוע? לפלוט? לגנוז עד היום שלאחר ההתנתקות?
בסך־הכל, העיתונות הישראלית היא הרבה יותר עיתונות ממה שמשקפים הוויכוחים הפנימיים בה. התנתקות או לא התנתקות, שרון או לא שרון, עיתונאי עברי לא יניח לאחר להקדים אותו בדרך לסיפור. רק לאחד או שניים מזדמנת פרשה מסדר־הגודל של ווטרגייט בחייו, אבל כל מי שנשמת עיתונאי באפו, בוודאי אברמוביץ', בוודאי מרקוס, ימשיך לרדוף אחר הסיכוי הזה עד יום עבודתו האחרון.
גיליון 57, יולי 2005