"לא יזיק לה לתקשורת אם תגלה קצת אחריות. אנחנו לא מהאו"ם. גם עורכי עיתונים ועיתונאים צריכים לזכור, שהם קודם כל ישראלים". כך כתב ביום חמישי האחרון עורך "ישראל היום", עמוס רגב, במאמר ארוך שהתפרסם בעמודי החדשות של עיתונו. זה היה מאמר שרובו ככולו ביקורת על טיפולו של עיתון "הארץ" בפרשת האסיר X (בן זיגייר), ובעיקר ביקורת על מאמר שפירסם עורך "הארץ", אלוף בן, ושבו מתח ביקורת (או ליגלג, בלשונו של רגב) על הניסיונות הלא מוצלחים של מוסדותיה הרשמיים של המדינה להסתרת הפרשה.

במקום אחר במאמר, שואל רגב: "האם זכות הציבור לדעת מחייבת להאיר באור זרקורים כל פעילות של סוכן שמסכן את חייו כדי שנוכל לחיות בשקט?".

ראו כמה הנחות מוקדמות מניח רגב בשני משפטים קצרים אלה מתוך מאמרו: ראשית, ש"התקשורת" (ובאופן ספציפי עיתון "הארץ") לא גילתה אחריות בטיפולה בפרשה. שנית, שגילוי חוסר האחריות נובע מכך שב"הארץ" שכחו שהם "קודם כל ישראלים". שלישית, שמכיוון שכך, חשף "הארץ" עובדות שלא היה צריך לחשוף אותן, עובדות שבוודאי מסכנות את ביטחון המדינה או את ביטחון שלוחיה של המדינה, סוכני המוסד.

אבל עיון בפרסומים שפורסמו בחמשת הימים האחרונים על הפרשה העלומה הזו מלמד שאין בסיס של ממש לשלוש ההנחות הללו של רגב. התעוררותה של הפרשה לא נבעה מחשיפת עובדות על פעילותו המבצעית של סוכן מוסד כלשהו. הפרסום – קודם באוסטרליה ואחר כך בישראל ובשאר העולם - היה בראש ובראשונה על אסיר בזהות בדויה שמת בכלא הישראלי.

את העובדה הזו ניסתה המדינה – לשווא – להסתיר. על הכסילות שבניסיונות ההסתרה האלה בעידן הבלוגים והפייסבוק, ליגלג עורך "הארץ". גם שלושת חברי הכנסת ששאלו על כך את שר המשפטים במליאת הכנסת עסקו באפשרות היעלמותו של אסיר בין כותלי בית סוהר ישראלי. גילויים עובדתיים אחרים, שעסקו במלחמתה החשאית של ישראל נגד אויביה, צצו ועלו רק בימים שלאחר החשיפה הראשונה של הפרשה.

אינני מקורב לגורמי ביטחון ישראליים ואינני יודע עד כמה סיכנו באמת אותם פרטים את ביטחונה של ישראל ושל סוכניה-שליחיה. אולם אפשר להניח שאם עניינו המשפטי של זיגייר (לא הפרטים המהותיים על פעילותו החשאית בשליחות המדינה): דבר מעצרו, האישומים הכלליים נגדו ותנאי מאסרו - היו מפורסמים בצורה יזומה, מסודרת ואחראית על ידי הגורמים הממלכתיים הרלבנטיים, ייתכן ושאר הפרטים המבצעיים שייתכן ובאמת עלולים לפגוע בביטחוננו היו נשארים חסויים לחלוטין גם עכשיו. אולם, כפי שכתב אלוף בן, הגורמים הממלכתיים נהגו כאילו איננו בעשור השני של המאה ה-21 וגרמו בעצמם לעיסוק תקשורתי עולמי מוגבר בפרשה.

האמנם בטיפולם בפרשה, "הארץ" ושאר כלי התקשורת הישראליים (חוץ מ"ישראל היום", כמובן) נהגו כאילו הם מהאו"ם? על כך אפשר לענות בשאלה - האם אין זה מתפקידה של התקשורת לחשוף סיפורים על כליאה בזהות בדויה ועל התאבדויות אסירים? האם אין זה מתפקידה של התקשורת להאיר את פינותינו האפלות שלנו עצמנו? האם אין זה מתפקידה לבקר ולהתריע מפני אפשרות למעשים שלא ייעשו במדינה דמוקרטית? האין התקשורת הישראלית צריכה להיות קודם כל תקשורת אנושית, לפני שהיא ישראלית?

רגב קובע גם שהעיתונאים (מחוץ ל"ישראל היום") שכחו שהם קודם כל ישראלים. תקשורת פטריוטית, על פי גירסתו של עורך "ישראל היום", היא תקשורת שאומרת אמן אחר כל עמדה של גורמים ממלכתיים; שמקדשת את שם הביטחון, גם אם הוא מנוצל לרעה על ידי המדינה ומוסדותיה; היא תקשורת שרואה בממלכה ובשליטיה את חזות הכל.

זהו בדיוק ההיפך ממהותה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית, הקוראת תיגר על קביעות של השלטון ומבקרת עוולות ומשגים של הממסד. תקשורת כזו היא הפטריוטית האמיתית. פטריוטיות עיתונאית אינה נבחנת בשחייה עם הזרם, זה של השלטון או זה של ההמון. תקשורת שהיא אנושית ודמוקרטית היא תקשורת פטריוטית אמיתית, שכן היא מבטיחה את דמותה הדמוקרטית והאנושית של ישראל.

ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית "עמק יזרעאל"