אין לקנא בעיתונאי שמישהו טורח לבחון בזכוכית מגדלת את דבריו; תמיד יימצאו בהם טעויות ופרכות. שבעתיים חמור מצבו של פרשן שקביעותיו ותחזיותיו נמדדות בסרגל הזמן: מבט לאחור על מה שכל אחד מאתנו כותב יעמיד אותנו, ללא יוצא מן הכלל, באור מביך, לא פעם ולא פעמיים. הנסיבות המשתנות, השקפות העולם המתחלפות ותלות במקורות מועדות לשרבב להערכות המצב של כל עיתונאי אבחנות שבדיעבד יתגלו כנלעגות.

התופעה הזו, המובנית בעיסוק העיתונאי, בולטת לאחרונה יותר מבעבר: הטלטלה הרגשית והרעיונית שמחוללת ההתקוממות הפלסטינית מאז אוקטובר 2000 אינה פוסחת על קהילת העיתונאים הישראלית. כותבים ושדרים מוצאים את עצמם נקלעים לסתירות בקריאתם את המציאות, הן בתוך התקופה הנדונה והן בהשוואה לעמדות שהביעו לפניה. עיתונאים, שהתסמונת הזו מעוררת אצלם מבוכה, מוזמנים להתעשת: התופעה משקפת באופן מהימן את התפקיד העיתונאי - לייצג את המציאות כמיטב היכולת; כאשר מדינה שלמה נתונה בהתרוצצות פנימית, אידיאולוגית ורגשית, ממלאת העיתונות את משימתה כשהיא נותנת לה ביטוי ובה בשעה מושפעת ממנה.

הסלחנות הזו לחולשה הגלומה בעיסוק העיתונאי טומנת בחובה סכנה: היא עלולה לספק אליבי לעבודה עיתונאית בלתי הגונה, או נמהרת. דבר אחד הוא לטעות בהערכות מצב בתום לב, ודבר אחר הוא להפריח הגדרות או להפיץ מסקנות מתוך פזיזות או מתוך שיקולים זרים. הצרה היא שלעיתונאות חסרת אחריות, או מוטה ביודעין, עומדת ההגנה הנזכרת למעלה: תמיד ניתן להציג אותה כנפל לגיטימי של שגגות תמימות או של שינוי בנסיבות.

אחד הגורמים המרכזיים לכשלים בניתוחים העיתונאיים הוא תלות-יתר במקורות. זה לחם חוקו של כל עיתונאי: עליו לשלם מס למקורות המזינים אותו במידע. האופן שבו כל אחד מאתנו מתמודד עם התלות הזו הוא, בעצם, המבחן הקובע את אופי עבודתנו, את אמינותנו ובסופו של חשבון את מעמדנו. עיתונאי, שיוצא לו שם של מי שמתמסר בקלות למקורותיו, יאבד במרוצת הזמן את יכולתו להוסיף ולהחזיק בהם; המערכת השלטונית, ותהיה מי שתהיה, מפתחת בוז לעיתונאים שאין להם יושרה ושניתן להרקיד אותם לפי חלילה.

בתהליך הזילות העובר על המקצוע מרבים עיתונאים לתת ציונים לאנשי ציבור, לרומם ולהשפיל בהבל פה, לפשט מאבקים ציבוריים לקביעות של מי ניצח ומי הפסיד, להחליף מדי יום את הגיבורים התורניים של הגותם, ולכתוב (ולשדר) באופן גורף מבלי שיידרשו לתת דין-וחשבון על אבחנותיהם. וכך אפשר לקרוא ביום ראשון על איש ציבור ש"עשה היסטוריה" באחד ממהלכיו ולמחרת להיווכח שהצעד נחל כישלון חרוץ. וכך אפשר להאזין לקביעת פרשן שמנהיג החיזבאללה לא יגיב על צעד ישראלי ולשמוע כעבור פחות מחצי שעה שתגובה הגיעה גם הגיעה. וכך משדר שליחנו המיוחד לאפגניסטאן את הערכתו המלומדת על כשלונה הצפוי של הברית הצפונית להכריע את משטר הטליבאן, ולא להסמיק כעבור פחות משבוע כשהיא כובשת את קאבול.

עיתונאים חכמים נזהרים בדבריהם. וגם הם נכשלים לא פעם. עיתונאים מתמסרים, או נמהרים, משווים לעיסוק העיתונאי הווי של מקצוע עתיק יותר.

גיליון 36, ינואר 2002