שבועות ספורים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה כונס במרכז לאתיקה במשכנות־שאננים בירושלים יום עיון, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, לדון בתפקודה של התקשורת במלחמה. ברקע היתה ביקורת קשה על התנהלות התקשורת והאשמות כאילו לא היתה פטריוטית מספיק, ואפילו ברוב להיטותה לכותרות סייעה לאויב לטווח את הקטיושות. ברקע ריחפה גם אי הנוחות הגדולה מן המלחמה עצמה, אך זו לבשה עדיין אופי ממוקד, על אספקת מים ואוכל לכוחות בשטח ועל הבלבול בהגדרת המשימות. במוקד הדיון עמדו הצבא, שר הביטחון ומי שמינה אותו. מחאת המילואימניקים נתפסה כמשהו פתטי, לא רציני. מעל לכל, הבלבול היה גדול.

לכינוס באו כתבים, שדרים, עורכים ואנשי אקדמיה שעיסוקם הוא מעקב אחר התקשורת וניתוח פעילותה. במהלך הדיון צוין, שעיקר הביקורת של התקשורת הופנה לאופן הניהול של המלחמה, ל"איך", והמשתתפים נשאלו אם עלו בלבם ולו לרגע ספקות גם באשר ל"למה", לשאלה אם היה בכלל מקום לצאת למלחמה בנסיבות ששררו בראשית יולי 2006. המרואיינים מאוד לא אהבו את השאלה. "לי לא היו ספקות בכלל בעצם הצורך לצאת למלחמה ולתת מכה ניצחת לחיזבאללה", אמר אחד הכתבים הצבאיים. "הבעיה היחידה שלי היתה עם ההיבטים המבצעיים, הלוגיסטיים, עם אופן ההתנהלות". ושדר בכיר ונשוא פנים אחר השיב בזעם ובעלבון: "אני מודה שזה לא כל־כך אופנתי, אבל מה לעשות, אני פטריוט של המדינה הזאת, וחשוב לי שהיא תנצח. לכן לא עלה על דעתי בכלל לפקפק בתכלית המלחמה". הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות, ולמנחה לא נותר אלא להתכווץ בכיסא, לקבל את הביקורת בהכנעה, ללמוד לקח ולהבטיח שבפעם הבאה תגלה יותר אחריות לאומית. את שאלת ההמשך המתבקשת, האם פטריוטיות פירושה בהכרח תמיכה בכל מלחמה בלי אבחנה, היא העדיפה לא לשאול, כדי להתמקד בנושא שעל הפרק ולא לתת לדיון לצאת מכלל שליטה, כמקובל במקומותינו.

לא בפעם הראשונה - ולמרבה הצער, כנראה לא בפעם האחרונה - מרגע שעלה הצורך להגיב על התגרות בלתי נסבלת של האויב התאחדו כולם סביב הדגל, והספקות, אם היו כאלה, נדחקו הצדה. קולות אחרים, ובהם לא רק של שמאלנים מוכרים וחשודים מראש אלא גם של אנשי ביטחון מובהקים, בני סמכא בתפיסת הביטחון של המדינה, שחשבו שהמלחמה, או המבצע, מטופשים, מטרותיהם מופרכות וסופם להסתיים בכישלון - לא נשמעו באותם ימים. לא משום שלא היו קיימים, אלא אולי משום שהם עצמם לא ששו להשמיעם בקול רם מדי בימים שבהם בחזית נופלים חיילים ובעורף נפגעים אזרחים, ה"אחדות" נישאת בפי כל, ואפילו האופוזיציה מצטרפת בתמיכה נלהבת. ואולי הם לא נשמעו פשוט משום שהתקשורת לא התאמצה יתר על המידה לאתר אותם. בפניהם העגמומיים הם לא היו מצטלמים טוב כל־כך באולפנים המיוחדים עם ענני העשן והדגלים ברקע. חוץ מזה, ממילא התקשורת נתפסת כעוכרת המדינה, אז למה להחריף את המצב? הרבה יותר קל ובטוח להישאר בחיק החמים של הקונסנזוס.

הביקורת בתקשורת על המלחמה החלה להישמע ימים אחדים לאחר שפרצה, כאשר התברר שהעניינים לא מתנהלים כפי שחשבנו, המצב במקלטים קשה, וגם התוכניות המבצעיות לא יוצאות לפועל. וכשהתברר שאין די אוכל ומים לחיילים, ניתן האות לביקורת. ואכן, כל הדיון במלחמה, מרגע שיצאה לדרך ועד בכלל, התנהל בשאלה מדוע היא נכשלה וכיצד אפשר היה לסיימה בדרך אחרת. רק קרב אחד או שניים, אילו הסתיימו אחרת, כל התמונה היתה שונה. עשרות מומחים ישבו באולפנים והשיאו עצות, איך הם היו נוהגים אילו רק נתנו להם לחזור אל ההגה ולנהל את העניינים.

צילום: רויטרס

אלא שכזכור, אפילו הביקורת הממוקדת הזאת לא התקבלה בעין יפה, והתקשורת הואשמה באי פטריוטיות ובסיוע לאויב. לפיכך מיהרו ראשי התקשורת להתכנס והקימו ועדה מיוחדת של מועצת העיתונות, ואחרי שמיעת עדויות ושקילת הראיות היא הגיעה למסקנה, שהכל היה בסדר. אפילו הצנזורה הצבאית אישרה את כל הדיווחים, למעט כמה חריגים. אבל בסך־הכל - אנחנו היינו בסדר. מה שנותן לנו תוקף לתקוף ולבקר את כל האחרים.

עד שבאה ועדת וינוגרד והוכיחה, שאפשר גם אפשר היה לפקפק ולשאול שאלות על מידת ההיגיון והטעם שביזימת מהלך צבאי מקיף ונרחב כל־כך בתגובה על הרג וחטיפה של חיילים, גם אם הדם בעורקים רותח, גם אם הרחוב גועש וההרגשה בלב בלתי נסבלת, משום שממילא למבצע כזה - או למלחמה, אחרי שהסכימו כבר לקרוא לה בשם - לא היה שום סיכוי להחזיר את הבנים הביתה. חברי הוועדה, מכובדים ונשואי פנים, קצתם בעלי עבר צבאי עשיר, דיברו על הצורך להגיב על פעולות החיזבאללה, אך לחשוב לפני שפועלים. הם לא היססו להטיל ספק ב"מה עושים" עוד קודם שנכנסו לשאלות ה"איך".

והתקשורת, שטחנה את הדו"ח החלקי של הוועדה עד דק, לא נטלה קורה מבין עיניה ולא שאלה איפה גם היא היתה יכולה לנהוג אחרת. שעות על שעות של דיונים על הדו"ח נסבו על השאלה, מי יוצא ממנו מצוין (אף אחד), מי יוצא עם ציון עובר (לא ממש), ומי יוצא איום ונורא (כולם), מי צריך לתת את הדין על כל מה שהשתבש (זאת בכלל לא שאלה), וכמה זמן יעבור עד שהוא יבין שהוא צריך ללכת (רק על זה היה ויכוח). גם חברי הוועדה עצמם לא יצאו פטורים; הרי הם לא מלאכים שירדו משמים. גם להם תפיסות ואג'נדות אישיות ומקצועיות, כמו לכולם. גם למי שכתבו עליהם. אולי, כמו שיש המפרשים את הפרוטוקולים והעדויות, גם חברי הוועדה לא היו חסינים מלחצים של טעם הקהל והתקשורת. אבל להקיש מהדברים על תפקוד התקשורת עצמה? מה פתאום? הרי כבר החלטנו, בראשות שופטת בית־המשפט העליון בדימוס, שאנחנו בסדר.

הרבה טסטוסטרון היה בדיוני הממשלה על המלחמה ולא הרבה תחכום, העידה ממרחק זמן בטוח שרת החוץ, חברת הקבינט שלקחה חלק בדיונים. אינני יודעת מתי היא גילתה את ריח הזיעה הזה, אם בזמן אמת או בדיעבד. אבל ברור שהיא לא היתה באולפנים המיוחדים. אילו הגיעה לשם, אולי היתה מתעלפת. לא בטוח שאילו ניתן לנשים לדבר ולתרום קצת אסטרוגן או פרוגסטרון, משהו היה נראה ונשמע אחרת. יכול להיות שכמו פוליטיקאים חסרי ביטחון בטחוני, שנאחזים בעמדות סופר־בטחוניות שאיש ביטחון רב ניסיון וביטחון היה נמנע מהן בלי לחוש עצמו מאוים - גם נשים, אילו היו מוזמנות לאולפנים, היו נשמעות יותר־גברים־מגברים. המבחן הזה נחסך מאיתנו. הנשים פשוט לא היו שם, חוץ מבתפקידים הקלאסיים של נשים ואמהות לחיילים שיצאו לקרב ולא כולם חזרו הביתה, או כקורבנות המלחמה היושבות במקלטים שהמדינה הפקירה. נשים שמילאו תפקידים אזרחיים חשובים, בטיפול בעורף מטעם המדינה או ארגונים עצמאיים, ובניהול מערכות כלכליות וחברתיות גדולות, נעלמו מן העין. לא נמצא להן מקום במאות השעות של השידורים הישירים.

כמה מהמומחים שהתארחו בתקופת המלחמה באולפנים וניתחו ופירשנו עד זרא כך ואחרת, נשמעים היום אחרת. קצינים בכירים במילואים כבר לא מהססים להודות, ש"המלחמה היתה אידיוטית ומטופשת, ואסור היה לצאת אליה". או כניסוחו של אלוף מיל' אחד: "להפוך פשלה טקטית לפשלה אסטרטגית - בשביל זה צריך טיפשות יוצאת דופן". זה לא יפריע להם בפעם הבאה להתייצב שוב, מגויסים ובטוחים בעצמם, ממש כמו המראיינים שלהם. ושוב יוטחו האשמות על חוסר פטריוטיות, ושוב תוקם ועדה, ושוב היא תגיע למסקנה שתפקוד התקשורת היה בסדר גמור, וחוזר חלילה.

גיליון 68, יוני 2007