וושינגטון. מכון ברוקינגס, מקום העבודה הזמני שלי, מתפרס על פני שני בניינים גדולים, בני שבע קומות כל אחד, במרכז וושינגטון. במאות חדרי משרד מצוידים היטב יושבים אנשים רציניים ומתעמקים מבוקר עד ערב בבעיות העולם, מהפצצה האיראנית ועד התככים בחצר הבית הלבן.
בארץ השפע של ברוקינגס לא חסר דבר. כך חשבתי, עד שבתחילת יוני, חודשיים לאחר שהתמקמתי כאן, גיליתי שבכל זאת חסר משהו. בכל הממלכה הגדולה הזאת לא רואים מכשיר טלוויזיה אחד: לא במשרדים, לא בחדרי ההמתנה, לא בלובי, לא בקפטריה. מדוע בתחילת יוני? משום שבגלל הפרשי השעות, משחקי המונדיאל משודרים כאן בשעות הבוקר והצהריים. נפשי התאוותה לראות כמה מהם (המשחק המרתק בין סעודיה לתוניסיה, למשל). שאלתי אם יש מצב. כן, אמרו לי. מישהו בקומה השישית מחזיק בחדרו טלוויזיה. הבעיה היא שהמכשיר קטן, מהסוג שאנשים מחזיקים במטבח, והצפיפות גדולה. לא כדאי אפילו לנסות. (בהמשך החודש, בלחץ הקהל, הכניסו זמנית מכשירי טלוויזיה לכמה מחדרי הישיבות, כ"בונוס לחוקרינו החרוצים").
וושינגטון היא עיר של תעשייה אחת: פוליטיקה. חדשות היו ועודן סם החיים שלה. רק אמצעי ההסנפה השתנה. פעם, כשנכנסת לפגישה, יכולת להניח מראש שבחדר יהיה מכשיר טלוויזיה שיהיה פתוח על סי.אן.אן או "פוקס ניוז" או "בלומברג", בלי קול אבל עם כתוביות רצות, ועיניו של בן־שיחך יתרוצצו בינך לבין הכתוביות. אחר־כך בא המחשב: הוא היה פתוח על אחד מאתרי החדשות או על הדואר האלקטרוני, והעיניים התרוצצו בין הצג לבינך. עכשיו אתה מגלה לשמחתך שהמחשב כבוי, אבל בכף ידו של בן־שיחך מונח בלקברי, מחשבון סלולרי, הבוהן שלו מגלגלת את הכפתור כמו מוסלמי אדוק שמגלגל מחרוזת תפילות, מידיעה אחת באינטרנט לידיעה אחרת, מדואל לדואל, ועיניו מתרוצצות בין המסך הזעיר לבינך.
הקשישים בינינו זוכרים את התקופה שבה כל ישראלי הסתובב ברחוב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן, לשמוע את החדשות מקול־ישראל. האמריקאי המעודכן מסתובב כשלאוזניו איי־פוד, לשמוע את המוסיקה שלו, ולעיניו בלקברי, לקרוא את ההודעות שלו. כל הזמן מחובר. כל הזמן מתכתב. יש אנשים שמחליפים מאות הודעות אלקטרוניות ביום.
המקור העיקרי שלימד את האמריקאים מה קורה בארצם ובעולמם היה במשך שנות דור חדשות הערב בטלוויזיה. זאת היתה הבמה שעליה קמו ונפלו נשיאים והוכרעו מלחמות. לא עוד: מספר הצופים המקובץ של מהדורות החדשות של שלוש הרשתות הארציות הוא כשלושים מיליון, לא יותר מעשרה אחוז מהאוכלוסייה. מגישי המהדורות הם עדיין נושא חם במדורי התקשורת, גילם, מינם, המשכורות שלהם, אבל נותרו רק שיירים מכוח ההשפעה האדיר שיוחס להם בעבר.
וולטר קרונקייט היה מגיש החדשות המיתולוגי של רשת סי.בי.אס; הוא היה מדורת השבט, מר טלוויזיה. נאמר עליו שהשפעתו על דעת־הקהל היתה כל־כך גדולה, שכאשר הוא פנה נגד המלחמה בווייטנם הבין הנשיא ג'ונסון שהמלחמה אבודה. דן ראת'ר החליף את קרונקייט. בשנותיו ירדו חדשות סי.בי.אס ממספר 1 ברייטינג למספר 3. ראת'ר שידר ערב הבחירות תחקיר עוין על השירות הצבאי של הנשיא בוש. ההאשמות שנכללו בתחקיר הופרכו. הבלוגרים הימניים הציפו את האינטרנט בדרישות להדיח אותו. רצונם נעשה: ראת'ר נאלץ לפנות את כיסא המגיש. בינתיים התפוטר, בלי הרבה סנטימנטים. על כיסא המגיש תשב קאתי קוריק, שהגישה עד לאחרונה את "טודיי שו" - תוכנית בוקר שנעה בין ראיונות רכים עם אישים מפורסמים לדיונים מעמיקים על מתכונים לעוגות. קוריק היא האשה הראשונה שזוכה להגיש לבדה חדשות ערב. זה היה יכול להתפרש כהישג היסטורי במאבק להעצמת כוחן של נשים, אבל ההיסטוריה נעשית עכשיו תחת זרקורים אחרים.
בביקורים קודמים בארצות־הברית הקפדתי לצפות לפחות במהדורה אחת של חדשות ערב. מי שלא צפה במהדורה התקשה להבין מה קורה. גרוע מזה: הוא הרגיש כמו טמבל כאשר ידידיו האמריקאים דיברו על מה שראו בערב בחדשות.
לפני שבועות אחדים קראתי ראיון עם מג'יק ג'ונסון, שחקן העבר המופלא של קבוצת הכדורסל "לוס־אנג'לס לייקרס". הוא דיבר בשבח העונה הנוכחית בליגת האן.בי.איי, עונה שהחזירה את הקהל אל האולמות ואל מסכי הטלוויזיה לאחר 12 שנות יובש. "אחר־הצהריים", אמר ג'ונסון, "במכון הכושר, כולם מדברים על המשחק שיתקיים בערב. למחרת בבוקר כולם מדברים על המשחק שהיה. זה הסימן".
הוא צודק. על סדרת הפלייאוף באן.בי.איי מדברים בכל מקום. על חדשות הטלוויזיה לא מדבר איש. מפעם לפעם, כשאני מציץ באחת המהדורות, אני מבין מדוע. המתכונת שגובשה לפני ארבעים וחמישים שנה שרירותית ומאובנת. החדשות המשמעותיות מורכבות מכדי להיכנס לתוך מיטת סדום בת דקה או שתיים. הן נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה. והחדשות הלא משמעותיות לא משמעותיות.
כדי להמחיש את גודל הצרה די לצפות בפרסומות: כולן, אבל כולן, הן פרסומות לתרופות: כדורי שינה, כדורים נגד שלשול, נגד עצירות, נגד טחורים, נגד סקלרוזה. זה הקהל: אין מה לעשות.
שלושת ערוצי החדשות בכבלים, סי.אן.אן, "פוקס ניוז" ואם.אס.אן.בי.סי, עובדים אחרת. חלק מהמגישים לא מסתפקים בהגשה: יש להם דעה. הם מנהלים קמפיינים. הוויכוחים שהם מנהלים עם אורחיהם מתפתחים לעתים קרובות לקרקס נוסח לונדון וקירשנבאום. זה יכול להיות משעשע.
הערוץ המצליח ביותר מבין השלושה הוא "פוקס ניוז". הוא מספק סדר־יום לימין האמריקאי. מכיוון שהימין בשלטון, יש לשידורים שלו משקל פוליטי ניכר. כדאי, עם זאת, לזכור את המספרים: "פוקס ניוז" מגיע בשידור הנצפה ביותר שלו לשני מיליון צופים. סי.אן.אן מגיע למיליון. יחד הם מגיעים לאחוז אחד מהאוכלוסייה.
אנחנו יודעים שהאינטרנט מציב סימן שאלה על עתידם של העיתונים, אולי אפילו על עצם קיומם. נדמה שהוא גם מגדיר מחדש את מקומה של הטלוויזיה. הוא מחזיר אותה למה שהיתה בראשיתה: קופסת בידור, טובה מאוד לשידור סדרות עלילתיות, קומדיות ודרמות פשע ואופרות סבון, מעולה לתוכניות ריאליטי נוסח "כוכב נולד", נפלאה לשידורים חיים של תחרויות ספורט, יעילה בשידורים חיים ממוקדי אסון. הדומיננטיות שלה בקביעת סדר־היום הלאומי הולכת ונעלמת. זה מה שקורה באמריקה. היכונו לביאת הבלקברי.
קרל רוב, יועצו הפוליטי של הנשיא בוש, הוא כל מה שאייל ארד שלנו היה רוצה להיות: מבריק, מצליח, זדוני וחסר רחמים. אין פלא שהוא שנוא נפשה של התקשורת הליברלית. הוא שנוא עליה עוד יותר מבוש.
בחודשים האחרונים פעל רוב תחת ענן פלילי כבד. דיפלומט בדימוס פרסם מאמר בעיתון שהפריך את הטענה של ממשל בוש, שעיראק רכשה אורניום באפריקה. בבית הלבן החליטו לנקום. הם הדליפו לשורה של עיתונאים את שמה של אשת הדיפלומט, ששירתה בתפקיד חסוי בסי.איי.איי. אחד העיתונאים פרסם את השם. נפתחה חקירה. בסופו של תהליך ארוך הוגש כתב־אישום נגד לואיס (סקוטר) ליבי, ראש המטה של סגן הנשיא. הוא מואשם בעדות שקר בפני חבר מושבעים. נחקר גם קרל רוב.
הפרשה העמידה את התקשורת במצב מביך. מצד אחד, היתה שמחה גדולה לראות את רוב ואת ליבי מזיעים ואולי הולכים לכלא. מצד שני צצה דאגה גדולה, שמא החקירה הזאת סותמת את הגולל על החיסיון העיתונאי. ככל שנחשפו הפרטים התברר, שהאיבה המופגנת בין הממשל לתקשורת לא מפריעה לשני הצדדים לשתף פעולה בתרגילים מהסוג המסריח. העיתונים הגיבו כפי שהם מגיבים תמיד: הִכו על חטא, וחזרו לשתף פעולה.
באמצע מאי פרסם אתר אינטרנט ידיעה מרעישה: הוחלט להגיש כתב־אישום נגד קרל רוב. את הידיעה סיפק העיתונאי ג'ייסון ליאופולד. ליאופולד פרסם לאחרונה ספר, "ג'אנקי של חדשות" שמו, שנתקלתי בו בחנויות הספרים. הספר מטיף להתנהלות עיתונאית חסרת מעצורים. למען השגת מידע מותר לשקר, להסית מקורות אלה באלה, להפר את כל כללי האתיקה. ליאופולד מעיד שכאשר הוא משיג סקופ, יש לו אותה תחושת התעלות שיש לו כאשר הוא צורך קוקאין. בקוקאין הוא מבין: הוא צרכן כבד.
העיתונאי ג'ו לוריא דיווח ב"וושינגטון פוסט" איך הוא השתרבב לפרשה. במקרה פגש את ליאופולד ימים אחדים לפני הפרסום ונתן לו את מספר הטלפון שלו.
כאשר טלפן ליאופולד לדובר של רוב, לקבל תגובה על הידיעה, הוא זיהה את עצמו לא בתור ליאופולד אלא בתור "ג'ואל לוריא". הוא נתן גם מספר טלפון. המספר היה מספרו של לוריא, בסטייה של ספרה אחת.
"אין לי מושג למה ליאופולד התחזה", כותב לוריא. "אולי חשב שהעיתונים שאני עובד בשבילם ירשימו יותר את הדובר. אולי חשב שזאת הדרך להשיג אישור לידיעה". הסקופ נפל על האף. באמצע יוני הודיע התובע המיוחד שלא יגיש כתב־אישום. קרל רוב נוקה מכל אשמה וחזר לעבוד על מזימותיו, למגינת לבם של שונאיו הדמוקרטים. נותרה, עם זאת, שאלה שצריכה להציק לכל עיתונאי: כמה מותר לשקר כדי להגיע לחקר האמת (במקרה הזה צריך לשאול את השאלה אחרת: כמה מותר לשקר כדי להגיע לחקר השקר).
נחום ברנע, איש "ידיעות אחרונות", יצא לארבעה חודשים לוושינגטון, לשמש עמית־מחקר במרכז סבן לחקר המזרח התיכון, במכון ברוקינגס
גיליון 63, יולי 2006