אני בוחן שוב ושוב את תצלום הדיוקן המשפחתי הנעים של משפחת רונד, ותוהה של מי היד נעלמה שגרמה לכך שייבחר לתצלום השער בגליון אתמול (שני) של "ידיעות אחרונות". כל מערכת חדשות פועלת על בסיס החלטות מזדמנות, שהתקבלו תחת אילוצים על-ידי דרגי עריכה שונים. אבל הכותרת הראשית, כמו גם צילום השער, מייצגים תמיד בחירה אקטיבית, שקולה ומכוונת, המשקפת את הלך מחשבתם של הדרגים הבכירים בעיתון ואת סדר יומם.

האם שלח רכז הכתבים את הכתב דני אדינו אבבה לחפש זוג צעיר טיפוסי ובאמצעותו להמחיש את המשמעות האנושית שבלחץ המדיני האמריקאי שלא לאפשר את הרחבת ההתנחלויות הקיימות, גם לא לצורכי "הריבוי הטבעי"? ייתכן. ושמא נולדה היוזמה מן העבר השני, בין גורמי הדוברות והיחצנות של מועצת יש"ע, שאמונים על מאבקים מדיניים מן הסוג הזה. משפחת רונד הצעירה כה מתאימה לייצג את הדור הצעיר הממתין להרחבת יישובו, עד שאני מוכן להמר על כך שהיא נבחרה בבחירה מושכלת כדי לשרת את המטרה הפוליטית המתבקשת.

את דיוקנם של בני הזוג אורן ועדי רונד, עם ילדיהם אביה (בת חודשיים) ואורי-ארז (בן שלוש), אפשר לשייך לסוגה העיתונאית הידועה כ"האנשים מאחורי החדשות". אורן רונד הוא יליד עופרה, טכנאי טלוויזיה, ועדי היא אחות בהדסה הר-הצופים. אנשים "כמוני וכמוך". מן הידיעה עשוי להשתמע כי גם עדי היא ילידת היישוב, אבל ייתכן שנולדה במקום אחר. אורן, לעומתה, לא רק נולד בעופרה, אלא שָכַל את אחיו ארז, בן ה-18, כשרכב בו נסע מעלי לעופרה הותקף ביריות מן המארב בקיץ 2002. אביו, גם הוא פצוע ירי בנסיבות דומות, נושא עדיין בכתפו את הקליע שנורה לעברו באותם ימים של שיא האינתיפאדה.

אורן (28) ועדי (25), זוג נאה, מישירים מבט אל הקורא ומחייכים. חיוכו של אורן לבבי וכובש. עדי מאופקת יותר. אורן נושא על מותניו את אורי-ארז יפה העיניים, ועדי מחבקת את אביה התינוקת. הם לבושים בפשטות. אורן בטי-שירט כהה, חף מכל סטריאוטיפ מתנחלי. שערה של עדי עטוף מטפחת, אבל אין בכך שום הצהרה פרובוקטיבית. יותר ויותר נשים צעירות מן הציבור הדתי מכסות את ראשן. את אווירת התצלום הזה אפשר להגדיר כהיפוכה הגמור של הדמוניות ההיסטרית שהיתה לסטריאוטיפ של המתנחל האקטיביסטי.

"אנחנו הריבוי הטבעי", אומרת הכותרת לתצלום, ומציבה אותו בהקשר האקטואלי. ישראלים יפים, אם מותר לי לפרש, שבסך-הכל רוצים לגדל ילדים על יד בית ההורים. הכיתוב שניתן לתמונה מנסח זאת באופן מעודן פחות: "אנחנו זקוקים לדירה מרווחת יותר, איך האמריקאים יכולים לדרוש שלא נרחיב לעצמנו את המגורים?".

משפחת רונד מחכה היום, יחד עם 38 משפחות צעירות נוספות בעופרה, "זוגות שרובם נולדו ביישוב וגדלו בו", לקבלת אישור בנייה, ובינתיים הם מתגוררים בקרוואן. כך מספרת הכתבה בעמ' 5 שמתוכה נבחר תצלום השער. "כבר שנתיים מייבשים אותנו", אומרת עדי. ומוסיפה, "כנראה ניאלץ לעזוב את היישוב".

קשה שלא לחוש הזדהות עם קשייהם וחלומם של בני הזוג, הרי רובנו היינו זוגות צעירים או שאנו הורים לזוגות כאלה. אבל כדאי לזכור כי הדיוקן המשפחתי הזה בא להוסיף מימד רגשי לסוגיה הפוליטית. לעורר אמפתיה לסבלם של בני המשפחה הצעירה, ובאמצעות הסולידריות הטבעית שתתפתח כלפיה, לבסס עמדה פוליטית כלפי הבעיה שהיא מייצגת. סיפור "האנשים שמאחורי החדשות" הוא תמיד מרגש. אדם אחד או משפחה קטנה שנטחנים בגלגלי המדיניות הגדולה: המשפחה הענייה שממחישה את עלייתו של קו העוני, משפחת השוהים הלא-חוקיים, העובדים הזרים, ניצולי הסופה, ניצולי השואה. לכל המקרים הללו מכנה משותף: הם מייצגים תמיד התנגשות בין השלטון, הבירוקרטיה או החוק לבין הפרט שנשחק במהלך.

הטקסט בכתבה משרת את המטרה: "בבית משפחת רונד שני חדרים זעירים וסלון. מקרר, מכונת כביסה, ארון בגדים, טלוויזיה, ספת נוער והרבה ספרים, כל זה בתוך קרוואן ששטחו 45 מטר מרובע. בגדים וצעצועים פזורים בסלון. מייבש הכביסה נמצא בחדר השינה של ההורים, וכשיורד גשם, אם אין מקום במייבש, פותחים את מתלה הכביסה בחדר השינה". תיאור מוכר של זוג צעיר טיפוסי, שאכן דחוס בדירה קטנה כרבבות זוגות צעירים בארץ – כל זוג וקשייו. לכאורה יש פתרון פשוט לבעיית הזוג רונד. שכירת דירה בירושלים הסמוכה, למשל. כך נוהג כל זוג צעיר שמבקש לגור באזור רווי: או שנדחק לדירה קטנטנה, או שיוצא לדיור נוח במקום מרוחק מעט. אבל זהו כמובן פתרון נטול הקשר פוליטי, שלא כמו בעיית מתלה הכביסה בחדר השינה של הזוג רונד.

דווקא בטקסט הקצר שמובא מפיהם בכתבה, נותנים בני הזוג ביטוי אופייני לנרגנות המתנחלית, ביטוי השונה מן הדימוי הנעים שיוצר הצילום: "הממשלה לא מאפשרת לנו לבנות בעופרה, לאן רוצים שנלך?", הם מטיחים ביקורת בראש הממשלה ("אני מתפלא עליו שהוא ממשיך לייבש את המפעל הציוני"), ובשר הביטחון ("מה זה עניינו? הוא שר הביטחון. בשביל מה הוא צריך לפנות? זה לא התפקיד שלו"), וגם להציע מדיניות חוץ אחרת ("מי הם האמריקאים שיקבעו לנו איפה לבנות ואיפה לא לבנות? אני חושב שאפשר לבנות. האמריקאים לא ישימו לב, רק צריך להיזהר משלום-עכשיו").

המסר, אם כן, הוא המסר המתנחלי המוכר. המסר המניפולטיבי, המרוכז בעצמו, המנתק את מעשיו מהקשר כולל. והכתבה הזו אינה מבשרת על כל שינוי בהלכי הרוח או בגישה. מבחינה זו אין הבדל בין משפחת רונד החביבה לבחור המיליטנטי שהופיע אתמול בחדשות ערוץ 10 והכריז: "אם יבואו ויהרסו לי (את המאחז), אני אבנה מחדש ואני אבנה ואבנה ואבנה ובסופו של דבר אני אנצח. לאף אחד לא יהיה כוח מולי".

ומי שמבקש למצוא הקשר מדיני בסיפורה של משפחת רונד, יוכל למוצאו בידיעה הראשית של ynet ביום המחרת (כלומר היום): "ישראל מתכוונת להציע לארצות-הברית לפנות בשבועות הקרובים 26 מאחזים בלתי-חוקיים, בתמורה להמשך הבנייה לצורכי 'ריבוי טבעי' בגושי ההתנחלויות". שר הביטחון, אהוד ברק, יציג את ההצעה בשבוע הבא לבכירים בממשל אובמה".