התכיפות שבה באים פיגועים מצדיקה עיון מחודש באופן שבו מסקרת אותם התקשורת האלקטרונית, בעיקר הרדיו. יום שידורים אופייני נשמע, בתקופה האחרונה, כך: מדי כמה שעות פורצת אל גלי האתר ידיעה מרעישה על מעשה חבלה נוסף. השידור הרציף נקטע וכתבינו, הממהרים לשטח, מתחילים לשתף את הציבור ברסיסי המידע המגיעים אליהם: הם מתקרבים לזירת האירוע, הם פגשו מישהו ששמע בום, הם מראיינים עד ראייה שראה מרחוק תמרות עשן, הם הצליחו לאתר קצין משטרה שמאשר שהיה פיגוע שפרטיו נבדקים, וכך הלאה וכך הלאה. המידע מגיע למאזינים טיפין טיפין, ומטבע הדברים הוא מסולף. לא פעם נכשלו שדרינו החרוצים במסירת פרטים קריטיים מוטעים (כתבת קול-ישראל שדיווחה כי ייתכן שהשר זאבי התאבד; כתב גלי-צה"ל שדיווח כי אם ושתי בנותיה - ולא אחת - נרצחו בחדירת המחבל למושב חמרה).

פיגוע מחולל אנדרלמוסיה בזירה שבה הוא מתרחש השידור הישיר, המהיר, משתף את הציבור כולו בחוויה המקוטעת, הזוועתית, שעוברת על מי שנמצא באירוע ובסביבתו הקרובה: אחד ראה גופה, שני ראה פצוע, אשה הבחינה באדם חשוד. השדרים להוטים להעביר דרך המיקרופון כל פריט מידע שהם מצליחים ללקט. באופן זה הם משתפים את הציבור כולו במחזה הנורא הנגלה לעיניהם וגם בתהליך הבנייה של התמונה העיתונאית המתארת אותו. יתרונה של הגישה הזו בהצלחתה להפיץ בזמן אמת לכל בית התרחשות אותנטית; חולשתה באופיו המרוסק, המבולבל והמטעה של התיעוד שהיא מעבירה.

השידור החי אינו רק ביטוי ליצר עיתונאי בריא; הוא מונע גם על-ידי שיקולים אחרים, כמו תחרות ורייטינג. בתוקפם של מניעים אלה מקבלים, לא פעם, הדיווחים על פיגועים ממדים מופרזים: שידורי הרצף נקטעים פעם אחר פעם כדי להביא עדויות נוספות מהשטח שאין בהן כל עניין, שדרים מתפרצים לשידור כדי לחזור על מידע משומש, פרשנים ופוליטיקאים מוכרים מוזמנים להעלות גירה את הערכותיהם הידועות על המצב.

בשגרה העיתונאית הזו יש שתי חולשות עיקריות: היא מעצימה את הבהלה שמתחוללת במקום האירוע ומפיצה אותה לכל עבר; היא מאיימת להבריח את המאזינים מהרדיו. כדאי, אולי, לנסות פעם גישה אחרת: לדווח על הפיגוע ברגע שהתרחש ולחזור ולשדר רק לאחר שנאסף מספיק מידע המציג תמונת מצב משמעותית ומוסמכת. הואיל ומושא הדיווחים הישירים הוא התרחשות טרגית, שיש בה הרוגים ופצועים, נכון אולי להכפיף מוסכמות עיתונאיות לשיקולים הנוגעים לכבוד האדם ולטובת הציבור.

גיליון 37, מרץ 2002